ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חיים כהן, במסע בחבל אנטוליה | צילום: טל שחר
    המוסף לחג • 17.04.2018
    קוקורצ' טורקי
    חיים כהן יצא למסע חוצה טורקיה, מחבל אנטוליה ועד איסטנבול, בעקבות הריחות והטעמים של ילדותו. ובין מעי עז ממולא (קוקורצ') בשוק אולוס לבין צ'י כופתא שבישלה לו היהודייה האורפלית האחרונה בטורקיה עבר טקס לגירוש עין הרע, ונזכר בימיה האחרונים של אמו
    עודד שלום | צילומים: טל שחר

    בקושי עברו שעתיים מהרגע שנחתנו באנקרה עד הרגע בו התחלנו לאכול. מאותה שנייה ובמשך ארבעה ימים, כמעט כל מה שהכנסנו לפה הפיל לחיים כהן עוד אסימון, העלה עוד זיכרון. רצינו להגיע לאורפה שבדרום־מזרח טורקיה, ממנה הגיעה משפחתה של אימו מרים, זיכרונה לברכה, אבל המבצע של הצבא הטורקי במחוז עפרין שבסוריה, ממש מעברו השני של הגבול, טירפד לנו את התוכניות. כך שבמקום לנוע סביב השורשים הפיזיים קיבל המסע שלנו טוויסט קולינרי, שנגע בשורשי הזיכרונות הראשוניים ביותר שיש לו לאדם, זיכרון הטעם.

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    זה לא קרה מיד. שני הבחורים שמתפעלים את הדוכן בכניסה לשוק אולוס שבצפון העיר אוחזים בידיהם סכינים ארוכות וקוצצים איתם קוקורצ' - מעי של עז ממולא בשר חלקי פנים. תנועת הקיצוץ מהירה ומקצועית. המעי מסתובב על שיפוד ארוך ואופקי ונחרך באש של גריל. כל מנה מטופלת על משטח עבודה ונקצצת בתיפוף סכינים. את המעי הופכים ומקבצים לערימה ושוב קוצצים ושוב עורמים, מוסיפים שום שגם הוא נקצץ, צ'ילי וכמון ושמים בלחמנייה. זה הדבר הראשון שהכנסנו לפה בטורקיה, המזון היחיד שאכלנו בטורקיה שכהן לא אכל בבית אימו, "וזה מופלא!", הוא קבע, "מדהים כמה שזה טעים".

     

    מאותו הרגע כאילו נכנסנו למנהרת זמן של זיכרון. ערימות עלי הגפן הרטובים והטריים, העגבניות הבשרניות שנכחו כמעט בכל בישול, החצילים שכהן היה מכור להם כל ילדותו. זה שוק מדהים מלא צבעוניות ועושר של מיני מזונות. דגים מהים השחור והים התיכון, כספיונים דקיקים ופלמידות בשרניות, צנונים, קישואים ומלפפונים ענקיים, חצילים בגדלים שונים, תותים קטנים, מיני ירק, אין־ספור סוגי גבינות ונקניקים, גולגולות עזים המוכנסות למרק בזמן בישולו בשביל הטעם, אשכי כבש ונתחי שומן מהישבן של הכבש, שרשראות של במיה, פלפלונים, חצילונים ועגבניות מיובשות ודוכני פירות יבשים מרהיבים עם תמרים ממדינה שבערב הסעודית, משיראז' באיראן ומירושלים.

     

    "איזה חלום זה, יא אללה, הדוכנים האלה משגעים אותי", מילמל כהן. מולו בחלון אטליז הייתה תלויה קיבה ענקית. "וואו וואו, זה קירשה, הבטן של הפרה. סבתא שלי הייתה קונה את זה בשוק הכרמל אצל קצב בשם חיים, שהיה מוכר רק קירשה וביז'. זה חלום. עושים מזה ממולאים חבל על הזמן. הניקוי של זה הוא גיהינום. משפשפים עם סיד ושוטפים עם מים שוב ושוב במשך שעות. אם אתה לא יונק את זה מגיל אפס - אל תנסה בגילאים יותר מאוחרים. יא אללה, יא אללה, איזה יופי! תראה את השרשראות של הבמיה, וואוו, מה זה חינה, אם אני מביא לחמותי היא תמות עליי".

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    כמו ילדים קטנים בחנות צעצועים ככה הסתובבנו בשוק. כהן פלט כל הזמן קריאות התפעלות. המוכר בחנות החלבה, הריבות והדבש נתן לכהן לטעום מולסה (סירופ סמיך) מענבים והבטיח לו שאם יקנה צנצנת הוא יוכל להיות עם 300 נשים. "הפולקלור הזה מתכתב לי עם הילדות. פעם נתנו לך אוכל כמו תרופה, לא בשביל שתיהנה. תאכל גזר כי זה בריא לעיניים, תאכל תרד תהיה חזק, תאכל את זה תהיה עם 300 נשים. זה שזה טעים זה מובן מאליו, לא מזכירים את זה בכלל. לי הייתה דלקת פרקים כשהייתי ילד ואמא שלי הייתה מכינה מרק רגל עם ברך מלאה בסחוס ונותנת לי למצוץ את הסחוס. 'קח, זה יחזק לך את הברכיים' היא הייתה אומרת לי ואני האמנתי, אהבתי את זה אהבה למות. מצצתי את הצלחת כמה שזה היה טעים. איזה חלום זה, יא אללה".

     

    קובה נבלסיה

    הוא בן 58, בנם של אליעזר ומרים ז"ל. כשהיה בן שלוש הגיע עם הוריו לשכונת קריית שלום שבדרום תל־אביב. קודם גרו בגבעתיים אבל האם רצתה להיות קרובה למשפחתה שגרה בשכונה התל־אביבית, שנתחמה על ידי הכנסייה הרוסית ממערב ודרך קיבוץ גלויות מצפון.

     

    הוריו נולדו כאן בארץ אבל חיו את מסורת הוריהם ודיברו את השפה אותה הביאו מהמולדת הישנה. הורי אביו הגיעו ארצה בדרך־לא־דרך מאורמיה הסמוכה לגבול איראן־אזרבייג'ן. היהודים של אורמיה נקראו נאש דידן, שפירושו בארמית האנשים שלנו. הוא זוכר את אביו מדבר ארמית עם משפחתו ומתגאה שזו שפת התורה. שורשיה של אימו הם שהשפיעו על החיך שלו. היא, כאמור, נולדה כאן בתל־אביב, אבל אביה חיים, שעל שמו הוא נקרא, יצא את אורפה ברגל עם אחותו הקטנה ממנו בשנתיים כשהיה בן 13 בלבד. זה קרה בסוף שנות השלושים ובין טורקיה לסוריה לא היה אז ממש גבול. את המסע לארץ עשו על חמורים וברגל, וכהן יודע מסיפורים שסבו הלך דוך עד תל־אביב בה התמקם בכרם התימנים. כאן הוא נישא לבת אורפה כמותו ולשניים נולדו שבע בנות. ביניהם, ועם הבנות, דיברו ערבית.

     

    רגע נדיר בלי אוכל במסע. "אורפה לא הותירה צלקות אצל סבא שלי" | צילום: טל שחר
    רגע נדיר בלי אוכל במסע. "אורפה לא הותירה צלקות אצל סבא שלי" | צילום: טל שחר

     

    הוריו הכירו בכרם התימנים. אביו היה צלם חובב שצילם את אימו. כל יום היה מביא לה תמונה שלה ואומר שפיתח אותה היום. היה גומר עליה סרט שלם, מפתח ונותן לה את התמונות בתשלומים. כך עשה עד שהתאהבה בו והסכימה להינשא לו. באלבום התמונות הישן של כהן, שצילם אביו, הודבקו קצוות שיער מראשו ולידם תועד התאריך, גילו ומשקלו. הם, כמובן, רצו עוד ילדים אך זה לא הסתייע וחיים היה כל עולמם. האכילוהו בקפדנות ופיטמו, חלילה יהיה רעב ולא יצמח.

     

    "אוכל זו שפה, מורשת של קהילה, של מקום. האוכל היה טקס ונוכח כל הזמן. בלוויות, באזכרות, בחגים, בשבתות, בשמחות וביום־יום. תמיד זה היה אוכל אוכל אוכל. ולא משנה כמה החיים היו קשים, שני ההורים שלי היו קשי יום, אוכל תמיד היה, ואוכל טוב מחומרי גלם טובים. בתודעה שלי צרובות תמונות אוכל מהילדות. הרבה עגבניות, מלא חצילים, במיה, עלי גפן ממולאים שאמא שלי קראה להם יפרח, צ'י כופתא שזה טרטר אורפלי, בשר חי שאתה כותש בעלי עד שהוא הופך למשחה ומוסיפים לו בורגול, המון פטרוזיליה, נענע, בצל ירוק, פלפל שחור ורסק עגבניות.

     

    "קובה נבלסיה, שזו הקובה המטוגנת המוארכת שנראית כמו פלאפל ובפנים היא מלאה בבשר כבש טחון, וקובה חילווה שמבשלים בתוך מרק עוף. אפילו צלילים של אוכל אני זוכר. את יניקת מרק השעועית עם העצמות. את צליל הכפית הבוחשת בכוס החלב שאבא שלי היה מכין לעצמו בארבע וחצי בבוקר, לפני שהיה יוצא לעבוד בתור פועל בניין בסולל בונה. הוא היה מרתיח את החלב, שם כפית דבש ומערבב. והצליל הזה הוא צליל ילדות שמחובר אצלי לאוכל. אני זוכר אותו מתוך שינה. וכשהייתי מתעורר לבית הספר גם אמא כבר לא הייתה בבית כי היא יצאה לנקות בתים. אבל לפני שיצאה היא הייתה מעמידה 3־2 סירים על הכיריים. הייתי קם לריח של בישולים. לא היה דבר כזה תוציא מהפריזר כשאתה חוזר מהבית ספר".

     

    חמוצים מאורפה

     

    אצל נזלה אסינלי בת ה־94 באיסטנבול. "היית צריך לומר לה א־יילדריס" | צילום: טל שחר
    אצל נזלה אסינלי בת ה־94 באיסטנבול. "היית צריך לומר לה א־יילדריס" | צילום: טל שחר

     

    כל רגע נתון בטורקיה נסב סביב אוכל. או שאכלנו, או שהיינו גמורים אחרי ארוחה דשנה. ואם זה לא הספיק, אז עוד לפני שעיכלנו והתאוששנו מצאנו עצמנו אוכלים שוב.

     

    אחרי שוק אולוס, ומעבר דרך בית המלון כדי לפרוק את המזוודות, יצאנו ל"מוסלום קבב", מסעדה אורפלית בשכונת גזי אוסמאן פשה באנקרה. מוסלום גיליד אלב, השף ובעל המסעדה, נולד באורפה ומתגאה בשביעות רצון מופגנת שכל מה שיוצא ממטבחו מקורו בעיר ילדותו. יש לו גריל רחב ידיים והוא ואנשיו מעמיסים עליו שיפודי ברזל רחבים ועליהם בשר קבב, הנמעך אל השיפוד כדי שהברזל הלוהט יבשל את הבשר מבפנים. אלב העמיס על שולחננו צלעות כבש, סינטה כבש, קבב אורפלי ומיני סלטים. את צלוחיות החמוצים, כרוב גזרים ופלפלים, הניח בעצמו ואמר: "את החמוצים אני מביא מהבית, מאורפה! אלה החמוצים הטובים בעולם. 42 טון חמוצים הבאתי משם בשבוע שעבר בחביות".

     

    "תראו מה זה", אמר כהן בקינוח, "ראיין אותי פעם פרופ' יורם יובל, ובאיזשהו שלב בשיחה הוא אמר לי 'אתם עושים עניין גדול מדי מאוכל'. אמרתי לו 'נכון, אבל זה בצדק, אתם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, כמה מניפולציות אתם מפעילים על המטופלים שלכם, כמה מפגשים אתם מקיימים איתם כדי שהם ייפתחו. דברו איתם ישר על המרק עוף של אמא שלהם, על הקציצות שלה, ותראו איך כל הקליפות ינשרו'. הוא צחק אבל זה נכון. אנשים נורא מחוברים לילדות שלהם, לבית. השף יכול היה להגיד שאת החמוצים הוא מכין בעצמו. הרי אנחנו מתגאים ב'אני עשיתי', אבל לא, עבורו 'הבאתי את החמוצים מאורפה' יותר חזק מ'אני עשיתי'. זה הטעם של הבית שלו. לי אין את הבית באורפה להצביע עליו ולומר 'זה היה שלנו'. אנחנו בכלל לא יכולים להגיע לשם ובגלל זה חיפוש השורשים שלי הוא דרך אוכל, לא באמצעות כתובת. אני הרבה יותר מתחבר לזה, לחמוצים שהוא הביא מהבית. זה שורשים דרך אוכל, לא דרך כתובת".

     

    החווה של סביחה

     

    בשוק אולוס. "איזה חלום זה, יא אללה, הדוכנים האלה משגעים אותי" | צילום: טל שחר
    בשוק אולוס. "איזה חלום זה, יא אללה, הדוכנים האלה משגעים אותי" | צילום: טל שחר

     

    באזור אורפה מתחוללת לחימה מאז ראשית השנה. זו עיר מחוז שלפני כשלושים שנה שונה שמה לשנלי אורפה, אורפה הזוהרת. מסורות רבות נקשרו לעיר העתיקה הזו שבדרום־מזרח טורקיה, סמוך לגבול עם סוריה. המפורסמת ביותר מדברת על כך שאברהם אבינו נולד שם, ומשם יצא עם צאנו לארץ התנ"ך. עיר של קצת יותר מחצי מיליון תושבים ובסביבותיה מספר מחנות פליטים ענקיים, בהם חיים כשלוש מאות אלף סורים שנמלטו על נפשם ממולדתם החרבה.

     

    במקום אורפה חרשנו את חבל אנטוליה. בדרך לקסטמונו, עיר בצפון־מרכז המדינה בהרי אילגז שמעל לים השחור, הגיח מטוס איירבוס מבין הגבעות המיוערות. עם 80 מיליון תושבים הפזורים ב־81 מחוזות, בשטח הגדול פי 35 משטחה של ישראל, תוצר לאומי גולמי המציב את הכלכלה הטורקית במקום ה־17 בעולם - זו מעצמה אזורית שאין לזלזל בה.

     

    ב־15 השנים בהן שולט כאן רג'יפ טאיפ ארדואן ביד רמה עברה המדינה מהפכה כלכלית בכל התחומים. מערכת הבריאות זכתה לבנייה מאסיבית ושדרוג טכנולוגי. מאות בתי ספר ואוניברסיטאות נבנו, ורשת כבישים ומחלפים חדשים נפרשה במדינה לאורכה ולרוחבה. אליהם התווספו כעשרים שדות תעופה אזוריים, שהפכו את המרחקים הגדולים כאן בין הערים והמחוזות לנוחים לנסיעה וקצרים באופן יחסי.

     

    מאז תקרית המרמרה במאי 2010 ועד לקיץ 2016, אז נפתר המשבר עם הטורקים, וישראל הסכימה לשלם פיצויים למשפחות תשעת ההרוגים, לא היה לישראל שגריר באנקרה. עם סחר הדדי העומד על כ־4 מיליארד דולר בשנה, היחסים בין שתי המדינות לא התחילו מאפס. בין שתי המדינות ישנם הסכמים רבים בתחומים שונים מאז שנות התשעים, ועדיין איתן נאה, שגריר ישראל בטורקיה, עובד כאן קשה עם הצוות שלו כדי להחיות ולהרחיב את הקשרים. נאה, 54, דיפלומט ותיק בשירות החוץ, איש שיחה מרתק ורב קסם, שהיה חלק מהמסע שלנו בארץ הענקית הזו, אומר שהאתגר כאן עצום. "יש יותר מהמקרב בין שתי המדינות מאשר מהמרחיק", הוא מסביר. "כדיפלומטים, התפקיד שלנו למצוא את המכנים המשותפים ולפתח אותם. זו בנייה מחדש של קשר, שהפוטנציאל שלו הוא להיות גשר על מים סוערים עבור שתי המדינות".

     

    שוטף פנים במי נחל קפואים בדרכים. "אנשים נורא מחוברים לילדות שלהם, לבית" | צילום: טל שחר
    שוטף פנים במי נחל קפואים בדרכים. "אנשים נורא מחוברים לילדות שלהם, לבית" | צילום: טל שחר

     

    אבל את סבא חיים מאורפה לא עניינו יחסים בינלאומיים. כשהגיע לארץ החל לעבוד כסבל בשוק הכרמל ועוד לפני שמלאו לו 20 כבר היה בעל דוכן ירקות משלו. קרע את עצמו מבוקר עד ליל ואת חריצותו העביר לבתו מרים, אימו של כהן.

     

    עוד לפני קסטמונו עצרנו באיזביל, חווה אורגנית השייכת לסביחה איזבילה, בת 84 המנהלת את המקום ביד רמה. שם במטבח, בבית האבן שרצפתו וקורות הגג שלו הם מעץ ישן וחורק, עמד כהן הילד מקריית שלום והביט מהופנט בסאלי ושאריפה, זוג מבוגרים העובדים בחווה, שעמלו על הכנת אק מק, לחם טורקי, על סאג' שמוקם על עצים בוערים.

     

    "תראו כמה שהם עובדים קשה עבור הלחם", אמר וצילם, "כמה יזע יש בזה, בפת לחם. אתה מבין עכשיו למה היינו מנשקים לחם בילדותנו, למה אסרו עליך לזרוק לחם. תראו איך היא לשה את הבצק, מרדדת שוב ושוב, שופכת חמאה וטחינה ממצקת, והוא עם קרש לוקח את הבצק ומניח בזהירות, ממש בחרדת קודש, על הסאג'. אחד ועוד אחד. אותי חינכו לא לזרוק לחם, לא משנה מה, לא לזרוק. לנשק ולהניח בצד.

     

    "אירחתי פעם את השחקן ז'אק כהן ז"ל בתוכנית 'שום פלפל ושמן זית'. התחקירנים שאלו אותו מה אתה רוצה שחיים יבשל לך והוא אמר 'ספיגה'. לא ידעתי מה זה. צילצלתי לדודה שלי אהובה, סירגי בטורקית, שאמרה: 'מה זאת אומרת מה זה, אני וציון אוכלים ספיגה פעמיים בחודש'. זה לחם יבש עם שמן, מלח, נענע יבשה, שום ומים. קורעים את הלחם בקוביות גדולות ומטגנים עם שמן, המון שום קצוץ, נענע יבשה וכוס מים. בא לך למות מאיך שזה נראה אבל זה מדהים. כשהכנתי את זה לז'אק כהן הוא בכה. הזיכרונות הציפו אותו. אבא שלי היה זורק חתיכות לחם יבש לתוך קערת שעועית גדולה ואוכל בתיאבון. לכל עדה, לכל עם, יש מנה של לחם אבוד כי לחם לא זורקים. תראו כמה קשה הם עובדים, יא אללה, זה מדהים".

     

    כהן והשגריר איתן נאה. "גשר על מים סוערים" | צילום: טל שחר
    כהן והשגריר איתן נאה. "גשר על מים סוערים" | צילום: טל שחר

     

    קדוש האינסטלטור

    "מה ידעתי על אורפה כשהייתי ילד?", מהדהד כהן את השאלה באחת הנסיעות, כשברקע הרים נישאים מושלגים. "לא יותר מדי. ידעתי שגרו שם ערבים ויהודים ושהם הסתדרו מצוין ושהאוכל היה מצוין. אורפה לא הותירה צלקות אצל סבא שלי, זה לא דומה בכלל למטען שהביאו איתם היהודים מארצות אירופה. הייתה אצלנו אווירה מאוד חזקה של קיבוץ גלויות, מאוד חזקה. היו פרסים, בוכרים, בולגרים, הכל. מנקודת המבט שלי כילד זה עבד פנטסטי. בשבתות כולם הוציאו כיסאות לכביש ברחוב, פיצחו גרעינים, דיברו וצחקו. יוסי, הבעל של נעמי התימנייה, כל שבת היה שוכב מתחת לבודי של הסטודיבייקר לארק שלו ומנקה לה את הקרבורטור. גם קדוש האינסטלטור היה כל הזמן מתחת לטנדר שלו בשבת ומתקן אותו. הייתה פייגלע הפולנייה שאמרו שהשתגעה בגלל השואה. היו מריבות בין בני זוג וכולם ידעו מה הולך, ותמיד היו יוצאות משלחות של נשים או גברים לפייס את אחד הצדדים. ובימי שישי הנשים עלו על הטנדר של מורדוך הכורדי האלטע־זאכן שהיה לוקח אותן לכרמל לעשות קניות. תמיד עזרו אחד לשני בכסף כי כולם חיו על הקשקש. לא היו אז פוליטיקאים שניגנו על הקטע העדתי. קריית־שלום הייתה מקום קסום, היה לנו אוכל, היה חופש, בעיקר הייתה שמחה".

     

    הנחנו מולנו בטיולית קופסת רחת־לוקום מעורב, שקנינו בשוק של אנקרה. מי ורדים, קימאק, פיסטוק, ענבים, פטל, ואולי היו עוד טעמים אבל כבר לא יכולנו לנשום. טעמנו הכל. סוג'וק ופסטורמה, נקניקים טורקים, סוגי טולום, גבינה עבשה, שכל מחוז במדינה הענקית הזו מתגאה בגרסה אחרת שלה. אטלי אקמק, פיתה עם בשר כבש קצוץ, מאנטי, מעין רביולי טורקי עם יוגורט ונענע מיובשת, עלי גפן שנימוחו בפה מהרגע שהוכנסו אליו, א־צ'ורבזה, מרק מלכים חמצמץ של יוגורט עם בהרט ונתחי כבש. בעיקר ליווה אותנו פתגם טורקי עתיק שמכוון לאנשים שכבר לא יכולים לדחוף שום דבר לפה: "אם אתה לא יכול לאכול את זה, תישן ליד זה".

     

    הצוות של נאה השגריר, בראשותה של סגניתו, שני קופר, הפגיש אותנו עם יוצאי אורפה, מוסלמים טורקים, במסעדה אורפלית לערב אורפלי קסום, שלווה על ידי זמר מדהים בשם סידאת קואצ', שסחף את כולם לשיר איתו רומנסות של געגועים לעיר אותה עזבו לפני שנים רבות. בסוף הארוחה הם חיבקו ונישקו את כהן ואמרו לו שהוא נראה אורפלי אסלי.

     

    כהן ואמו מרים ז"ל
    כהן ואמו מרים ז"ל

     

    "התרגשתי כמו ילד", אמר אחר כך במלון, "זה סוג של פנטזיה שנפלה עליי. חשבתי שאנחנו הולכים לעוד מסעדה, שנאכל ונמות. במקום זה אני והם הוצפנו בגעגועים למקום רחוק. הם למקום שנולדו וגדלו בו, ואני למקום שאני לא מכיר אבל ינקתי בבית דרך האוכל. אמרתי לעצמי, ריבונו של עולם, חבל שאמא שלי לא פה, היא הייתה מתרגשת חבל על הזמן. הייתי בן יחיד וקשור אליה בעבותות. הייתי מדבר איתה המון וגם עכשיו אני מרגיש שהיא איתי. היא נפטרה מסרטן לפני 16 שנה ולפני שמתה שכבה שלושה שבועות בהוספיס, מתוכם הייתה שבועיים בהכרה. יצא לה להיות שם בשני ימי שישי, ובשניהם היא ביקשה שיוציאו אותה ללובי כדי שתוכל לראות אותי בטלוויזיה ב'שום פלפל ושמן זית'. התעקשה שיוציאו את כל החולים מהחדרים, שיראו איתה את התוכנית. סידרו אותם בחצי גורן מול המסך והיא הצביעה עליי ואמרה בגאווה 'זה הבן שלי'".

     

    אצל נזלה אינסלי

    גמענו מאות קילומטרים בטבע מרהיב ביופיו ושטפנו פנינו במי נחל קפואים. בעיירה ביי פזארי, הנחשבת בירת הגזר של טורקיה, עבר כהן 'בוחור', טקס הוצאת עין הרע באמצעות עופרת נוזלית במצקת רותחת, שמכשפה סובבה מעל ראשו. אחרי הסיבובים נשפכה העופרת לקערת מים קרים עם עשבים והתקשתה למעין גוש מעוות. את הגוש השאירה המכשפה אצלה. הסיבה פשוטה: הוא מסמל את עין הרע שהייתה על כהן, ועדיף שתישאר בטורקיה ולא תחזור איתו ארצה. זה הזכיר לכהן את האוטו החדש הראשון שקנה לעצמו, אופל אסטרה קטנה, איך הגיע איתו לשכונה להתגאות בפני הוריו. כשאחת השכנות צעקה לעברו "זה אוטו חדש?", אימו שפחדה מעין הרע שלה, מיהרה לענות לה 'לא' תוקפני ורצה הביתה להביא ראש שום, כדי לדחוף אותו בתא הכפפות של הרכב. שנים הוא נסע עם ראש השום, שהסריח לו את הרכב אבל לא הייתה ברירה, "חסר היה לי שהייתי מוציא אותו, אמא שלי לא הייתה סולחת".

     

    את מסענו סיימנו באיסטנבול בדירתה של נזלה אסינלי בת ה־94, אולי היהודייה האורפלית האחרונה החיה בטורקיה. היא סיפרה לנו על אביה, ניסים אלפייה ז"ל, שהיה איש עסקים אמיד, סוחר בדים ובעל אדמות, ובמקביל שמה כפפות על ידיה ולשה בעצמה את הבשר לצ'י כופתא. כהן שאל אם היא מכירה את משפחת אילדיס. היא לא שמעה. הוא התקרב והגביר את קולו, "אילדיס", חזר מספר פעמים. היא לא הכירה. רק אחרי ששב לארץ הבין שמדובר בבת דודתו של יעקב, אביו של אלי אילדיס חברו. "היית צריך לומר לה א־יילדריס", אמר יעקב, שגם הוא נולד באורפה. "אילדיס זה השם שהסבנו כאן בארץ".

     

    כך או כך, נפרדנו מגברת אסינלי בחיבוקים ובנשיקות וכשכבר עמדנו מחוץ לרכב ברחוב, הגיח מתוך הבניין בנה ניסו, שגם הוא כבר לא ילד. בן 73, יצרן קתות עץ לרובי ציד, שבתו חיה בארץ בשרון עם בעלה והנכדים. אימו נזפה בו שיירד מהר ללוות את האורחים. "אמרתי לה שכבר קשה לי לרדת במדרגות", התנצל, "אבל אתם יודעים איך זה אמהות". כמה דקות אחר כך, ברכב בדרך לשדה, כשאיסטנבול חולפת על פנינו, סיכם כהן את החוויה: "אני כל כך מתגעגע לאמא שלי".

     

     

     


    פרסום ראשון: 17.04.18 , 19:14