שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נדב אבקסיס במרוקו | צילום: נבו זיו
    המוסף לחג • 17.04.2018
    חצור פינת מרקש
    נדב אבקסיס, בן למשפחה של תשעה ילדים מחצור הגלילית, נדד לסידיר חאל שלמרגלות הרי האטלס, אל הכפר שבו גרו הוריו לפני שעלו לישראל. בדרך הוא פקד את קבר הצדיק חנניה הכהן ז"ל לבקש ברכה לאמו, וגם הגיע לתובנה או שתיים על קליטת עולי מרוקו
    נבו זיו, מרוקו

    דקה אחרי שיצאנו משדה התעופה של מרקש, גורם איסלאמי ניסה לחטוף את נדב אבקסיס ואותי. לא חמאס, לא חיזבאללה, לא דאעש ולא צבי יחזקאלי - סתם נהג מונית מקומי שניסה לעשות עלינו מכה. הלומי טיסה עלינו למונית והנהג התחיל לנסוע בלי שסגרנו מחיר. אחרי עשרה מטרים והצעת מחיר גבוהה פי עשרה מהמחיר למקומיים, ביקשנו באנגלית לעצור את המונית, והוא סירב. ביקשנו בצורה תקיפה יותר והוא הגביר מהירות. פתחנו דלת אבל לא היה אכפת לו שנקפוץ. זה המקום להוסיף עובדה חשובה: מרגע שעלה הרעיון לטוס למרקש, אבקסיס הסביר לי שאין לו מושג במרוקאית. אם יתאמץ אולי יזכור כמה מילים מהילדות, אבל הוא לא מבין ולא מדבר, מקסימום יודע להקשיב.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אלא שכאן קרה לנו נס - מהלחץ והעצבים על הנהג, כנראה שהמוח שלו זינק בזמן. וכמו גייזר שבקע ממעיין ילדותו, אבקסיס פרץ בצעקות על הנהג במרוקאית עם מבטא מקומי, תוך כדי שהוא מציין - "אנא שלוח'!" כלומר, הוא לא איזה תייר מאנגליה, הוא מפה, שלוח', מרוקאי מהכפרים. אם הייתי מספר שהנהג עצר בצד והשניים התחבקו זה היה יכול להיות סוף יפה, אבל האמת היא שהנהג לא שם על המרוקאית של אבקסיס, שאולי נשמע מקומי אבל מריח כמו תייר. בסוף הוא בכל זאת הסכים לרדת בחצי מחיר. מצד שני, באותו חצי מחיר הוא החזיר לאבקסיס את השפה ששמע בבית הוריו וכנראה זרמה לו עמוק־עמוק בדם.

     

    אחרי טיסה נעימה מישראל לפריז (וגברת אחת שישבה לידנו ואמרה לאבקסיס, "אתה מוכר לי מהטלוויזיה, אתה לא במקרה שחר חסון?") המשכנו בקונקשן למרקש - עיר מדברית אדמדמה, יפהפייה וייחודית, בירה תרבותית ותיירותית השוכנת למרגלות הרי האטלס שפסגותיהם המושלגות הם רקע מושלם לכל זה. הגענו לכאן כדי לנסוע אל הכפר שממנו הגיעו הוריו של אבקסיס, לראות את הבתים שבהם גרו, ולנסות להבין משהו על הפער בין כאן ושם, 61 שנים אחרי שעלו לארץ. בשביל אבקסיס, איש לא סנטימנטלי, עם מבט פוליטי־ביקורתי שעושה צחוק מהמציאות לפרנסתו, המסע הזה לא מגיע עם מנגינת רקע של "עמוד האש". "אצלי זה פחות נוסטלגיה, זה יותר להבין את היום". הוא כבר ביקר במרוקו לפני כמה שנים, אלא שמאז השתנו כמה דברים. "מרוקו לא השתנתה, אני השתניתי".

     

    ולפני שמתחילים במסע הזה נעשה סדר בשם המשפחה: כמו אביו דניאל ואמו מרים, וכמו שמונת אחיו ואחיותיו - יגאל, חנן, שמעון, עופר, אתי, עוזי, רוחה וברק - גם נדב נולד אל השם אבקסיס. זה לא עשה רושם על הילדים בבית ספר, שמכיתה א' עד ג' קראו לו "אבו־קציצה", ושרו לו "אבו־קציצות הלך לים, דג דגים אכל אותם". בגיל 26 הוא הגיע לתוכנית של דידי הררי. "דידי אמר לי, 'אתה אבקסיס או אבוקסיס?' אני אומר לו, 'אבקסיס'. הוא אומר לי, 'אבוקסיס'. למה? 'כי אף אחד לא יגיד אבקסיס, יגידו 'הייתי בהופעה של אבוקסיס'. תהיה אבוקסיס, תהיה קטורזה'. אמרתי אוקיי". ומאז יש חלוקה ברורה – בתעודת הזהות, בוויקיפדיה, ובכל מקום רשמי הוא אבקסיס, אבל בפוסטרים של הופעות ובכל מה שקשור לשואו־ביזנס הוא אבוקסיס.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    "הכל היה בשוחד"

    בשנת 57' עלו לארץ שני ילדים מאותו הכפר – לבן ה־17 קראו דניאל אבקסיס, לבת ה־13 קראו מרים ונונו. הם גדלו בשכונה היהודית הקטנה של הכפר סידיר חאל, שעה ורבע נסיעה מהעיר מרקש, וגרו במרחק של 50 מטרים בערך אחד מהשנייה. שיחקו יחד כילדים שכנים, ולא ידעו שיום יבוא ובארץ אחרת יהיה להם עתיד משותף. "ובדיוק כמו ב'סאלח, פה זה ארץ ישראל' - הגיעו נציגים של הסוכנות היהודית ואמרו להם, 'תבואו לארץ ישראל, לירושלים הקדושה'. מציונות".

     

    המסע הזה, שלקח לנו משהו כמו 12 שעות כולל קפה בשדה התעופה בפריז, לקח להם שנה. "והם לא התלוננו על זה, לא אז ולא היום. יום אחד לקחו אותם מהכפר לקזבלנקה. הם נשארו שם חצי שנה במחנה עולים, 30־40 ק"מ מהעיר. שיחקו ביחד כילדים אבל לא דיברו על חתונה ולא כלום. ולפני 61 שנים בדיוק, ערב פסח, יצאו משם לטנג'יר. אבא שלי מספר ששם נתנו להם אישורים ודרכונים מזויפים, לקחו את התמונות שלהם ושמו על שמות של אחרים, החליפו זהויות, הכל היה בשוחד וזיוף כדי שיוכלו להבריח אותם. משם הם המשיכו לגיברלטר, שם לקחו מטוס לצרפת. חיכו כמה ימים, לקחו אונייה ואיתה הגיעו לנמל חיפה. משם את אבא שלי שלחו למעברה בחצור, ואת אמא שלי למעברה בזכרון יעקב. בארץ שניהם התחילו בעבודות כפיים, אבא בחקלאות במפ"י – מועצת פירות וירקות ביסוד המעלה - מרסס, קוטף, בעיקר אגוזים ותפוזים, ואמא שלי בבית אריזה של מפעל תפוזים. אבא שלי קטף תפוזים ואמא שלי ארזה אותם. כמה שנים אחרי בעלה של דודה שלי הכיר ביניהם. מפגש אחד או שניים, התחתנו".

     

    התאהבו?

     

    לא נשאר אף יהודי. אבקסיס ליד בית אביו ברובע היהודי בסידיר חאל | צילום: נבו זיו
    לא נשאר אף יהודי. אבקסיס ליד בית אביו ברובע היהודי בסידיר חאל | צילום: נבו זיו

     

    "שאלנו אותם מלא פעמים, אבל אמא שלי נותנת תשובות של 'מה זה להתאהב? התחתנו!' עברו לגור בחצור בבית של סבתא שלי, כבר בשכונה, לא במעברה. תמיד אנחנו אומרים לאמא, 'למה חצור? היית אומרת לאבא שיבוא הוא לזכרון'. בחצור אמא כבר עבדה בתור מטפלת, ואבא עבד בחקלאות ואז היה מזכיר המפד"ל וקברן בחברה קדישא. כל אחד בחצור יודע שמתחילים אצל אמא שלי וגומרים אצל אבא שלי. אבא שלו וסבא שלו היו קברנים פה במרוקו. הוא תמיד רצה את זה. מגיל קטן לקח אותנו להלוויות, כל הזמן היה אומר לי, 'אני רוצה שתהיה קברן'. הייתי שואל אותו, 'אתה לא מפחד לעבוד עם מתים?' והוא אמר, 'תמיד תפחד מהחיים ולא מהמתים'. אדם מאוד רגוע, לא קרה לו שלקוח התלונן. בחצור הוא כמו מלאך המוות, הוא יודע לפני. והוא גם מוהל, חזן, גבאי של בית הכנסת ושוחט. היה נוסע למושב משמר הירדן ושוחט תרנגולות, חוזר הביתה ובמקום כסף היה מביא עופות. אומר לי, 'נדב, בוא תעזור לי', ובתור ילד הייתי מנקה עופות. זה לא הדבר שהכי אהבתי".

     

    הם אנשים דתיים.

     

    "מאוד. אמא שלי מתפללת כל היום תהילים, יש אצלה בבית שיעורי תורה. לא יכולת להוריד את הכיפה בבית. היינו יוצאים, שמים את הכיפה על הגג של המחסן, מטיילים, חוזרים, מחזירים את הכיפה ונכנסים הביתה. ביסודי הלכתי עם כיפה לבית ספר דתי, מכיתה ז' עד י"ב למדתי בישיבה. רק כשסיימתי הורדתי את הכיפה. אבל זו לא הדת של היום – זו הדת של פעם".

     

    כדורגל במלאח

     

    "הנהגים פה נוסעים בבלגן מטורף, אבל אף אחד לא מתעצבן, אין אלימות". מחפש חניה במרקש | צילום: נבו זיו
    "הנהגים פה נוסעים בבלגן מטורף, אבל אף אחד לא מתעצבן, אין אלימות". מחפש חניה במרקש | צילום: נבו זיו

     

    שתי מנות קוסקוס ויום אחרי הנחיתה במרקש אנחנו לוקחים מונית - הפעם רגועה יותר - ונוסעים אל הכפר שבו גדלו הוריו של אבקסיס. לא היינו צריכים לבצע תחקיר מעמיק בארכיונים או בתמונות לוויין כדי לדעת איך מגיעים לבית אביו. אבקסיס פשוט מצלצל אליו מהדרך ומקשיב להוראות: "מצד שמאל אתה תראה שני בתי כנסת", הוא אומר ונדב עוצר ומסביר לו שבתי כנסת כבר לא יהיו שם, אבל אבא שלו ממשיך בהסבר כמו ווייז שקפא בזמן.

     

    נדב מתפעל ומתרגש, "הם לא היו פה 61 שנה ואבא שלי מסביר לי איך להגיע לבית". לא בטוח שיהיה את מי לשאול, אבל נדב מברר, 'איך קוראים לסבא?' ואביו עונה, 'תגיד חנניה אבקסיס, הבן של אברהם ושמחה'. הוא שואל אם אבא רוצה מזכרות, חול ממרוקו? אביו לא רוצה דבר, רק מעדכן שאמא לא מרגישה טוב ומברך אותנו שהשם ישמור אותנו מכל מיני דברים רעים. "אמא שלי חולה בסרטן שמונה שנים. כל יום שני היא מגיעה במונית לתל השומר". ומאותו רגע לאורך המסע הוא מקבל עדכונים שוטפים על מצבה של אמו שלא חשה בטוב והגיעה לאשפוז.

     

    שעה וחצי של נסיעה ואנחנו בפאתי הכפר סידיר חאל, ואבקסיס, עם כל הציניות שלו, מתחיל להתרגש. בתים אדמדמים, ישנים, חלקם בנויים מבוץ, ממוקמים בצפיפות אחד ליד השני.

     

    לטיול שלנו היום הצטרף יוסף (אבקסיס קורא לו "יוסי"), בחור מוסלמי צעיר שגדל בשכונה היהודית במרקש, למד עברית והיום מדריך ישראלים שבאים בין השאר לחפש את בתי הוריהם. הוא מבקש מהנהג לעצור בכניסה ל"מלאח" – השם המרוקאי לרובע יהודי, המקבילה לגטו האירופי.

     

    "בבית לא יכולת להוריד את הכיפה" . ליד בית הכנסת במרקש | צילום: נבו זיו
    "בבית לא יכולת להוריד את הכיפה" . ליד בית הכנסת במרקש | צילום: נבו זיו

     

    המלאח קטן, מסתובבים בין רחובותיו, רוב הבתים בני קומה או שתיים. הכל פה ישן, לא זז, חלק מהבתים הרוסים, חלק משופצים וחלק בשלבי שיפוץ אבל לא נראה שמישהו באמת משפץ אותם. מסביב הכל מתנהל בעצלתיים. מוכר דגים מסתובב בכפר על אופניים, איש על חמור מגיע למכור תבלינים, זקנים בנעלי בית סוחבים שקים.

     

    אנחנו עוצרים אצל הסנדלר, אבקסיס ניגש ומדבר עם שני מקומיים, מספר להם שסבא שלו היה סנדלר מקומי, וצוחק, "לדעתי הנעליים החומות פה הן של אבא שלי". מהר מאוד ניגש אלינו אדם שלובש נעלי בית, גרביים, ושק עשוי צמר שמתמתח עד הברכיים. נדב מדבר איתו ומעדכן, "תראה מה זה, הוא מבוגר ממני בארבע שנים ונראה כמו סבא שלי". לאיש, עבד שמו, אנגלית מצוינת, והוא מציע שייקח אותנו לסיור במלאח תמורת קצת בקשיש בסוף. עד לפני כמה חודשים התפקיד הזה היה שייך למישהו אחר, גבר בן 105 שהיה המודיעין המקומי עבור ישראלים, זה שזוכר איפה כל יהודי היה גר ואיפה היו בתי הכנסת, שהיום גרות בהם משפחות מקומיות. בכל המלאח, שמכיל כמה עשרות בתים, לא נותר אף יהודי.

     

    הסיור שלנו כאן קצר. שתי זקנות, זקן אחד, שיחה נוספת עם אבא של נדב, כמה מלמולים של "חנניה אבקסיס" (וכאן כולם עונים לנו בכלל, "בוקסיס! בוקסיס!"), וסוף־סוף אנחנו רואים את בית אביו, עומד זקוף על תילו. הבית ורדרד ("תראה איזה צבע, לאבא שלי תמיד היה סטייל"), שלוש קומות, חלונות, עבר שיפוץ יפה. לרגע אחד נדב מצטמרר. "אתה מבין מה זה? תחשוב, זה הבית של אבא שלי. כאן ההורים שלי שיחקו כשהיו ילדים. כאן הם גדלו. וואו". ושתי דקות אחרי הוואו נראה שהוא מתרגש יותר עבור אביו ואמו ופחות עבור עצמו.

     

    מצוידים בכמה תמונות, קצת סרטוני וידיאו, ומחפשים עכשיו גם את ביתה של אמו. אנחנו מגיעים להשערה לגבי אחד הבתים הקטנים, אבל לא מצליחים לקבל אישור מהמקומיים. ממשיכים ללכת במלאח, אבקסיס מציין שהמבטא פה הוא כמו של ההורים שלו, "כמו של אנשים בחצור. לעזוב כאלה תנאים ולעבור לגור בחצור זה הרעה בתנאים", הוא מסביר ומוסיף, "סתם, בצחוק".

     

    "ההורים שלי נשכבו על הגדר כדי שנצליח". כדורגל עם נערים בסידיר חאל | צילום: נבו זיו
    "ההורים שלי נשכבו על הגדר כדי שנצליח". כדורגל עם נערים בסידיר חאל | צילום: נבו זיו

     

    וברצינות?

     

    "פעם לא היה כזה פער בין שנות ה־50 בחצור לכאן. פה ממש לא התפתח, שם גרו בפחונים. להורים שלי זה היה שיפור בתנאים אבל הם חשבו שיגיעו למקום טוב ויפה והגיעו למעברה. ההבדל בין זכרון לחצור הוא שבזכרון היה שילוב של עולים רוסים, פולנים, מרוקאים, וזה התפתח. בחצור יש מרוקאים ומעט תוניסאים, רק שני מוצאים. אתה זורק אותם, ואז הם מרגישים שיש שלטון מעליהם. לעומת המיקס, האינטגרציה. מרוקאים ופרסים וטורקים ואשכנזים זה המיקס המושלם".

     

    גם ההורים שלך חושבים ככה?

     

    "אמא שלי אומרת לי, 'נדב, אותי לא מעניין כלום. טוב לי בישראל, לא הרעה בתנאים ולא כלום'".

     

    משפחת אבקסיס המורחבת אצל הדוד מוטי בקריית גת
    משפחת אבקסיס המורחבת אצל הדוד מוטי בקריית גת

     

    מסיימים את הסיור במלאח ומתיישבים בבית הקפה המקומי של הכפר, "קפה וויי־פיי". רק גברים יושבים פה, שותים קפה ומעשנים סיגריות. ילדים יוצאים בריצה מבית הספר הסמוך, כמה נערים משחקים כדורגל במגרש שלידנו ואבקסיס מצטרף אליהם. הוא מנסה לדבר איתם באנגלית אבל רק אחד יודע את השפה. מנסה כמה מילים בצרפתית, אבל גם אותה רק אחד יודע, אותו אחד. בסוף הם פשוט משחקים כדורגל, מתמסרים איתו במרוקאית שלו ובסוף מצטלמים. הידע המינימלי של הילדים בשפה מחריד את אבקסיס.

     

    "לאמא שלי החינוך היה חשוב מאוד - ללמוד, ללמוד, ללמוד. ספר בשבוע - חובה. מכיתה ג' שני ספרים חובה. חרשנו על ספרים. הייתה אומרת, 'לא תלמד? יש פרי גליל'. זה העונש שלך. הטיול הזה גורם לי לחשוב. אני לא מצליח להבין מאיפה להורים שלי היה את כוח הרצון להצליח. הם לא באו לתל־אביב וראו אנשים מצליחים ומשכילים ואמרו 'תהיו כמוהם'. תראה מאיפה הם הגיעו. ההורים שלי הצילו אותנו, הם נשכבו על הגדר כדי שאנחנו נצליח. וברוך השם הצלחנו. גם אמא למדה בעצמה דבר־דבר. לכתוב ולקרוא ולדבר, ואז ישבה על אבא שלי שילמד. היינו חוזרים מהלימודים ואמא שלי לומדת לקרוא ולכתוב עם הבחורה מהחוג שנקרא 'אתגר'. היא לא בכתה ולא בוכה, וגם עכשיו שהיא בדרך לבית החולים במצב לא מי יודע מה היא לא בוכה".

     

    מרוקאים עצבניים?

     

    אנחנו חוזרים למרקש והולכים לבית הקברות היהודי המרשים של העיר. שומר מוסלמי דובר עברית ("מה אתה רוצה? אני שומר פה 36 שנים, שאני לא אדע עברית?") מקבל את פנינו. הוא נותן לנו את המפתח לחלקת הקבר של רבי חנניה הכהן ז"ל. אבא של נדב ביקש שיגיד ברכה אצל אחד מצדיקי מרקש על אמו שהתאשפזה בינתיים, ונדב מבצע. אחר כך אנחנו ממשיכים לכיכר המרכזית ג'אמע אל־פנא, שבלילה מתמלאת במרקידי נחשים וקופים, זמרים, רקדנים ומספרי סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא הרצון להוציא ממך כמה שיותר כסף. באזור האוכל בכיכר עטים עליך אינסוף אנשים עם תפריט. אחד מהם הזמין אותנו לאכול אצלו בדוכן, שמע שאנחנו מישראל והתלהב, "מכבי חיפה", "שלום־שלום". המשכנו להסתובב, ובדרך חזרה ראינו אותו שוב, אמרנו שכבר אכלנו והוא ענה, "פאק אוף", וחבר לידו צעק לנו, "פרי פלסטיין". ממש לוחמי חופש.

     

    ובכל זאת, מרקש עיר תיירותית מאוד, נעימה, מסבירה פנים, גם ליהודים ולישראלים, אין תחושת איום או פחד. זה היה הרגע היחיד שלא היה לנו נעים במרוקו. וזה הזמן לשבור עוד טאבו – נהג המונית בהתחלה ושני הליצנים בכיכר היו המרוקאים העצבניים היחידים שפגשנו כאן. האנשים פה חמים ונעימים, פעמיים נהגי מוניות לקחו אותנו ברחבי העיר וביקשו שלא נשלם, אלא שניקח את מספר הטלפון שלהם ונתקשר כשנרצה ובסוף נשלם. פשוט סמכו עלינו. "הנהגים במרקש נוסעים בבלגן מטורף, אבל אף אחד לא מתעצבן, אין תחושת אלימות ואין אלימות. זו מדינה שלווה, המציאות שאליה נכנסו המרוקאים בישראל הביאה אותם למקום הזה של אבא חסר עמוד שדרה שנרמס לו הכבוד שהיה לו בכפר קטן. לא סתם ילדים נהיים אלימים ועברו לפשע וכאלה, ואז מגיעה משטרה. ופעם המשטרה הייתה סמל הממסד, ואם השוטר היה מזרחי הוא היה משתף פעולה, עבד נרצע. אבל זו גם סטיגמה. בוא נסכם שישראלים הם עצבניים, לא מרוקאים", אומר אבקסיס.

     

    כל לילה במרקש אמור להיות אלף לילה ולילה, אבל אבקסיס מזמן כבר לא בליין. בכלל, רגע אחרי שהוא יורד מהבמה במופע הסטנד־אפ המוצלח שלו - בחורף יש לו בממוצע 18־20 הופעות בחודש, בקיץ 10 - הוא הופך איש רציני, מתבדח מעט ומתווכח הרבה, בעיקר על פוליטיקה, הנושא האהוב עליו. "לא ראית פה מרוקאים של ש"ס. הייתה פה תרבות של חיים משותפים, זו מדינה מאוד לא קיצונית. כל מרוקאי מכיר את זה שמחפפים פה ושם. אבל ב־25 השנים האחרונות יש קיצוניות. הדת של עולי צפון אפריקה אוהבת, מחבקת, וזה הדבר הכי משמעותי פה – הרוגע והסובלנות. ש"ס מגיעה מהליטאים, אריה דרעי למד אצל האשכנזים הליטאים. רצו להגיד - אנחנו כמוכם".

     

    המסע שלנו מתרחש בדיוק כשבארץ החלו לשדר את הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל", ואנחנו חופרים בנושא הקיפוח לא מעט. הוא מסעיר את אבקסיס מכמה כיוונים. "אני לא חוויתי את זה, אבל חלק מהאנשים ממש עברו את זה, אפילו דודים שלי, מוטי וחנניה, עברו גזזת, שניהם חלו. אני לא יכול להתווכח עם דבר כזה. המורה שלי במכללת תל־חי סיפרה שכשהגיעו תושבי חצור חשבו שיש להם זנבות, הגיעו מאפריקה, אמרו, 'אל תלכו לשם'. הסתכלו עלינו כבבונים, כקופים שהגיעו. אני לא יכול להתווכח עם מישהו שחווה את זה ששפכו אותם ממשאית ואמרו להם, 'פה אתם גרים'. אני לא יכול להתווכח עם אף אחד. בטוח שקיפוח היה, אבל תראה מה קורה אם אתה לוקח את אבי גבאי, אדם שגדל במעברה בירושלים, בשכונת פחונים, והגיע עד לתפקיד יו"ר העבודה ואומר 'אני לא בוכה', ואתה לוקח את מירי רגב, שהגיעה מקריית־גת, ההורים שלה היו במעברה. אבי גבאי אומר, 'חבר'ה, לא חוויתי קיפוח' והוא לא פופולרי. ומירי חיה כדי להגיד קיפוח. יש כאלה שיגידו לך שמירי באמת אכפת לה, אני חושב שאפשר לקרב במקום להרחיק. אבל מסתבר שבמדינה זה לא עובד. עובדה – תראה את הפופולריות של מירי רגב והפופולריות של אבי גבאי".

     

    אז היא צודקת במה שהיא עושה.

     

    "מבחינת הכוח שלה. אבל מבחינת העדה הזמן מנצח. אני מרגיש שניצחנו, נגמר. אנשים באו ממקום מאוד קטן - והצליחו. ובאים היום בהמוניהם למרוקו, וזה לא דבר זול ומגדלים ילדים ובונים בתים ובעלי עסקים".

     

    במשך שנים אבקסיס נתפס כסטנדאפיסט שמדבר לקהל מזרחי. מובן שהוא לא אוהב את זה, ובמופע שלו הוא מחטיף לעדה לא פחות מלאחרים. "אני משתדל מאוד שזה לא יהיה הומור עדתי. אם זה מצחיק - יאללה. אני מדבר על זה שכיף להיות אשכנזי, 'סבתא מתה - שלוש דירות לזה ושניים לזה, מסודרים'. אצל המרוקאים גם אם הסבתא חסכה מיליון שקל היא אומרת, 'תעשו ספר תורה על שמי'. סבתא שלי נפטרה לפני 35 שנה. לפני חמש שנים דוד שלי בא ואמר, 'חלמתי על סבתא, היא רוצה ספר תורה'. אמרתי לו, 'תגיד לי, אין לך מה לעשות עם הכסף? ספר תורה זה מאה אלף שקל'. ההבדל בין הסטנד־אפ של היום לסטנד־אפ של לפני 20 שנה הוא שפעם היית צריך לצחוק על אחרים, היום אתה צוחק על עצמך".

     

    את החשיפה הגדולה שלך קיבלת אצל דידי הררי ברדיו, עם הדמות המרוקאית של סולטנה.

     

    "ועד היום כשמישהו רוצה להעליב אותי אז הוא אומר, 'הנה, הנה, זה המרוקאי של דידי הררי'. סולטנה זו אחות של אמא שלי, ככה היא מדברת. הקפדתי שסולטנה לא תהיה עילגת. זה אג'נדה, כי שמענו כבר את הבדיחות על המרוקאים. שתהיה אישה חזקה וחכמה. המצאתי לה שמות של ילדים - יוסי, ברוריה ופנינה, השמות של הילדים של דודה שלי השנייה, פיבי. ובתוכנית יוסי היה הומו, ולבעלו קוראים אהוד. היה לי חשוב שיש לה בן שהיא מקבלת אותו, 'אתמול הלכתי ליוסי ובעלו, בירכו אותי'. זה היה מין הכנה ליציאה שלי. דידי ידע, כמובן. הוא כל הזמן אמר לי, 'תצא, תצא'. מאוד פחדתי, זה רדף אותי".

     

    מה חשבת שיקרה?

     

    "שזה יגמור לי את הקריירה".

     

    זה לא גמר לו אותה. "כשהייתי ילד אמא שלי הייתה סורגת הרבה. אני למדתי לסרוג כשהייתי בישיבה, ובכיתה ח' הבאתי צעיף שסרגתי ואחת החברות של אמא שלי אמרה לה, 'מי סורג? רק בנות סורגות'. אני הצטמררתי, וואו מה זה אומר עליי? ואהבתי לסרוג! אחרי זה הבנתי מה זה אומר עליי".

     

    קזבלנקה חצור

    לפני חמש שנים ב"מחוברים" הוא יצא מהארון בגדול, אבל 20 שנים קודם יצא בקטן מול אמו. "עברתי לתל־אביב בזכות עצמי, שכרתי דירה. חודש אחרי, במוצאי שבת, אמרתי לה, 'אמא, אני הומו'. אמרה, 'מה?' אני אומר לה, 'לא ניחשת?' אמרה לי, 'לא, שום דבר. אתה לא. מה לעדה שלנו ולדברים האלה?' חודשים בכתה, הלכה לרבנים, לצדיקים, הביאה לי מים קדושים, ושתיתי. הצליח לי, מלא חתיכים התחילו איתי. אבא שלי לא דיבר איתי על זה מעולם. להגיד שאין להם תקווה שיום אחד תעבור לי הבעיה? יש. אבל אם פעם רק סיפרתי להם, עכשיו אני כבר מתבדח איתם".

     

    למשל?

     

    "בחצור יש שני זמרים, בנים של אנשים מחצור, שהם הומואים. אמרתי לאמא שלי, 'מה היה במים בחצור בשנות ה־70 שכולנו נהיינו הומואים?' מזמן הם לא נבהלים מהמילה הזאת".

     

    אנחנו שואלים את יוסף המדריך מה היחס להומואים במרוקו. "זה נחשב בושה", הוא מסביר. "לא מקבלים את זה. הם חיים עם נשים אבל הולכים עם גבר במחשכים, רק בבית". ואבקסיס ממשיך, "אבל כולם פה יודעים שהתופעה קיימת. אני מזהה אותם מקילומטרים".

     

    וחשבת פעם אם במקרה הייתם נשארים במרוקו מה היית עושה?

     

    "אני מאמין שהייתי נכנס לתוך הלופ הזה של חתונה וכאלה. בטוח. בארץ בחיים לא. גם אם זה אומר אפילו בלי ילדים, לא הייתי עושה את זה".

     

    אבקסיס אבא לשניים - שירה בת חמש וחצי, ואורי בן שנתיים וחצי – אותם הביא לעולם יחד עם ידידתו מירה. הוא גר ברמת־גן ובחודשים האחרונים בכל בוקר מגיש את התוכנית שלו ברדיו 102 שמשודרת גם ברדיו דרום.

     

    את הטיסה שלנו חזרה לארץ אנחנו לוקחים מקזבלנקה. עולים על מונית נעימה, בדרך הנהג מודיע שמישהו אחר ייקח אותנו לשם והוא מחכה לו בתחנת דלק. למה לא. כשאנחנו עוברים לרכב השני נהג המונית נותן לכל אחד מאיתנו שתי נשיקות ומברך אותנו שאלוהים ישמור עלינו בדרך.

     

    נדב מנסה להפעיל ווייז ולראות את הדרך מפה לחצור, אבל ווייז לא ממש משתף איתו פעולה. הכביש המהיר לקזבלנקה פנוי, מעט מכוניות, הנוף מזכיר לו את העמק, נופים של אימונים בגולני, גדוד 51 שבו שירת. הוא תוהה איך קרה שמרוקאים היו פה כאלה רגועים. "קרה להם משהו. איך דווקא זה נדבק במרוקאים?"

     

    היה להם על מה ועל מי להיות עצבניים.

     

    "ועכשיו כשהכל יוצא יש את כל אלה שאומרים, 'גם אנחנו עברנו, תירגעו'. אני לא מבין, רוב האנשים שהולכים לפסיכולוגים זה אשכנזים, נכון? אז מה, להם מותר ללכת לפסיכולוג על 'אמא שלא חיבקה אותי', אבל למרוקאים ותוניסאים שחוו וואחד גזענות אומרים, 'הלו, תירגעו, כולנו עברנו את זה'. יש את הקול שאומר, 'גם אנחנו חווינו', יופי, אבל אתם אלה שאומרים שפסיכולוגיה זה דבר בריא, ומה שעושים פה המזרחים זו פעולה פסיכולוגית - הם מוציאים את זה החוצה".

     

    מה אתה וההורים שלך חושבים על מרוקו?

     

    "אצלי אין נוסטלגיה, העכשוויות מדברת אליי - מרקש של היום, המוזיקה, הריחות והטעמים. ההווה, לא העבר. אבא שלי בן 78 ואמא שלי 74, הוא ממש נוסטלגי ומספר מה היה. כשאני אומר לאמא שלי 'מרוקו', היא אומרת לי, 'היה לי טוב, אני לא רוצה לחזור'. שני אחים שלה ואחותה הגדולה נפטרו פה במרוקו בגיל צעיר מאוד. הם לא באו לבקר פה אף פעם. הם יכלו לבוא אבל אמא שלי לא מעניין אותה, היא אומרת, 'אני לא עוזבת את הארץ. מרוקו היה נחמד, אבל אני אוהבת את ארץ ישראל, כאן הכי טוב'".

     


    פרסום ראשון: 17.04.18 , 19:27