ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    7 לילות • 23.04.2018
    מה מעיק על צימר
    פנטזיות מיניות, חרדות, קנאת סופרים, הורים מסרסים, שנאה עצמית. לא תמיד ברור איפה נגמר שמעון צימר ואיפה מתחילה הספרות שלו
    יוני ליבנה | צילום: אביגיל עוזי

    לפני שהצמיח זקן, אנשים עוד התבלבלו בינו ובין צביקה פיק. אבל זה היה מזמן. היום, המניפה האפורה, הטווסית, שעוטפת את פרצופו של שמעון צימר גורמת לי, כמו לאחרים שנתקלים בו, לתהות. את מי הוא מזכיר – את שלמה גרוניך? את פרנק זאפה? "כן, בדרך כלל מוזיקאים", הוא אומר, מתורגל במצבים כאלה. "פעם הלכתי עם יהודית רביץ לסרט ומישהו זיהה אותי בתור ג'קי אלקיים, אם שמעת על הזמר הזה. אתה שואל אם זה מצחיק אותי? זה נעים ולא נעים גם יחד. המטרה היא להיות מזוהה עם הדברים שלך, לא?"

     

    בלתי נשכח ובכל זאת בלתי מזוהה. כך אפשר אולי להגדיר את מקומו בספרות הישראלית של אחד הסופרים הייחודיים, המצחיקים והנוגעים ללב שפעילים כיום, כמו שמוכיח גם ספרו החדש. שני סיפורים ארוכים כלולים ב'ימים נוראים – גרסת הסופר' (סדרת 'רוח צד' של הוצאת זמורה־ביתן, דביר). האחד בדיוני והשני כתוב כממואר שבו צימר פונה לאמו אחרי מותה. שניהם יוצרים דיוקן עצמי מבדר ואנרגטי ובאותה מידה עצוב, על בסיס הפגמים ונקודות התורפה של צימר כאדם ממשי, ככותב, כגבר בן 68, שמוצג כמופת של עליבות בחיים ובספרות.

     

    ספרו הקודם נפתח בתיאור שריפה קטלנית נוסח אסון הסוהרים מ־2010. לקראת סיום הספר החדש מופיעה פנטזיה על שריפת הספרייה האחרונה שבה עבד, בצפון הישן בתל־אביב, האחרונה במסלול התמחות של כמעט 30 שנה כספרן בחצי משרה, עקר בית בשאר הזמן. מסלול ההתפתחות הארוך שלו ככותב התחיל בשירה, בסוף שנות ה־70 ("הייתי משורר פרימיטיבי"), סטה לכתיבת מחזות, והתיישב מאמצע שנות ה־90 בכתיבת פרוזה, בסיפורים פואטיים, שמתאפיינים במינון מתחלף של מוזרות, הומור וקדרות.

     

    בתקופה האחרונה, אחרי שנים שהיה ידוע בעיקר במעגלים ספרותיים וברנז'איים, הבחין שקוראים בספרייה מגלים יותר עניין בספריו, נרתעים פחות מהתכנים המיניים והבוטים. מנויה בת 80 כתבה לו דברים נרגשים. ב־2016 כבר היה מועמד לפרס ספיר.

     

    מדי פעם, כשמבקרים בספרייה היו שואלים את הספרן המזוקן לשמו, צימר היה נוקב בשם לטיני מסולסל; אותו שם שמופיע בספר, כשצימר מזדהה מול קופאי בארומה כאלפרדו אפיפנס השני, דון גרסייה. הוא אולי נהנה לחשוב על עצמו כ"ספרן אנרכיסט", אבל מודה ששמר על האינטרסים של המנגנון, מלבד סכסוך אחד עם מנהלת מתנ"ס. שום שריפות וחבלות. "אתה מדבר עם מישהו שפעם היה חולם מדי לילה ששוטרים באים לעצור אותו", הוא אומר. "אולי בגלל העבר שלי כחובש כיפה, עד גיל 16. שנים של חיים ממושמעים ועצורים. אני מניח שגם התספורת שלי היא התשובה ההיפית לתספורת הדתית הטחונה שהייתה לי".

     

    מזמן לא יצא לו להניח תפילין. "מה שאומר שאני במצב גופני וחרדתי סביר". כשההיפוכונדריה או המציאות מאלצות אותו, הוא מתייחד עם קטע קצר מהתפילה, ואחר כך "מסתיר מהילדים הרציונליסטיים שלי את סימני רצועות התפילין על היד, לובש חולצה עם שרוולים ארוכים".

     

    ההנאה של צימר מביטויי השפלה עצמית והתבזות היא מנוע חזק בספר. הוא שולח, למשל, את גיבור הסיפור הפותח לקבל מכות רצח מהומלסים הונגרים ולקנח בזרזיף שתן על פרצופו. במקום אחר מושפל הגיבור על ידי "משורר ידוע ושיכור מאוד". אבל המקומות הנמוכים שאליהם מגיעים שני הגיבורים, התיאור העצמי חסר הרחמים שלהם, לעיתים וולגרי או אבסורדי, מעוררים הזדהות וחיבה הולכת וגוברת.

     

    קשה לבוז לגיבור של צימר, חוטא זקן וחרמן, גם כשהוא מתאר אותו מתבונן בזונה שהוא פוקד בקביעות, "משתעשע במחשבות על התאהבות פתאומית, שיש בה גם משום השקעה נבונה לעתיד, לעוד חמש־עשרה או עשרים שנה, אז, אם אחיה, אזדקק לה ודאי כמטפלת סיעודית. אבל ברגע שאני נשכב לידה מתפוגגות המחשבות הרומנטיות ותוקפות אותי מחשבות עכורות של תפלות ובושה בפריצותי, ויחד איתן קנאה בגברים האחרים שהיא מארחת. אחד מהם הוא חברי, הסופר צימר שהכיר לי אותה".

     

    החלק הזה כתוב בצורה משכנעת באופן חשוד. למרות הנטייה אל הביזארי והקומי, הספר יוצר רושם של ניסיון חיים אמיתי.

     

    "אני שמח שזה הרושם. במציאות, יש בי משהו פחדני ונשמר. אני לא יודע לשתות אלכוהול. אני פוחד ללכת לאיבוד. לא חטפתי מכות מעולם וגם לא החטפתי, אבל ככותב יש בי משהו שוחר דרמה.

     

    "אחי, למשל, מבקר את העיסוק המוגזם שלי ביחסי מין בכתיבה. אבל אני חושב שיש כוח וחשיבות לרגעים האלה של התפרצות, של אלימות, בספרות. שואלים אותי למה יחסי המין כל כך מכוערים בכתיבה שלי, אבל אני חושב שאני מתאר מין באופן מציאותי. במין ובקיום בכלל יש גם עליבות וגם רגעי אושר. מין הוא לא רק מין. אלה הרגעים שבהם אדם נחשף בכאבו ובצערו. עמיחי כתב: 'איבר המין נוטל את הדם מכל הכאבים'. בכלל, יש משמעות לרגעים של חוסר שליטה. נגיד, אני כל כך אוהב את הילד שלי, אבל לפעמים אני יכול לעבור לידו עם כוס קפה, ופתאום קופצת לראש מחשבה תוקפנית, ננעצת כמו סכין. מה זה אומר לגביי? שהכדורים שלי לא מאוזנים? שאני דפוק? הרבה פעמים אני חי בהרגשה שהעולם, שהנפש, כבר מוכרים לי עד כדי מיאוס. לכן, בכתיבה, כשאני נתקל באיזה איסור, בעבירה על טאבו מסוים, אני קופץ עליהם בהתלהבות במקום להימלט".

     

     

    לפני כמה שנים, התסרוקת של צימר הובילה אותו למסדר זיהוי פלילי. כמו הרבה מהחומרים שנראים בדויים לחלוטין בספרו החדש, גם הסצנה הזאת נטועה במציאות. צימר עבר על פני תחנת משטרה ברחוב דיזנגוף, והתבקש לסייע למסדר זיהוי. "מתברר שהייתי דומה לעצור ששדד זקנה. כל השוטרים בתחנה שיבחו את מי שאיתר אותי על הדמיון בינינו". בספר, צימר מנצל את הרגע הזה כפתיחה לווידוי אישי מול אמו המתה של הסופר, אישה מורכבת, תיאטרלית, מסרסת. הסיפור האחר סובב סביב גרושתו של הגיבור, אמנית מעורערת בנפשה, שהוא מפקיר לגורלה.

     

    שני הסיפורים הם מחוות לשתי נשים ממשיות בחייו: אמו, ניצולת השואה; ומי שהייתה בת זוגו בשנות ה־20 לחייו, המשוררת מירי בן־שמחון, שבשנים האחרונות זוכה להתעניינות מחודשת ככותבת שהקדימה את זמנה בעיסוק בזהות מזרחית. שני הסיפורים מבטאים "אשמה וגם צער", אומר צימר, שלא ראה את הסרט התיעודי על בן־שמחון שבו הוא מרואיין, כפי שלא הלך להלוויה שלה, בשנות ה־90. "אני לא יודע למה לא הלכתי להלוויה. כשהיינו בני זוג, וגם אחרי, היא טילטלה את חיי. גם כשהכרתי את מרים, זוגתי היום, היא המשיכה לבוא. חבר שלי אמר לי, תפסיק לכתוב על מירי. היוצרת החשובה מבין שניכם זאת היא, לא אתה. דווקא זה דחף אותי לכתוב עליה. וגם הגילוי המחודש של מירי בשנים האחרונות. יש משהו לא נעים בהצגה שלה כיוצרת דחויה. הפולחן, הגילוי הזה. התיאור שלה על סמך ההזיות והיחס שלה למאיר ויזלטיר".

     

    אתה מתאר בספר תערוכה לכבוד האמנית המתה, ואת רוחה מאיימת על האוצרת שתניח לה ולציורים שלה. אתה חושב שההתייחסות אל בן־שמחון כיוצרת מזרחית הייתה זרה לה כבנאדם?

     

    "במצבים שמתקרבים לפסיכוזה, היה לה יחס למזרחיות שלה. וכשם שהיא ראתה בזה מוצא של נחיתות היא ראתה בזה גם ביטוי לגדלות. היא הייתה יכולה לבוז לי שאני אשכנזי צפוד. השיר שלה על הנערה מהקטמונים נבע מלגלוג על מישהי שלמדה איתה".

     

    נדמה שמול הסיפור העקיף שלה, אתה יכול להציג את עצמך בספר כבנם של זוג פולנים, ניצולי שואה מהקריות, לדבר על כדורי הלחם שאבא שלך אגר במשך שנים בכיסים.

     

    "זה נכון. בין השאר, ערס פואטיקה והדיבור סביב העניין המזרחי דחפו אותי לכיוון הזה. בספר השני שלי, שהוא הגרוע בין ספריי, ציטטתי שיר שלם ביידיש. אבל כשהרשיתי לעצמי לבטא את הצד האשכנזי בביוגרפיה שלי, הביקורת לא קיבלה את זה יפה. שנים הרחקתי את עצמי מהנושא הזה, כמעט במודע. כאילו מדובר באיזו כווייה. חשבתי שהאמת הספרותית תובעת משהו שהוא מעבר לאמירה הסוציולוגית והדורית. אבל עם הזמן השתחררתי מזה והבנתי שצריך להגיד – הנה, אני אשכנזי. הסכנתי להיות חבר בקהילה הזאת של בני הדור השני. בכלל, נמאס לי מהפקח הזה שאומר – על זה מותר לכתוב ועל זה אסור. מרוב צנזורה, אתה נוגע בדברים בצמצום רב מדי ואולי מוטעה".

     

    לדבר עם צימר ברצינות על זהות ומוצא, לדבר עם צימר ברצינות תהומית בכלל, מסלף משהו מדמותו. גם ברגעים הקודרים והנוקבים ביותר בספר, הוא מוצא דרך לאוורר עניינים. לרמוז למשל שהשכן חסר השם, שמרחרח את תחתוניה התלויים לייבוש של אוצרת אמנות, הוא בן דמותו שלו. להזכיר את אביו מפליץ בהפגנתיות כשדובר על פוליטיקאים בכותרות העיתונים. זאת אחת הפעמים הבודדות שנתקלתי בספר שמצליח להכניס את השואה כמסגרת משמעות ועלילה להקשר קומי משכנע, בלי להעמיד תחתיה את שאר חומרי הסיפור והחיים כעניין משני.

     

    אשתו של צימר, תרפיסטית במוזיקה, עובדת גם בארגון 'עמך', שתומך בניצולי שואה. לצימר כבר מחכה על הלשון הבדיחה על ניצול השואה הפרטי שלה. "הבן הצעיר שלנו נסע פעם עם חבר לדרום, שום דבר מיוחד. הוא כבר לא היה ילד, וליוויתי אותו לנסיעה. מילא שהזלתי דמעות מאחורי משקפי השמש. כאילו כל השנים שלי כאדם בוגר נמחקו. הרי עברתי לתל־אביב, כל כך הרחקתי מהוריי, גידלתי שיער, אם הייתי משתמש בסמים בכלל הייתי יכול לומר שחייתי חיים בוהמיים. אבל בתוכי, באותו רגע, היה אבא שלי. אותו אבא שאמר לאמא שלי, כשהם היו צעירים, במחנה פליטים, שאם היא תתחתן עם המיועד לה ולא איתו – הוא יתאבד. כמה חלש צריך להיות כדי לומר דבר כזה. ואני מכיר בעצמי את האופן שבו החרדה עושה אותך כל כך נידף, כל כך חלוש".

     

     

    צימר, אשתו והצעיר משני בניהם בני ה־20 פלוס מתגוררים בתל־אביב. בפסנתר – שתופס מקום נכבד בדירה הלא־גדולה – מנגנים כולם. "גם אני, אבל עם הכי פחות כישרון. צוחקים עליי שאני יכול לנגן כל שיר בעולם, אבל רק עם שני אקורדים".

     

    יחסי הזוגיות של בני דמותו בספר הם חלק מקרקס אדיפלי, שהסופר משבץ בו מדי פעם הערות בשמם של פסיכולוגים ופסיכיאטרים. "היו זמנים שהעובדה שמרים היא המפרנסת העיקרית הייתה מוקד לחיכוכים", הוא אומר. "אחד המטפלים אמר לי פעם שלא מגיעה לי אפילו כוס תה אם אני לא עובד. קצת לפני הפגישה איתך, אלוהים יודע למה, כשזוגתי אמרה שהיא הולכת לקנות כמה דברים, נפלט לי משהו בסגנון, 'נו, בטח עוד זוג נעליים'. יש בי איזה צד מקנטר, שכנראה ירשתי מאבא שלי, הגבר הנרפה וחדל האונים הזה. אבל הבן הגדול שלי חיסל איתי את החשבון על המקום: 'לא כולנו יכולים להתפרנס מראיון לעיתון'. כלומר, אל תשכח מי מממן את הנעליים בבית הזה".

     

    צימר מתאר את עצמו בספר ממיין בניחותא את הדואר המשפחתי, מעביר את החשבונות לערימת המכתבים בטיפולה של אשתו. "יש בי איזו דיסלקציה לגבי העיסוק בחשבונות ובתשלומים. אני קורא אותם ולא מבין. אין לי גם רישיון נהיגה, וזוגתי היא זאת שנוהגת. אני מניח שזה מציב אותה בעמדת עליונות, יש לזה יתרונות בתחום הדימוי העצמי. מצד שני, סביר שמדי פעם היא מרגישה שהיא עשתה מולי עסקה רעה".

     

    הם נפגשו באוטובוס, קו 25. "בדרכי החריגה, היה לי ביטחון עצמי, לפחות מול נשים מסוימות. מרים צעירה ממני ב־11 שנה, אם כי אף פעם לא חיפשתי צעירות, בסגנון דן בן־אמוץ. אגב, הפעם היחידה שהוא התקרב אליי הייתה כשעמדתי ודיברתי עם מישהי צעירה מאוד, שהכרתי את אמא שלה. כמו איזה עיט הוא בא, ואם היה אפשר, הוא היה מאדה אותי משם ושם עליה את הטלף שלו".

     

    אגב טלפיים, את הגיבור שלך אתה מתאר מחטט בפייסבוק של נשים מבוגרות, מפנטז פנטזיות חסרות שחר, למרות הגילוי ש"לנשים עד גיל 60 אני לא מהווה יותר אובייקט אפשרי להזיות על מין".

     

    "פול אוסטר, מהחתיכים שבין הסופרים, מביע באחד הספרים שלו את ייאושו מכך שזהו, מבטים כאלה חולפים מעליו. כנראה שהנפש, של סופרים ובכלל, ממשיכה להשתוקק למבט כזה של בחורות צעירות, לאיזה חיוך או עניין. בוודאי שאני מודה בזה, בטח מול הרשויות. בפייסבוק בכלל אתה מסתכן בשיחות דו־משמעיות, פלרטטניות. כל הדברים האלה נעימים, אבל בשלב מסוים קראתי את עצמי לסדר. מזל שאני גם פחדן".

     

    פריחה מאוחרת היא כנראה עניין עקרוני בחיי צימר, שמעולם לא השלים תעודת בגרות, וקפץ ישר מישיבה תיכונית ללימודי שרטוט, ומשם למסלול טכני בחיל האוויר. הוא עבר בין מקצועות, דילג בין סוגים של עיסוק אמנותי, ביקר בתיאטרון – עד שמצא את מקומו. בספרים, הוא מתייחס לעצמו כמין דמות תל־אביבית, חלק קבוע בנוף, בבית הקפה הספרותי. מין רואה ואינו נראה, שגדולי היוצרים חולפים על פניו, כמו חנוך לוין שנשרך אחרי אישה בלונדינית ברחוב.

     

    "יש בי איזו מידה של השתוקקות להשתייך. אני מקנא לפעמים בסוג הנחת שההשתייכות הזאת מעניקה, וגם קצת נבוך מהמיומנות החברתית שקשורה לקריירה ספרותית. לקח לי שנים לקבל, למשל, את פרס ראש הממשלה. ערבים ספרותיים? כמעט ולא יוצא לי – אני יכול מרוב התרגשות לא להירדם חצי לילה. להידהם משיר צעקני של מישהו, ולחלופין, פשוט להרגיש זקן ומיותר.

     

    "בכלל, במשך שנים התהלכתי עם דעה מאוד רעה ומאוד מגובשת על עצמי. לא יכולתי להבין מה מבדיל ביני לבין סופרים אהובים, שמשתמשים בשפה דומה לשלי, אבל בניגוד אליי מוקפים בקוראות מסורות שמתכתבות איתם. אבל כבר כמה שנים אני מרגיש שאני בצמיחה. אני חושב שהשינוי עובד לשני הכיוונים: לא רק שקוראים מתחילים לגלות בי יותר עניין, הנמען של הכתיבה התחיל להיות לי יותר ברור. הרבה שנים כתבתי בעצם לביקורת, ולא תמיד נתתי לעצמי פשוט להצחיק או לעורר עצב, כמו שזכרתי את עצמי בתור שחקן בתיאטרון. ולא שהייתי כזה שחקן מוצלח. אביגדור פלדמן אמר לי פעם שהדבר היחיד שהוא זוכר מהצגת היחיד שלי, זה אותי קופץ על מיטה, שממנה מיתמר האבק".

     

    ככל שאתה חובט בגיבורים שלך, או בעצמך – ככה נוצר הרושם שאתה לא באמת כל כך שולי ומעוך.

     

    "אני לא באמת מרגיש כל כך שפל כמו שאני מתאר את עצמי, מכוחו של איזה צו קדמון שמוטמן בי. בכלל, שפלות נפש, צניעות, הכרה במוגבלות שלך ככותב משרתות בדרכן את האמנות – אבל הן גם יכולות להרוג אותה. לפעמים, בכל זאת, צריך ללמוד להלך באכסדראות מרוהטות היטב כדי לדווח על עוד חלקים של הקיום. לא רק על המעליב והמכוער. אבל אולי זאת דרכי למצוא חן בעיני אנשים. גם בעיניך. אני נוטה להציג את הצד השפל שלי, למרות שאני לא באמת תופס את עצמי כאיש אפור, חסר חשיבות. איפוק ייקי מעולם לא שירת אותי. מגיל צעיר הבנתי שהחן שלי וכוחי – אם יש בי חן ואם יש לי כוח – הם ביכולת להיות אמיתי". •

     


    פרסום ראשון: 23.04.18 , 22:17