yed300250
הכי מטוקבקות
    עינב שיף
    חדשות • 20.04.2018
    כל האמת בפרצוף
    טקס הדלקת המשואות, כל הערוצים
    עינב שיף

    זה אולי יפתיע כמה אנשים, אבל טקס הדלקת המשואות הוא לא האירוע לחפש בו אנדרסטייטמנט ותחכום. המופע שפותח את יום העצמאות תמיד היה הפגזה של סמלים עמוסי קיטש ופאתוס, ובשנים עגולות כל הסיפור היה נכשל בבדיקת סמים ממריצים.

     

    אלא שהפארסה שקדמה למסיבת ה־70 שימשה כאמבטיה של מלח על אומה מפולגת. מי שממילא הגיע לטקס עם תחושת ניכור בשל הצהרות הבלעדיות של שרת התרבות וההתכסחות המביכה עם יו"ר הכנסת, יצא מבועת לאור הצגה כה וולגרית ואינפנטילית של תולדות העם - מ"פיצוח" השואה ועד הרחבת המונח "חלוצים" למחוזות, ובכן, שנויים במחלוקת. לעומת זאת, מי שמרגיש כי התקופה הנוכחית מלווה בפעמי משיח, חווה אורגזמה בת יותר משעתיים.

     

    צילום: אולפני הרצליה

    צילום: אולפני הרצליה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    נדמה שבשלב זה, אין דרך לגשר על הפערים הללו. והטרגדיה היא שהטקס, כביכול לב הממלכתיות, גם לא ניסה. כל הכסף שנשפך על תאורה ופירוטכניקה - ולתפארת הרחפנים של אינטל - לא נוצל כדי לדמיין איך בכל זאת חברה מסוכסכת מוצאת מכנה משותף רחב יותר מהתפארות בתעשיית ההיי־טק. אפילו על זה שיעקב כהן נשמע כמי שנקלע להר הרצל בטעות, ספק אם ניתן להסכים.

     

    לכן לא פלא שעיקר הייצוג של הישגי התרבות והרוח הישראליים צומצם - או נטבח במקרה של נטע ברזילי - לשירים על אדמה ומולדת. כל דבר אחר נתפס כאן כהתייפייפות וחולשה. הוא הדין לגבי מעמד השבעת החיילים: גם מי שמבין את הכורח של מדינה בצעירות ובצעירים שיסכנו את חייהם למענה, עלול לראות בסצנה הזו שואו סר טעם.

     

    אבל הבמאי הקפיד להמחיש עד כמה השרה רגב ואשת ראש הממשלה מבסוטות ומאושרות. מספר הפריימים שלהן הוא כבר חלק מהמיתולוגיה של הטקס בעת הזו. כמעט כמו צורות הדגלנים, שנערכו השנה בסימן מורשת של עצלנות. טוב, קצת מסובך להנדס צורה מקורית כמו פרצופו האומלל של יולי אדלשטיין.

     

    קשה לרחם עליו. הקארמה נקמה באיש שבעבר ניקז נוזלי קונצנזוס מהטקס. יותר מזה: בסוף, עם כל המיצגים, הנאמברים והטקסט ההומני של שלמה ארצי, הרגע ששיקף לחלוטין את הזמן והמקום היה אכן נאומו של בנימין נתניהו.

     

    כי מה יותר זועק "ישראליות" מלקחת סיכום מפורש ולא סתם להפר אותו, אלא לרמוס אותו עד עפר, רק כדי שכולם יידעו מי בעל הבית. נתניהו לא הסתפק בניצחון ולא הפגין אדיבות של מנצח. הוא בא לדרוס. ומדד מחיאות הכפיים הכריע: נוק־אאוט. גם למסרים המילוליים - אני ואתם, אתם ואני - וגם להשפלה המכוונת של אדלשטיין. ככה אנחנו אוהבים. "ביסודו הוא אמריקאי, לא ישראלי", אמר יעקב וינרוט על נתניהו. הפרקליט שגה: בטקס הדלקת המשואות הוכיח ראש הממשלה שהוא הכי ישראלי שיש.

     

    yed660100