המדבר של הממשי

התעמקות באחת מכתבות "כל מה שאתם צריכים לזכור לקראת עונה 2" הבהירה לי שלא הבנתי די הרבה ממה שקרה בעונה בראשונה של 'ווסטוורלד' וגם מהמעט הזה אני לא זוכר כמעט דבר. קפיצות בין 500 צירי זמן, דמויות שחייהן מתנהלים בלופר של נטע ברזילי, חידות היגיון מאחורי כל קקטוס, מחיקות זיכרון שמאפשרות להיסטוריה לחזור על עצמה, פעם אחת כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה כי גיליתי שנרדמתי ל־20 דקות ודולורס עדיין לא למדה להחזיק פחית ביד ולא לדבר עם זרים.

'ווסטוורלד' היא הסמן הקיצוני של ז'אנר סדרות שמתלהט מאז שאנשים התחילו לראות טלוויזיה עם הנייד ביד: מוצרים שהצפייה בהם היא רק המחויבות הבסיסית ביותר - והלא־מספקת בעליל - בדרך להנאה (מפוקפקת). סדרות לפריבילגים - אנשים צעירים יחסית, שופעי וויי־פיי וזמן פנוי, שכנראה לא קמו בשנים האחרונות למטח פקודות מגמד עם בננה ביד.

אם פעם סדרות מופת היו אלה שעבדו בשבילך - 'עמוק באדמה' ו'הסופרנוס' למשל, שיצרו מהלכים רגשיים ועזרו לצופה לעבד שאלות על המצב האנושי, על משפחה, מוות, אנוכיות וגורל - היום הסדרות הנחשבות מעבידות אותך. בלי להקריב נפח זמן שיכולת להקדיש ללימודי לטינית או חפירת מקלט מס אטומי, לא תבין באמת מי נגד מי, למה, מתי ואיפה כל זה קורה בכלל. תחושת הכישלון כבר אורבת ליד הקולר או ברשתות החברתיות.

ב'מד מן' רצנו לבלוגים להבין למה ההיא לבשה גופייה של שרון טייט; ב'משחקי הכס' חיפשנו כל רמז באשר למה זורם לג'ון סנואו בדם - קרח או חלב ועוגיות; ב'אטלנטה' אנחנו מחפשים בצ'יל את כל הרפרנסים התרבותיים המגניבים ולפעמים אנחנו נזכרים להודות לאלים החדשים שבתקופת 'אבודים' הרשתות החברתיות לא היו כה גועשות. קריאת תקצירים וטורי פרשנות יכולה להיות הנאה בפני עצמה, אבל 'ווסטוורלד' לא שולחת אותך לרשת לשם העשרה, אלא ללימודי ליבה. מסתורין ושאלות פתוחות זה יופי - ראיתי 'הנותרים' בשקיקה. אבל אם בלי בית ספר אקסטרני אונליין אני לא יכול לזכות ברמה סבירה של נחת בידורית מהסדרה הזו, אז אני לא על הספה וזה לא בן אנד ג'ריס ביד שלי - אני בחלום החוזר הזה שבו יש מבחן היום ולא למדתי בכלל ולמה הכנתי שליפים מנייר בצבע ירוק פסטל לעזאזל?

כי מאחורי אפוס מד"ב מושקע על פארק שעשועים מערבוני לעשירי המחר שבו הם יכולים לזיין ולהרוג רובוטים דמויי אדם ללא השלכות הסתתרו לא רק תהיות על מהם חיים ותודעה ומוסר, אלא בעיקר פאזל אינסופי. ב־HBO בנו עליה כאובססיה הבינלאומית שתירש את 'משחקי הכס', אבל 'ווסטוורלד' היא האנטי־ווסטרוז בגלל שהיא סדרה די חסרת נשמה ששמה את כל יהבה על רעיונות ולא על דמויות. חלקם מעניינים, אבל בעוד ב'משחקי הכס' יש תריסר דמויות שיגרמו לרובכם לצרוח אם תיפול שערה משערות ראשם בעודו מתגלגל על הרצפה, ב'ווסטוורלד' לא אכפת לי מאיש. כולם רכב משא שמוביל רעיונות שניתן לתמצת במשפט. אין לי שום בעיה שאת דולורס היפה יאכלו בפרק הבא תנים או שהאיש השחור יפסיק לברבר על זה שבפארק גבר מגלה באמת ממה הוא עשוי (מרוצח ואנס, כנראה) כי עברה לו חנית של אינדיאני דרך הראש.

האם עונה 2 שעלתה השבוע ב־HOT ,yes וסלקום tv משפרת מעט את המצב? ייתכן. משהו בחשיבות העצמית המופרכת נסדק ומעט אוויר חודר פנימה. הקצב הואץ לאחר הטבח באורחים שסיים את עונה 1, והפרקים הראשונים מתמסרים יותר לייעודה כדרמת כבלים מהנה לצפייה עם מלחמת מכונות חכמות בבני אנוש. יש רמזים הולכים ומתגברים להימצאותו של הומור כלשהו במעמקי הפארק. וגם היציאה מהסט (המרהיב) של המערבון וחקירת עולמות חדשים מרעננת וחיונית.

ובכלל זה מאוד 2018, סדרה שמציגה גברים לבנים עשירים כעדר בהמי עם פנטזיות צפויות כמו רפלקס העלבון של מדינת ישראל, ונותנת את המושכות לגבר שחור (ברנרד, מה עם איזה חיוך, ברנרד?), אישה שחורה (מייב, הצימוד עם התסריטאי של הפארק שלקחת בשבי נהדר, אל תהרגי אותו) ואישה נוספת שמנהיגה מלחמת שחרור (דולורס, יפהפייה עם חגורת כדורים סטייל רמבו ופאנצ'ים סטייל שוורצנגר). בעונה הראשונה הכרנו דמויות שפעלו לפי נרטיב שהמתכנתים של הפארק כתבו להן. בהגיען למודעות עצמית, הן ניעורו לחיים אמיתיים. אולי גם 'ווסטוורלד' עצמה.

להרוג את איב

צילום : ידיעות אחרונות

וילאנלה, רוצחת סדרתית יצירתית משחקת חתול ועכבר עם אשת ביון עייפה בשם איב בסדרה החדשה והכובשת של פיבי וולר־ברידג ('פליבג') המשודרת ב־HOT. שתיהן מרותקות מאקט הרצח, שתיהן מבריקות ואת שתיהן מגלמות שחקניות נהדרות, אבל הלב שלנו שייך לאיב (סנדרה או מ'האנטומיה של גריי'), אולי כי היא דמות אפויה מהרגע הראשון, בזמן שהרוצחת עדיין מצטיירת כפסיכופטית נאה אבל שטוחה ומעט מעצבנת.

אף פעם לא מאוחר

למרות שיש משהו שתלטני בהתעקשותו להיות תמיד במרכז ההמולה של סדרת הזקעיינס בוייטנאם של רשת 13, כל דקה של שלמה בראבא בטלוויזיה היא חסד. המבוכה שלו מהוולגריות של פיני גרשון, יחד עם ההסכמה בין איתן בן־אליהו לפרופ' רפי קרסו שהמאמן לשעבר עולה על גדותיו, עוד עשויה להיתרגם לרגע טלוויזיוני אלים אבל מוצדק: לעשות למישהו 'שמיכה' בפריים־טיים.

צילום : ידיעות אחרונות

בארי

צילום : ידיעות אחרונות

סיבות שהופכות את הקומדיה השחורה הזו (HOT, yes וסלקום tv) לעונג, בסדר חשיבות עולה: מארק איווניר כמאפיונר צ'צ'ני מופרע, אנתוני קריגן כמאפיונר צ'צ'ני טוב מזג עם חוש מיותר לדרמה, ביל היידר כרוצח סדרתי אכול מבפנים שחולם להיות שחקן והנרי וינקלר (דה פונז מ'האפי דייז') כמורה המופרך למשחק שגם ביטול שיעור אצלו הוא בשיטת סטניסלבסקי (ואין החזרים!).