שישי 20 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מרילין מונרו, 1957
    המוסף לשבת • 17.04.2018
    אוצרות צבע
    הכחול והלבן עם הכרזת המדינה, החאקי של רבין ודיין, האודם של שושנה דמארי ופיסת השמיים התכולים מעל הצנחנים הבוכים. לרגל חגיגות ה– 70, המאייר אבי א. כץ מספק הצצה צבעונית להיסטוריה הישראלית כפי שלא נראתה מעולם
    אריאלה רינגל הופמן

    הכרזת המדינה, צנחנים בכותל, גולדה במטבחון. כולם רגעים איקוניים בתולדות המדינה, תמונות שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי. גם אם הן עדיין חיות ובועטות בעיני רוחנו, הן חלק מאיזו היסטוריה ארכאית בשחור־לבן. במובנים מסוימים כמעט פרה־היסטורית.

     

    מהדימוי הזה, כך נראה, של זיכרון ההולך ומיטשטש עם השנים, רצה האמן אבי א. כץ לברוח. מאותה תחושה של תמונות סטילס, המאופסנות בקופסאות קרטון ומעלות, לפחות מטפורית, אבק. וכך, כבר חמש שנים שכץ - אביץ בשמו המקצועי - צובע בפוטושופ צילומי שחור־לבן, מעניק להם חיים חדשים עד שנדמה כאילו הם צולמו בצבע במקור. הצילום נראה טבעי לגמרי, גם אם בחירת הצבעים לא בהכרח חופפת את המציאות. בצילום של גולדה מאיר, למשל, הוא החליט לצבוע את הכורסה במטבח בתכלת. כשאני שואלת אם באותה מידה יכול היה לבחור בצהוב, הוא עונה שכן.

     

    מה שעושה את ההחלטה זה "החיפוש אחר ההרמוניה. שהעין לא תקפוץ לחפש מה מוזר בתמונה". זה הכל. "אין פה אינטרפרטציה חדשה", הוא אומר, מה גם שצביעת צילומים בשחור־לבן היא לא דבר חדש. רגע אחרי שנולד הצילום בשחור־לבן, ב־1840, פותחה גם הטכניקה לצבוע את התמונות. עשר שנים אחרי, אגב, החלו צילומים בצבע, כאלה שהתפרסמו כבר בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית ב־1861.

     

    הפרויקט המתפרסם פה הוא יוזמה של כץ, שמטרתה להפוך את התמונות קלות לעיכול לדור הצעיר. להרים מסך על דימויים לכאורה מוכרים ובנאליים, ועם הצבע לספר סיפור קצת אחר על ראשית הדברים כאן.

     

     

    תמונות היסטוריות רבות שמורות בארכיון המדינה. רק שהתקנות בארץ לא מאפשרות לצבוע אותן, גם לא במסגרת עבודה אמנותית - הכל בשם קדושת המקור. בארצות־הברית, אגב, אין שום בעיה עם זה. ועל כן נאלץ אביץ לבחור תמונות מארכיונים פרטיים, כמו של "ידיעות אחרונות", או של "הצלמניה".

     

    כץ, המלמד במכללה הישראלית לאנימציה בתל־אביב, עובד עם מכחול צבע מדויק מאוד. אין מניפולציה ואין, חלילה, ביזוי של הדמויות, הוא אומר, רק הרבה אהבה למצולמים.

     

    מרילין והקוסם

    מדינת ישראל הייתה בת 9 כשנבחרת "הפועל ישראל" הוזמנה ב־1957 למשחק ידידות מול נבחרת כוכבי ניו־יורק. תוצאת המשחק נשכחה, קרוב לוודאי, זמן קצר אחרי שהוא הסתיים (חבל, נגמר 4:6 לטובתנו). אך בארכיון מכון וינגייט נשמרה תמונתו הנהדרת של אליהו עטר המציגה את יעקב חודורוב ומרילין מונרו בסיבוב חגיגי ברחובות העיר.

    חודורוב, אז בן 30, היה שוערה הנערץ של נבחרת ישראל ואחד מחמשת השוערים הטובים בעולם. מונרו, אז בת 29, הייתה כבר דוגמנית, שחקנית וסמל מין - זו עם השמלה המתנפנפת ב"חטא על סף ביתך". כאן היא אחרי נישואיה השלישיים, והפעם למחזאי היהודי ארתור מילר, שלכבודו אף עברה גיור רפורמי. ממש משלנו. על פי הדיווחים היא הוזמנה לבעוט את בעיטת הפתיחה, הגיעה למגרש בשמלה כחולה עם מחשוף נדיב ועל עקבי מסמר דקיקים, ולקח לה כמה ניסיונות עד שהכדור ניתז מרגלה.

    נאמן למקור שנשמר בארכיון על שם צבי נשרי במכון וינגייט, הדגיש כץ את השמלה הכחולה, הבליט את דגל ישראל שמאחורי ראשה, וגם את פני המעריצים.

    בשחור־לבן או בצבע, מונרו משתלטת על התמונה, והחיבור בין כוכב כדורגל ודוגמנית נוצצת - שמתברר שיש לו היסטוריה רבת שנים – היה כבר אז זיווג מנצח.

     

    מרילין מונרו בישראל
    מרילין מונרו בישראל

     

    היידה בגין

    בשחור־לבן ועוד יותר מכך בצבע, מנחם בגין נראה במיטבו. האיש והמעריצים. שום דיסטנס, שום חציצה, שום מחסום. ואי־אפשר להחמיץ את השמחה, את ההנאה הגדולה שעולה ממנו, כשהוא מבקר במעברה בתלפיות ופוגש את הקהל שכעבור 22 שנה יהיה זה שיעלה אותו לשלטון.

    את התמונה הזו צילם דוד רובינגר ערב הבחירות לכנסת השלישית ב־1955. כבר אז אי־אפשר שלא לראות את מה שקורה בין האיש וההמונים. זה התחיל בהופעה הראשונה שלו אחרי שהבריטים יצאו מהארץ, כשעשרות אלפים הגיעו ל"גן רינה" בתל־אביב לשמוע את מנהיג האצ"ל נואם, והמשיך במערכות הבחירות שבאו אחר כך. עד שהאוהדים המושבעים העלו אותו לשלטון, יותר משני עשורים אחרי התמונה הזו, במאי 1977.

    וכך הוא נתפס פה בעדשת המצלמה: נינוח לגמרי על כיסא הג'יפ, עם שפמפם קטן שהיה אז אופנתי. שפם יצחק שמירי כזה, כשהחבר'ה מטפסים על הרכב, בחולצות עם שרוולים מקופלים להתפקע על קיבורת הזרוע. כץ צבע את החולצות בגווני הימים ההם, בלי אדום ובלי ורוד. ומעל צבע שמיים בכחול־תכלת, כאילו דבר אינו יכול להעיב על שמחת הרגע.

     

    מנחם בגין, 1955
    מנחם בגין, 1955

     

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    כלני בכחול

    בשחור־לבן, הדגל שעל החזה של שושנה דמארי מתחת לענק המפואר שעל צווארה הולך לאיבוד. אצל כץ הוא חוזר לחיים בגדול. וכך גם השמלה הכחולה, הענק הזהוב, הלק על הציפורניים, האודם. הכל בגדול.

    מלכת הזמר הישראלי, קראו לה כבר אז. ב־1988 היא קיבלה את פרס ישראל, אחרי שהוסיפה לאוסף השירים הלאומי קלסיקות כמו "כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "אור", "היו זמנים" ועוד רבות. אגב, היא גם זכתה בתואר דוקטור לשם כבוד של

    מכון ויצמן למדע.

    האם התמונה הצבועה מחמיאה לה? האם הדגשת הפרטים מוסיפה? תלוי במתבונן. במקרים מסוימים כפי שכץ אומר בעצמו, גם שחור לבן הוא מאוד יפה.

    יפה לשושנה דמארי דווקא עם הצללים הלא ברורים.

    שושנה דמארי
    שושנה דמארי
     
    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    עיניים לכותל

    זה קרה עוד לפני שהדחפורים של חיל ההנדסה הצה"לי הגיעו לשם, הורידו מה שהורידו ויצרו את הרחבה הענקית שלפני הכותל המערבי. הצלם דוד רובינגר, שנכנס לעיר העתיקה 15 דקות אחרי שהצנחנים סיימו את הקרב, היה צריך לשכב על הקרקע כדי להשיג את הפריים שרצה, עם הכותל המתרומם מעל ראשיהם. התמונה הזו, שמייצגת בזיכרון הקולקטיבי את מלחמת ששת הימים, קיבלה את השם "הצנחנים הבוכים", למרות שעל פי רובינגר איש מהם לא בכה. בצביעה מאיר כץ את השטחים האפורים, המוצלים, מחדד ומדגיש. לא רק את המדים המנומרים של שניים מהחיילים, אלא גם את רצועות הקסדה שעליהם, את הידיים, את פיסת השמיים התכולים בקצה השמאלי.

     

    תמונת "הצנחנים הבוכים"
    תמונת "הצנחנים הבוכים"

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    מנוחת הלוחמים

    וגם זה של רובינגר, מתוך מלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל יצחק רבין ומשה דיין, שזה עתה מונה לשר הביטחון תחת לחץ ציבורי לא מתון. שניהם מנמנמים, או אולי בלשון אותם ימים - תופסים חרופ, במסוק שמוביל אותם לאן? לתמונה המפורסמת הבאה, צועדים דרך שער האריות לתוך העיר העתיקה? דווקא לא, היא צולמה יום לאחר סיום המלחמה, בדרך לעזה.

    הצביעה של כץ לא מתפרעת. נאמן ככל שניתן למקור הוא מפריד בין החאקי הבהיר של הבגדים שלובש דיין, שמזכיר קצת בגדי ספארי (ואולי יש בזה גם סוג של רמז שלא בטוח שהמאייר התכוון אליו) לבין החאקי הירוק של מדי הרמטכ"ל. הגוון הוורוד שמקבלת הכומתה של רבין מקרני השמש, הכתם האדום של מטף הכיבוי, וכן, גם נעל אחת אדומה המשתרבבת לצילום מצד שמאל. חאקי ואדום, ושום דבר ממוראות המלחמה שם למטה. הכל בסדר, לא לדאוג. ניצחנו. אפשר לעיין בעיתונים, גם מימין וגם משמאל.

     

    הרמטכ"ל יצחק רבין ומשה דיין, מלחמת ששת הימים
    הרמטכ"ל יצחק רבין ומשה דיין, מלחמת ששת הימים

     

    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    שלום ומטבחון

    גם את התמונה הזו צילם דוד רובינגר. גולדה מאיר במטבח המפורסם שלה, כשעוד שימשה כשרת החוץ, שנים לפני שכונס המטבחון המיתולוגי, אותו פורום מצומצם שנפגש אצלה מדי מוצאי שבת עם

    ישראל גלילי, יגאל אלון ושות'. היא שוטפת כלים מארוחת הבוקר? אולי רק את כוס הקפה שהכינה לצלם? איך קרא לה רובינגר כשהסבה את ראשה לאחור והביטה בלי לחייך? גולדה, הוא אמר, תסתובבי בבקשה? או אולי: גברתי שרת החוץ, את מוכנה להסתכל לכאן? או: החברה מאיר, חצי פנים אליי?

    הצבע מיטיב עם הצילום. הופך אותו לעכשווי ונגיש. עם חולצת התכלת שעליה, החצאית הכחולה, נעלי גולדה לבנות, על עקב קצר ויציב. עם שולחן הפורמייקה החום שהיה אז בכל בית, והשיש הירוק - בחירת המאייר.

    חמש שנים כיהנה מאיר כראש ממשלת ישראל. ביוני 1974, אחרי ההלם הגדול של מלחמת יום הכיפורים, פרשה. רק שבתמונה הזו היא הייתה עדיין גברת הברזל הישראלית, עם סינר פרחוני ליד הכיור.

     

    גולדה מאיר במטבח המפורסם שלה
    גולדה מאיר במטבח המפורסם שלה
     
    צילום: דוד רובינגר
    צילום: דוד רובינגר

     

    אנו צובעים בזאת

    את התמונה הזו תרמה להיסטוריה המצולמת של עם ישראל בארצו "הצלמניה" – חנות הצילום של מרים ורודי ויסנשטין (שגם צילם את הפריים המפורסם), שהוקמה ב־1940 בכיכר מוגרבי בתל־אביב. תמונה איקונית, שצולמה במוזיאון תל־אביב בה' באייר, 14 במאי 1948. יום שישי, בשעה 4 אחר הצהריים לערך, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. בשחור־לבן היא מקפיאה את הרגע. מתעדת ומכניסה אותו לארכיון. בצבע היא מעירה את המעמד. מעירה ומאירה. מהחלונות הגבוהים מצד ימין בוקע אור רך. כץ בחר לצבוע בגוונים של כחול ותכלת את המפה, וגם את הווילון מאחורי גבו של דוד בן־גוריון. את הקיר ניסה תחילה לצבוע בגוון צהבהב, גילה שזה לא נראה טוב וחזר לגווני הכחול־ירוק.

    הכל סולידי ומינורי. צביעה שהולכת עם האפשר שהיה, עם המתקבל על הדעת, ועם זאת מוציאה את התמונה ממנהרת הזמן ומביאה אותה לכאן ועכשיו. ככה הם נראו כשהכריזו על הקמת המדינה, לפני שבעים שנה בדיוק.

     

    הכרזת העצמאות, 1948
    הכרזת העצמאות, 1948

     

    באדיבות הצלמניה
    באדיבות הצלמניה

     

    אתר הצלמניה: http://he.thephotohouse.co.il/

    לאתר של כץ: aviakatz.com
    לבלוג שלו "צובעים היסטוריה", http://paintedback.blogspot.co.il

     


    פרסום ראשון: 17.04.18 , 21:38