yed300250
הכי מטוקבקות
    מיקי חיימוביץ' באחד היערות, בדרך לעיר גאלאץ | צילום: דן חיימוביץ'
    המוסף לחג • 17.04.2018
    בחזרה למרפסת של אבא
    מיקי חיימוביץ' ואחיה הצלם דן יצאו למסע ברומניה המושלגת בעקבות חייו האבודים של אביהם ארנולד, שנפטר שבור לב: הם ביקרו בבית המשפחה המפואר בבוקרשט, גילו את הסוד שהסתיר שעבד בעצמו כעיתונאי, ונסעו לעיר גאלאץ שעל גדות הדנובה בעקבות מייסדי שבט החיימוביצ'ים - סוחרי העצים שהחלו את השושלת
    איתי סגל | צילום: דן חיימוביץ'

    "לעולם לא נחדל לחקור ובקץ כל מסעותינו, נשוב אל המקום שבו התחלנו ונדע אותו לראשונה" (ת.ס אליוט)

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     צילום: דן חיימוביץ' עריכה: גל שאול
     

    55 שנה לקחו למיקי חיימוביץ' להתחיל את המסע חזרה לבית בבוקרשט שבו נולד וגדל אביה ארנולד (נולדי). 55 שנה של תירוצים, דחיות והסברים מלומדים מה בכלל יש לה לחפש שם. 55 שנה של "תהיה עוד הזדמנות" ו"אולי בשנה הבאה". הנה, אפילו אביה, עוד בחייו, העדיף לטייל באיטליה מאשר לחזור לרומניה.

     

    13 שנה חלפו מאז שארנולד נפטר. הזמן עשה את שלו, כהרגלו, אבל הגעגועים אליו, מספרת מיקי, עדיין גדולים. הרצון להעמיק בסיפור חייו - הסבוך, המוחמץ, הטרגי - התגבר. איך תמיד קורה שרוצים לדעת עוד כשכבר אין את מי לשאול.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

    "הייתי בהמון מקומות במהלך חיי", אומרת חיימוביץ'. "איכשהו, דווקא לרומניה אף פעם לא ממש רציתי לנסוע. גם אבא שלי לא עשה מעולם מבוקרשט איזה מין יעד אטרקטיבי. גם הוא, למעט פעם אחת או פעמיים, לא נסע לשם. רומניה שהוא זכר, רומניה שלפני המלחמה, של החיים הטובים, של בוקרשט המאוד תרבותית, כבר לא הייתה קיימת מבחינתו.

     

    "אני חושבת שכל התיאורים המזוויעים ששמעתי במהלך הילדות שלי מכל מיני קרובי משפחה שעלו מרומניה, לא עשו לי חשק לנסוע לשם. בטון קר. מסכנות. אפלוליות. גם לא התחברתי לתרבות הרומנית. לשפה. לא היה לי איזה חיבור לרומנשטה הזה. באיזשהו מקום הצד הטורקי שלי נראה לי הרבה יותר מגניב ומעניין".

     

    אנחנו יושבים מסביב לפינת האוכל בביתה של מיקי ועוברים על תמונות מילדותו של אביה. מכוניות מפוארות, חליפות שלושה חלקים, מעילים מגונדרים. שנותיו המאושרות בבוקרשט בשנות ה־20 וה־30, הרבה לפני המלחמה, הרבה לפני שנאלץ לעזוב את רומניה ולעלות לישראל לבדו. את העובדות הבסיסיות היא תמיד ידעה: אביה היה ילד תפנוקים, בן הזקונים השני של פרידה והרמן חיימוביץ'. סבה הרמן היה סוחר עצים אמיד בבוקרשט - עסק שהתחיל אביו אליעזר (סבא־רבא של מיקי) והפך בידיו של סבה למפעל משגשג. הודות להונו, הפך מקושר מאוד לאנשי עסקים ופוליטיקאים. את העסק ניהל מבית המשפחה הגדול שבמרכז בוקרשט. התמונה שצילם אביה באחד מביקוריו הבודדים שם בשנות ה־80, חושפת את מה שהשאיר בלית ברירה מאחוריו: שני בתים גדולים, ששימשו במחובר כביתם הפרטי של בני המשפחה.

     

    "ככל שהתבגרתי", נזכרת מיקי, "הסיפור הלך והתעצם: המעמד של סבא ברומניה, כמה שהוא היה מחובר וכמה חברים שהיו לו בפרלמנט וכמה שהוא היה עשיר. אפילו מהתמונות אפשר להבין שסגנון החיים שלהם היה מאוד מפואר".

     

    מיקי ודן חיימוביץ' ליד הבית שבו התגורר אביהם. "מסתכלים אחרת על ההורים שלנו"
    מיקי ודן חיימוביץ' ליד הבית שבו התגורר אביהם. "מסתכלים אחרת על ההורים שלנו"

     

    המלחמה שינתה הכל. רומניה הפכה קומוניסטית, הרכוש המשפחתי הולאם על ידי השלטון, ומשפחת חיימוביץ' איבדה את הונה. במסגרת "חלוקה מחדש של העושר", גורשה המשפחה מביתה הגדול לדירה קטנטנה. כל פירות ההצלחה והעושר שצבר סבה של מיקי לאורך השנים נלקחו ממנו על ידי השלטון הקומוניסטי. "הם עלו לארץ וחיו פה בצנעה. עד מותו, אבא דיבר על הבית הגדול שבו גדל, על המשרתים ועל החיים הטובים שהיו".

     

    באופן מובן, תחושת התסכול הייתה נוכחת מאוד בחייו של אביה, "כי הפער בין הדרך שבה אבא שלי גדל ובין הדרך שבה התנהל בישראל היה גדול. הייתה תחושה של החמצה, אם כי הם חיו בארץ במעמד בינוני סביר. לאבא היה ג'וב טוב כמנהל המוסך המרכזי של פיאט. הוא הרוויח טוב וחי ברמת חיים יפה. גרנו בדירה קטנה, שני חדרים וחצי, והבית בבוקרשט היה תמיד מקור להשוואה. באיזשהו שלב אבא נקלע לקשיים כלכליים, וככל שהידרדר המצב, גדל התסכול על מה שנשאר מאחור ואולי היה אפשר להציל".

     

    לא היית אף פעם בבוקרשט, אבל עם אמא שלך כן עשית טיול שורשים באיסטנבול.

     

    "נכון. גם כי באיזשהו מקום, אפילו כתיירת סקרנית איסטנבול נראתה לי הרבה יותר מרתקת".

     

    חיימוביץ' עם השגרירה תמר סם־אש | צילום: דן חיימוביץ'
    חיימוביץ' עם השגרירה תמר סם־אש | צילום: דן חיימוביץ'

     

    לא להתחבר לשורשים של הורה מסוים יכול להתפרש כחיבור פחות חזק אליו.

     

    "אין ספק שכילדה הייתי הרבה יותר מחוברת לאמא. אבא שלי לא היה בנאדם מאוד חזק ואמא שלי הייתה דומיננטית במשפחה שלנו. היא הביאה הרבה שמחת חיים. אבא היה אדם מופנם מאוד. בהספד שכתבתי עליו, המשפט הראשון היה: אבא שלי לא היה בנאדם של מילים".

     

    למי את דומה?

     

    "לאבא", היא צוחקת. "בחזות אני חיימוביצ'ית, כן. אבל כל השאר זה אמא".

     

    חיימוביץ' מתרגשת במרפסת הבית בבוקרשט
    חיימוביץ' מתרגשת במרפסת הבית בבוקרשט

     

    עכשיו, יחד עם אחיה, הצלם דן חיימוביץ' שתיעד את המסע הזה, מבקשת מיקי בפעם הראשונה בחייה להתקרב אל הסיפור המשפחתי של אביה. להגיע למקום שבו נולד, גדל, התחנך. לראות מקרוב את הבית הנודע. אולי אפילו להיכנס לתוכו ולדמיין את אביה, כפי שסיפר לה פעם, משקיף מהמרפסת אל הגינה הגדולה שממול. להבין יותר מאיפה הגיע ואת מה השאיר מאחוריו. "היה לנו ברור שמתישהו נעשה את הטיול הזה. שנינו הגענו לרגע בחיים שאנחנו רוצים לראות את כל הדברים ששמענו עליהם מקרוב", היא אומרת.

     

    דן מצטרף: "שנינו עברנו דברים בשנים האחרונות, הפכנו להיות נוסטלגים, אנחנו מסתכלים אחרת על ההורים שלנו. מתחילים לעשות חשבון נפש על דברים שעשינו ולא עשינו. עברנו תהליכים שאפשרו לנו לצאת לטיול הזה".

     

    "תחזרו ביום אחר"

    זאת שעת ערב מאוחרת בבוקרשט. הטיסה שיוצאת מתל־אביב עמוסה. הרבה זוגות, חבורות ישראלים, שטסים לסופשבוע בבירה הרומנית; קצת קניות, הרבה קזינו, ספא וממליגה. התייר הישראלי מחבב אותה מסיבות מובנות: היא זולה, נגישה, ומאז נפילת הקומוניזם, גם ידידותית יותר למבקרים בה. כמו לא מעט מערי מזרח אירופה שלא הצליחו לשקם עצמן לחלוטין מאז מלחמת העולם השנייה, גם בוקרשט סובלת מפיצול אישיות. מצד אחד, מטרופולין גדול ושוקק חיים. מצד שני, אפרוריות בלתי נמנעת של עיר שהזמן עצר בה מלכת.

     

    האב ארנולד ואימו. "עד מותו דיבר על החיים ברומניה" | צילום: דן חיימוביץ'
    האב ארנולד ואימו. "עד מותו דיבר על החיים ברומניה" | צילום: דן חיימוביץ'

     

    את הביקור בעיר עשינו במהלך חודש מארס. החורף היה עדיין בעיצומו, השלג כמעט כיסה את העיר, ואפילו הליכה פשוטה ברחוב הפכה לאתגר מסובך נוכח המדרכות הקפואות.

     

    בנמל התעופה קיבלה את פנינו שגרירת ישראל ברומניה, תמר סם־אש. "בין ישראל לרומניה יש יחסים דיפלומטיים כבר 70 שנה", היא מספרת, "יחסים שלא נפסקו גם כשכל המדינות הקומוניסטיות ניתקו את היחסים ב־1967. שירתתי פה גם ב־1988, כך שיש לי אפשרות להשוות בין היום לאז. כיום רומניה מפתחת את הפוטנציאל האדיר שיש לה, כשהשינוי הגדול ביותר הוא בעצם בגישה של האנשים לחיים: הם יותר פתוחים, מחייכים. יותר ביקורתיים כלפי המדינה שלהם".

     

    כחלק מניסיונותינו המוקדמים להבין מה עלה בגורל ביתה של משפחת חיימוביץ', ביקשנו את עזרת השגרירות. תחקיר קצר גילה שהבית הגדול חולק במהלך השנים לכמה דירות שבהן מתגוררות משפחות מבוססות. הכל מגודר, כולל החצר מסביב, ומצלמות של חברת אבטחה מקומית מותקנות במקום. כמה ימים לפני שהגענו, נשלחה נציגה דוברת רומנית אל הבית ודפקה על הדלת. איש לא פתח לה, ובשיחה שהתנהלה דרך האינטרקום, הובהר שאין בכוונתם לפתוח את דלתם לזרים, גם אחרי שהנציגה סיפרה שפעם התגוררה בבית הזה משפחה של יהודים שחיים כעת בישראל. אחת הדיירות הבהירה שהבית נקנה מזמן במיטב כספי משפחתה, ודייר אחר איים לפנות למשטרה אם הנציגה לא תעזוב את שטח הבית באופן מיידי.

     

    לא בכדי הייתה התחנה הראשונה שלנו בבוקרשט, ודאי המשמעותית ביותר, בית המשפחה. בניגוד לטיול השורשים שערכה מיקי עם אמה באיסטנבול, המסע לבוקרשט טמן בחובו גם הזדמנות לתיקון. אולי הכאה על חטא על כך שלא התמסרו לניסיונותיו של אביהם להציל את הרכוש המשפחתי. במשך שנים, מספרים האחים חיימוביץ', ניסה האב להשיב את הבית שהולאם, כמו גם מגרש גדול בסמוך לו, שהיה ברשות המשפחה. הוא פנה לעורכי דין, אבל כל ניסיונותיו עלו בתוהו. "התחושה הייתה שאי־אפשר להחזיר את זה, לכן אח שלי ואני היינו בגישה של: 'תעזוב את זה, תשחרר, זה עושה לך רק רע'. ראינו שזה ממש משפיע עליו נפשית, שזה מכניס אותו למצוקה.

     

    על קבר מקימי שבט החיימוביצ'ים. "גאווה גדולה מאוד בשבילנו" | צילום: דן חיימוביץ'
    על קבר מקימי שבט החיימוביצ'ים. "גאווה גדולה מאוד בשבילנו" | צילום: דן חיימוביץ'

     

    "הוא כתב וכתב והתעסק עם זה בלי סוף. הבנו שכדי לקבל משם כסף, כנראה צריך גם להשקיע בזה כסף, שלא היה לו וגם לנו. היינו אז במקום אחר לגמרי מאשר היום".

     

    ביתה של משפחת חיימוביץ' נמצא לא רחוק ממרכז העיר. פחות משבע דקות נסיעה מארמון צ'אוצ'סקו. בית גדול, מטופח, שלפחות חלקו עבר שיפוץ קל לאחרונה. שני כלבים בבית ממול נובחים בכעס כשהמכונית שלנו נעצרת שם. במבט ראשון, האחים חיימוביץ' לא בטוחים שהגיעו למקום הנכון. יותר משהמבט המתרוצץ שלהם חסר אונים, הוא מביע התרגשות. בעזרת תמונה שצילם אביהם, הם מנסים להבין אם זה אכן הבית מהסיפורים של אבא. מיקי מתקרבת אל האינטרקום. היא לוחצת. שנים דמיינה את הרגע הזה. קול של אישה נשמע מן העבר השני. בעזרת מתורגמן מטעם השגרירות אנחנו מבקשים להיכנס לבית. האישה מזדהה כעוזרת הבית: "בעל הבית ושאר הדיירים לא בבית". מיקי משכנעת אותה לרדת ולפתוח לנו את הדלת. אחרי דקות ארוכות האישה מתרצה. היא יורדת ופותחת בקמצנות את דלת הכניסה. מיקי מספרת לה את הסיפור על אביה, ומתחננת לראות רק לרגע את הבית מהסיפורים. "תחזרו ביום אחר", מתעקשת העוזרת בקול רועד. היא לא רוצה על אחריותה פלישת זרים.

     

    מיקי ודן מתיישבים על שפת המדרכה. הם ידעו שהאפשרות להיכנס קלושה וידעו גם שהבית מזיכרונותיו של אביהם כבר לא קיים. ובכל זאת, תחושת ההחמצה שורפת את הלב. "אבא היה שמח שהגענו עד לכאן", אומרת מיקי, משכנעת את עצמה. דן מציע לעשות סיבוב ליד הבית. אולי מהצד השני, הוא אומר, אפשר לראות עוד חלק ממנו. השלג מקשה את ההליכה, ובסופו של דבר, למעט גן סגור שטובע בשלג, מתברר שאין מה לראות.

     

    "המלחמה של אבא על הבית, על ההכרה, הייתה יותר מרצון בפיצויים", אומרת מיקי. "כסף היה התירוץ, אבל אין לי ספק שהיה לו צורך לשחזר את ימי העבר הטובים של משפחת חיימוביץ' בבוקרשט. להחיות את הזיכרונות שלקח מהבית הזה. סמוך לעיסוק הזה הוא נפטר מהתקף לב. אנחנו חושבים שיש קשר. זה מסוג הדברים שאוכלים אותך מבפנים. מפח הנפש היה כל כך גדול, שהוא לקח את זה ללב, עד שהוא נשבר".

     

    בדרך חזרה למכונית אנחנו מבחינים לפתע באישה צעירה הנכנסת אל הבית. מיקי רצה אליה. כבר אין לה מה להפסיד. היא מספרת לה בקצרה את הסיבות שהביאו אותה לבוקרשט, ומבקשת רק כמה דקות לראות איך נראה הבית מבפנים. האישה הצעירה מבקשת רגע להתייעץ עם בעלה. היא נעלמת אל תוך הבית הגדול ואחרי כמה דקות יוצאת אלינו בחיוך רחב. "בואו", היא פותחת סוף־סוף את הדלת.

     

    הכניסה אל בית הדירות הרחב חושפת מסדרון ארוך שמוביל, משני צדדיו, לארבע דירות קטנות. שתיים בכל צד. אנחנו פוסעים אל הדירה האחרונה מצד ימין. בעל הבית, ורג'יל, הוא ארכיטקט צעיר. קבלת הפנים הלבבית שהוא עורך לאחים חיימוביץ' מעידה שאין לו שמץ מושג כמה טרגיות ומסובכות היו הנסיבות, שבגינן נאלצה משפחת חיימוביץ' לעזוב את ביתה. הוא מספר שהרבה לפני שבאו לגור כאן בעצמם עברו הדירות שיפוץ, כך שהוא לא בטוח שמשהו נשאר, בדיוק כפי שסיפר להם אביהם.

     

    בזיכרונותיו, תיאר האב ארנולד כך את חדרו: "כה קטן, שבקושי נכנסו בו ספה, ארון קטן ותנור מלבנים שרופות... בסוף הפרוזדור הייתה טרסה, מעין מרפסת רחבה דיה ששימשה כחדר אוכל בערבים החמים של השנים. מרפסת זו הייתה החלק האהוב עליי ביותר, היות וממנה ניתן היה לראות גן ירק בו עבדו אנשים שהגיעו מבולגריה... אינני יודע מדוע נשארה מרפסת זו חקוקה בליבי כאחד מהדברים הכי יקרים של נעוריי".

     

    ורג'יל מסביר שהמרפסת המקורית נסגרה מזמן ועתה היא משמשת כמין חדר עבודה. אבל הנוף עדיין אותו נוף. מיקי מבקשת בנימוס לעלות למרפסת. ורג'יל מאשר ואנחנו מתחילים לטפס. שם, בחדר הקטן הזה, מיקי כבר נשברת. הדמעות מציפות אותה, וכל הפסאדה הקוּלית שניסתה לשמר מרגע ההחלטה לצאת בעקבות אביה, מתמוססת בבת אחת. היא נעמדת ליד החלון, משקיפה על הגן הקפוא ולרגע אחד היא שוב קרובה לאביה. עומדת בדיוק במקום שבו עמד כנער צעיר והשקיף אל האופק.

     

    דן, שטרוד בצילום הרגע, לא מאפשר לעצמו להתמסר לחוויה הנוסטלגית. "העיבוד של מה שקרה", הוא אומר לאחר מכן, "קרה רק בימים שאחרי. בזמן אמת היה לי קשה להתחבר. עכשיו, כשאני מסתכל בווידיאו ועובר על התמונות, חלק מהדברים חוזרים אליי. בדיעבד זה היה מאוד מרגש".

     

    חיימוביץ' מבקשת להיפרד מ־ורג'יל בחיבוק. הוא לא רק פתח את ביתו בפני מיקי ודן, הוא פתח גם את ליבם. על מה חשבת שם, כשעמדת במרפסת, שאלתי אותה בדרך חזרה למלון. "זה בעיקר מעורר געגוע", היא מנגבת דמעה. "ככל שאתה מתבגר, יש לך הרבה מחשבות על ההורים שלך. מה עשיתי ומה הייתי צריכה לעשות. כשאבא שלי התחיל להתעסק עם הבית שלו, הייתי בתקופה שאני בעצמי בניתי את עצמי. עם משפחה וילדים קטנים ועבודה וטירוף. בתוך כל זה את אומרת, אבא עם השיגעון שלו עם רומניה, שיעשה מה שהוא רוצה ושיעזוב אותנו. באיזשהו שלב הוא באמת פחות הטריד אותנו בזה. הוא בטח הרגיש את חוסר הסבלנות שלנו. הוא היה די לבד בסיפור הזה..."

     

    ועכשיו, אחרי שהייתם כאן, את חושבת שתנסו להמשיך להילחם בשבילו?

     

    "כן. אני חושבת שאנחנו ננסה".

     

    ממליגה בצ'ישמיג'יו

    לא הרבה נשאר מזיכרונותיו המוחשיים של ארנולד חיימוביץ' בבוקרשט. תחת בתי הספר שבהם למד עומדים כעת מבנים אחרים. על חורבותיה של הגימנסיה העברית קולטורה הוקמה מסעדה; בתיכון מסחרי תיאורטי מס' 1 לבנים מקס אזיאל נמצא כיום בית ספר טכנולוגי. בית הספר היסודי מעורב לבנים ולבנות ברחוב Strada, שבו למד האב בילדותו עדיין קיים, אבל ניכר שהמקום שופץ או נבנה מחדש.

     

    כל האירועים שקדמו לגיל שמונה, כתב האב, נמחקו מזיכרונו: "יהיה שקר להגיד שהייתי מגזים בשקידה על הלימודים, ואת הכיתות השונות הייתי עובר כחתול בגשם". הקושי האמיתי, סיפר, התחיל כשהגיע לתיכון. "במובן הזה, אנחנו דווקא דומים", מחייכת מיקי. "גם אני כשהגעתי לתיכון התחיל אצלי הקושי".

     

    מיקי מספרת שאביה נודע במשפחתו כילד נהנתן, שאהב את החיים הטובים, לא אהב ללמוד, והקדיש את רוב זמנו בעיקר לסקי, בחורות ומכוניות. הוא אהב להחליק על הקרח בפארק צ'ישמיג'יו (Gradina Cismigiu) ובתקופת הקיץ והאביב נהגה המשפחה לשוט ולטייל בגן הרחב והיפה שבמרכז בוקרשט.

     

    זה לא טיול שורשים רומני אמיתי בלי מנת ממליגה. את הפסקת הצהריים הראשונה שלנו אנחנו עושים במסעדה רומנית אותנטית בתוך פארק צ'ישמיג'יו. יותר מכל דבר אחר, מספרת מיקי, התגעגע אביה לאוכל הרומני. "אני זוכרת את הסטייקיות והמסעדות הרומניות, שהיינו הולכים אליהן עם כל החברים שלו, ואת הממליגה והסרמלה שהיה מזמין. אמא שלי גם הייתה מכינה לו את האוכל הזה. כשהייתי דיילת, הוא תמיד ביקש שאביא לו מנמל התעופה צויקה, הליקר הרומני. פעם אחת הוא אפילו ביקש ממני לחפש מישהו בנמל התעופה, שיש לו דוכן שתייה. אם נותנים לו עשרה דולר, אז הוא נותן לך נקניק רומני סיביו אמיתי. הבאתי לו כזה סיביו והוא היה מאושר".

     

    הטבעונות של מיקי מקשה עליה להתמסר לאוכל הרומני. ממליגה, מאכל רומני נפוץ העשוי מקמח תירס, מגיעה בדרך כלל גם עם חמאה ושמנת. "ממליגה אף פעם לא אהבתי", היא מבהירה את הרתיעה, בלי קשר לטבעונות. "בשנים האחרונות, בעשייה שלי למען בעלי החיים, יש לי המון מחשבות על אבא. את האהבה לבעלי חיים ירשתי ממנו. הוא היה מאכיל את כל החתולים בשכונה. הוא אהב חיות. עם זאת לא הייתה לו שום בעיה לאכול בשר. כשהפכתי לצמחונית אבא שלי עוד היה בחיים. לא באמת ניהלנו על זה שיחה עמוקה. הייתי מין צמחונית כזו שלא עושה מזה עניין. אם הוא היה חי היום, אני יודעת שהייתי מצליחה לשכנע אותו. אני משוכנעת שאפילו הוא, עם כל האהבה שלו לבשר, היה מפסיק לאכול בשר".

     

    "אבא היה גאה בי"

    ארנולד חיימוביץ' עלה לישראל ב־1948, קצת אחרי הקמת המדינה. כמה שנים מאוחר יותר הכיר את סימון, עולה חדשה בעצמה מאיסטנבול, ולשניים נולדו דן ומיקי. סבם וסבתם של מיקי ודן עלו לישראל שש שנים אחרי והתגוררו סמוך לבנם נולדי. בנם הבכור, מיליאן, עלה לארץ עוד קודם, אבל עזב לאיטליה ללמוד הנדסה ונשאר שם עד סוף חייו. אבל לא רק נפילתה הכלכלית המהדהדת של המשפחה והגירוש מביתם המפואר צילקו את אביהם של מיקי ודן. חלק גדול מזיכרונותיו הקשים שאותם נשא בשתיקה, מספרת מיקי, התעצבו במלחמה, לאחר שנשלח למחנה עבודה.

     

    למרות סירובו לדבר על התקופה הזאת, ידעו האחים חיימוביץ' שאביהם נשלח לעבודות כפייה. שם המחנה לא ידוע, וגם לא משך שהותו שם. אביו, הרמן, ניצל אז את קשריו וכספו על מנת לשחרר את בנו ממחנה הכפייה ולהחזירו הביתה. "הוא זייף התקף אפנדיציט, הובהל לבית החולים בבוקרשט ומשם הוברח", מספרת מיקי. אחת הסברות שהועלו במשפחה היא שסטליאן פופסקו, שותפו של הרמן לעסקים ופוליטיקאי לשעבר, היה בין האנשים שעזרו להבריח את ארנולד.

     

    "השנים של המלחמה ואחריה היו תקופות שאבא שלנו כמעט לא דיבר עליהן. השנים השחורות. אמא שלי אומרת במפורש שכל פעם שהיא הייתה שואלת על המחנה הזה, הוא סירב לספר. אנחנו חושבים שזה הטביע בנפשו חותם עמוק מאוד. אבא שלי לא היה בנאדם עם שמחת חיים. הוא היה איש נהנתן שאהב אוכל, אבל משהו בשנים ההן של המלחמה עיצב אותו מחדש. הוא היה קלסטרופובי. לבתי קולנוע למשל היה לו קשה ללכת. אמא שלי טוענת שהמקור של זה נעוץ בטראומה שהייתה לו במחנה. איזו הפצצה בתוך מקום מאוד דחוס".

     

    תחנה מפתיעה במסע השורשים היא ליד בניין ההוצאה לאור שבו עבד האב אחרי המלחמה. בזכות הקשרים של סבם של מיקי ודן, שובץ ארנולד בעיתון הרומני "יוניברסול" ואף כתב בו לא מעט. לא במפתיע, בבניין כבר אין למצוא שום עיתון או משרדי הוצאה לאור. בכניסה למקום יושב שומר מנומנם, שמספר שבמקום פועל כיום סטודיו לפילאטיס.

     

    על קיר הבניין החיצוני יש שלט הנצחה על שמו של פופסקו, אותו פופסקו שככל הנראה עזר להבריח את האב ממחנה הכפייה, והיה אחד מהשותפים ב"יוניברסול". הגילוי שאביה היה עיתונאי ולו לפרק זמן, הפתיע מאוד את מיקי. "זה משהו שבחיים לא דיברתי איתו עליו ולא היה לי מושג על זה. גיליתי את זה דרך קרובים. אמא שלי טוענת שהוא כתב מאוד יפה".

     

    מעניין שהוא לא סיפר לך על החלק הזה בביוגרפיה שלו גם אחרי שהפכת בעצמך לעיתונאית.

     

    "אני הייתי השנייה בבית. דן הוא צלם עיתונות. הוא זה שהתחיל את הקטע של עיתונות אצלנו בבית. אבא שלי מעולם לא אמר על זה שום דבר. להפך, הוא היה יותר בדיכאון שאחי לא הלך להיות מהנדס".

     

    מה הרגשת כשגילית שאת ואבא שלך חלקתם מקצוע?

     

    "זו תחושת החמצה איומה, שלא דיברתי איתו על זה, שלא ידעתי על זה, שלא פתחנו את זה. אלה היו שנים שהייתי כל כך מרוכזת בעצמי. אני מכה על חטא. זו פשוט טעות. טעות שלא התיישבתי ושאלתי. אם יש משהו שאני אומרת בעקבות המסע הזה שעברנו - קחו את אבא ואמא שלכם, שבו איתם, שימו מולם מצלמה ופשוט תעשו איתם תחקיר. תשאלו כל מה שעולה בדעתכם ותוציאו הכל".

     

    איך הוא הגיב לכך שהפכת בשנות ה־90 לאחת הנשים הכי משפיעות על המסך?

     

    "הוא היה בשמיים. ממש. אבא שלי היה מאוד גאה בי. אולי להיות אבא שלי זה היה עבורו לחזור למעמד שהכיר. היום אני מבינה את זה".

     

    קדיש בגאלאץ

    משפחת חיימוביץ' התנהלה ברומניה בשני מוקדים מרכזיים: בוקרשט וגאלאץ, עיר נמל שעל נהר הדנובה הארוך. שם, מרחק שלוש שעות נסיעה מבוקרשט, היו מחסני העצים שנשלחו משם לסניפים באלכסנדריה, פלשתינה ולבנון. מישו, אחיו של הסב הרמן, ועוד שתי אחיות עברו להתגורר בגאלאץ. הרמן ומשפחתו נותרו להתגורר בבירה - משם, בפועל, נוהל העסק.

     

    באמצע שנות ה־30 פרש אליעזר, סבא־רבא של דן ומיקי, ועבר עם אשתו פרומה לגאלאץ, להיות קרוב לילדיו ולמשפחותיהם. ב־1939 נפטר אליעזר, ובסוף שנות ה־40 נפטרה פרומה. הם נקברו בבית הקברות היהודי בגאלאץ.

     

    מיקי קרויה גם על שמה של פרומה. שמה השני בתעודת הזהות - אחרי מיכל - הוא עברות של השם פרומה: חסידה. "אני נזכרת בזה בעיקר בנמלי תעופה, כשאני פתאום רואה את השם חסידה על כרטיס הטיסה", היא צוחקת. "אליעזר ופרומה היו המקימים של שבט החיימוביצ'ים. אמרתי לאמא שלי לא מעט פעמים, לא עדיף היה אם הייתם קוראים לי כבר פרומה? אם אתם קוראים על שם מישהו, אז שזה יהיה על שם מישהו. זה כמו שלאח שלי הם קראו גם פאול על שם פאולינה - אמא של סבתא שלי פרידה. הם יכלו לחכות שתיוולד בת ולתת לה את השם פאולינה".

     

    מיקי ודן ביקשו לעלות לקבר של אליעזר ופרומה בגאלאץ, אבל בגלל מזג האוויר החורפי והשלג שנערם בכבישים היה חשש שלא נוכל לעשות זאת. רק ביום האחרון, כשהשמש יצאה לרגע והמעלות עלו מעט מעל האפס, לקחנו את האתגר ונסענו אל מחוץ לבוקרשט. בליווי הצמוד של השגרירה, עצרנו בבית הכנסת הגדול והיפה בגאלאץ, נפגשנו עם ראש הקהילה היהודית, סורין בלומר, ובעזרתו גם מצאו האחים חיימוביץ' את מיקום הקבר המדויק של אליעזר ופרומה.

     

    תחת מעטה השלג הכבד, בית הקברות היהודי של גאלאץ נראה כמו תפאורה של סרט תקופתי קודר. אלפי מצבות, אלפי שמות, אלפי מגיני דוד. פיסת היסטוריה יהודית נשכחת שגם ציניקנים גמורים יתקשו לעמוד בפניה.

     

    מיקי ודן עומדים מול צמד הקברים של סבא־רבא וסבתא־רבתא. דקות ארוכות עסקו בסילוק הררי השלג וענפים סוררים מעליהם. למעשה, זו הפגישה הראשונה של מיקי עם האישה שעל שמה היא נקראת. היא מצלמת את הקברים ושולחת למשפחה. הם הראשונים, אולי היחידים, מבני המשפחה שנותרו, שהגיעו עד כאן. "לא הכרתי אותם", היא לוחשת, כמעט כמו לא רוצה להפריע את מנוחתם, "אבל אני חושבת שהם היו שמחים לדעת שהשבט הגדול שהקימו, החיימוביצ'ים, הוא פסיפס שמאפיין את הישראליות על כל גווניה, חילונים, דתיים לאומיים, קיבוצניקים, גאה בהם ומודה להם על הכל. זאת גאווה גדולה מאוד בשבילנו להיות כאן".

     

    למיטב ידיעתה של מיקי, בני משפחתו של אביה היו גאים ביהדותם, אבל לא היו דתיים. "סבא שלי לא היה אדוק בדת, אולי סבא־רבא שלי כן. סבא שלי היה הולך בחגים עם אבא שלי ואחיו לבית הכנסת, אבל אני לא בטוחה שהם אכלו כשר. הקשר לישראל הגיע יותר מהמקום הציוני ופחות מהדתי".

     

    ברגע הזה, כשמיקי ודן מתייחדים עם זכר משפחתם, אנחנו לוקחים כמה צעדים לאחור. אבל אז מיקי קוראת לנו לחזור. "אנחנו רוצים לומר עליהם קדיש", היא מבקשת, ונציגי השגרירות והקהילה היהודית נעמדים מסביב לקבר, משלימים מניין. מיקי ודן אומרים קדיש יחדיו, ולרגע אחד לא ברור אם השלג והגשם הם אלה שמרטיבים את פנינו.

     

     

     


    פרסום ראשון: 17.04.18 , 19:21
    yed660100