ראשון 26 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חדשות • 23.04.2018
    בג"ץ עוקף דמוקרטיה
    חיים רמון

    ב־1995 הכריז נשיא ביהמ”ש העליון החדש, אהרן ברק, על לידת “המהפכה החוקתית”, שלפיה בג”ץ רשאי לבטל חוקים והחלטות של הכנסת. ברק נסמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועל חוק יסוד: חופש העיסוק, שחוקקה הכנסת ב־1992.

     

    עוד קודם לכן קבע ברק ש”כל פעולה - ותהא פוליטית או עניין למדיניות ככל שתהא - נתפסת בעולם המשפט... היותו של העניין ‘פוליטי מובהק’ אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם ‘עניין משפטי’”. בקיצור, הכל שפיט; גם הסכמים מדיניים וגם פעולות צבאיות.

     

    ה”אקטיביזם השיפוטי” הפך את בג”ץ לערכאת ערעור על החלטות הכנסת, והפר את האיזון בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. האדרת כנפי העליון הטילה צל על הכרעת העם, שבאה לביטוי בהחלטות הכנסת והממשלה. קודמו של ברק, השופט שמגר, חלק עליו במובהק: “לא הכל שפיט. ביהמ”ש אינו יכול להיכנס לנעליה של ממשלה המחליטה לקשור קשרים דיפלומטיים עם גרמניה או לנעליו של מפקד בשטח המחליט אם לפנות ימינה או שמאלה”. נשיא העליון לשעבר לנדאו הזהיר, שהאקטיביזם של ברק יוביל לפוליטיזציה של ביהמ”ש ולפיחות משמעותי במעמדו בעיני הציבור הרחב, וכך אכן קרה.

     

    מ־1995 מתנהל פולמוס חריף בשאלה אם הסמיכו חוקי היסוד את ביהמ”ש העליון לפסול חוקים כקביעת ברק. משפטנים רבים, ובהם השופט חשין ז”ל ופרופ’ גביזון, סברו שאין סמכות מפורשת כזאת. השופט לנדאו אמר שזו החוקה “היחידה בעולם, שנוצרה באמרי פיו של ביהמ”ש”.

     

    כדי לשים קץ למחלוקת בנושא העקרוני והחשוב הזה, הגעתי ב־2006 כשר המשפטים להסכמה עם הנשיא ברק על חקיקת חוק יסוד: החקיקה. הסכמנו שרק ביהמ”ש העליון בהרכב מיוחד יוכל לבטל חוקים של הכנסת, וכי תיקבע בחוק “פסקת התגברות” שתגבר על פסילת חוקים והחלטות של הכנסת בידי בג”ץ לתקופה קצובה של 4־5 שנים. המחלוקת היחידה הייתה על הרוב המינימלי לקבלת פסקת ההתגברות - ברק הציע 70 ח”כים, אני הצעתי 65. לצערי, לא הצלחתי להביא את הצעת החוק לכנסת, וגם שרי המשפטים שבאו אחריי נכשלו בכך.

     

    כידוע, גם היום הכנסת יכולה להתגבר על חוקים שפסל בג”ץ באמצעות תיקון חוקי יסוד. כך נעשה ב־1993, כשבג”ץ התיר יבוא בשר חזיר לפי חוק יסוד: חופש העיסוק. הכנסת התנגדה להחלטה ותיקנה את חוק היסוד ברוב של 61 ח”כים.

     

    זעקות השבר, שלפיהן פסקת ההתגברות תביא לקץ הדמוקרטיה ותפגע אנושות בזכויות האדם ובמיעוטים, חסרות בסיס. האם העליון עד סוף שנות ה־80, בראשות אגרנט, לנדאו ושמגר, לא שמר על הדמוקרטיה? האם עד המהפכה של ברק היו זכויות האדם בישראל למרמס? ברור שלא!

     

    הסגידה של מפלגות השמאל לביהמ”ש העליון נובעת בראש ובראשונה מהעובדה שפסיקות בג”ץ עולות ברוב המקרים בקנה אחד עם השקפת עולמן. אבל לא לעולם חוסן. כבר עתה מתמנים יותר ויותר שופטים “ימניים”, ונראה שהמגמה תלך ותגבר. ב־2005 הוגשה עתירה נגד ההתנתקות מעזה. בג”ץ קבע שהעניין שפיט. השופט לוי ז”ל, בעמדת מיעוט, קבע שההתנתקות אינה חוקית. אילו תמכו עוד חמישה שופטים בדעתו, ההתנתקות הייתה הופכת לבלתי־חוקית. ככל הנראה, בתוך שנים ספורות יהיה רוב לשופטים הדומים בהשקפותיהם לעמדותיו של לוי, ואז האקטיביזם השיפוטי יהיה לצנינים בעיני מפלגות השמאל והמרכז שיפעלו להגבילו.

     

    נראה כי תוצאות הבחירות בשנים האחרונות לא מוצאות חן בעיני מפלגות השמאל, והן מבקשות לעקוף את הדמוקרטיה באמצעות בג”ץ. לפיכך, לטובת הדמוקרטיה וביהמ”ש העליון, ראוי לחוקק לאלתר את חוק יסוד: החקיקה, שיחזיר את האיזון בין הרשות המחוקקת והשופטת כפי שהיה בימי השופט לנדאו: “דעתי היא שעלינו להימנע בכל כוחנו מלהיגרר לדרך זו (האקטיביזם). לפי מיטב הכרתי, חובתנו לנהוג בהתאפקות בכגון אלה”.

     


    פרסום ראשון: 23.04.18 , 22:46