חודשיים לפני שלֶמלֶם מספן חגגה את בת המצווה שלה, היא איבדה את אמה.

"זה קרה בבוקר, לפני שהלכתי לבית הספר", היא מספרת. "אמא ואני היינו בבית שלנו ברחובות ואני האכלתי אותה. אמא בלעה את מה שהיה בכפית והפה שלה נשאר פתוח. גם העיניים שלה היו פקוחות. עברו כמה דקות עד שקלטתי שאמא לא זזה. לא ידעתי אם היא נושמת או לא. קראתי לשכנה, היא הזעיקה אמבולנס, הגיעו כל מיני אנשים ורצו שאכנס לחדר שלי, אבל התעקשתי להישאר ליד אמא. כולם התאמצו לעשות לה ניסיונות החיאה, עד שכיסו את אמא ולקחו אותה".

בימי האבל היא לא העלתה בדעתה שהאסון יוביל אותה לעיצוב אופנה. אמה, שנפטרה בגיל 42, הייתה המפרנסת היחידה בבית ומותה הוביל לפירוק המשפחה – ולא בפעם הראשונה. "נולדתי באתיופיה, בבהר־דר, עיר קטנה ויפה שפירוש שמה הוא 'בפינת הנהר'. היא שוכנת על שפת אגם טאנה, במקורות הנילוס הכחול, זה אתר תיירות מבוקש. אבא שלי היה איש צבא שנאלץ לנדוד בין בסיסים וכשהייתי בת ארבע עברתי לגור אצל סבתא וסבא באדיס־אבבה. היה לי טוב שם", היא מחייכת במבוכה. "היו לי שכנים מוסלמים ונוצריים, הדלתות של כל הבתים היו פתוחות וחיינו ביחד כמו משפחה גדולה".

ידעת שאת יהודייה?

"לא כל כך. פעם, בפסח, סבא הביא הביתה מצות ולא הבנתי למה אני חייבת לאכול אותן. הרי קיטה, הלחם האתיופי שסבתא אפתה, הרבה יותר טעים. רק בדיעבד הבנתי שסבתא לא דיברה איתי על יהדות כי עלייה לישראל הייתה בגדר סוד והיא פחדה שאני עלולה לפטפט ולהרוס הכל. עליתי לכיתה א', למדתי באמהרית וכמה חודשים לאחר מכן, כשהייתי בת שבע, הודיעו לי שאנחנו טסים למדינת היהודים".

"הכי מפרגן בעולם". בן הזוג שמואל ברו | צילום: אלעד גרשגורן

ארץ הלבקנים

למלם ("הפירוש של שמי הוא לבלוב") בת 34, החמישית מבין שבעת ילדי המשפחה, עלתה ארצה עם אמה, אחיה וסבתה. אביה לא קיבל אישור עלייה עקב שירותו הצבאי והוריה נאלצו להתגרש כדי שאמה תורשה לטוס עם ילדיהם בלעדיו. "באדיס ראיתי שני לבקנים וכשנחתנו בבן־גוריון שאלתי את אמא אם ישראל היא ארץ הלבקנים", היא מספרת. "לא הבנתי איך זה שכולם לבנים. גם האמבטיה והשירותים הפתיעו אותי. באתיופיה התקלחנו בגיגית. התחלנו את החיים שלנו בצפת, עד שאמא החליטה שאין טעם להישאר במקום שבו אין לנו לאן להתקדם. היא הייתה יפהפייה ותקתקנית. הלכה לבנק, לקחה משכנתא ואחרי שנה קנתה בית ברחובות. למרבה הצער, היא לא הספיקה לגור בו מספיק שנים. כשאובחן אצלה סרטן היא אושפזה, ולקראת הסוף היא ביקשה לחזור הביתה. אנחנו, הילדים, טיפלנו בה".

בשנה האחרונה לחייה של האם נפל עיקר המעמסה על אחותה הגדולה, משרק, שהייתה אז שמיניסטית. "היא התרוצצה כמו פורפרה בין בית החולים של אמא לבין בית האבות של סבתא, וגם הספיקה לבשל ארוחת צהריים חמה שחיכתה לנו כשחזרנו מבית הספר. בגיל 19 היא התחתנה כדי שאמא תספיק לראות אותה מתחת לחופה. אני מעריצה אותה. אחרי שאמא נפטרה שניים מאחיי נשארו עם אחותי ובעלה ואילו אני עברתי עם אחות נוספת לפנימיית הדסים באבן יהודה".

צילום: יובל חן

אאוץ'.

"בכלל לא. הגעתי לשם בכיתה ז' ומהר מאוד הבנתי שיש שתי דרכים: או שאת נשרפת בסיגריות וסמים – או שאת משקיעה בלימודים. בחרתי בדרך הישרה מפני שהרגשתי שאסור לי לאכזב את אחותי הגדולה וגם שימשתי מודל לאחיי הקטנים. בפנימייה לא הייתי האתיופית היחידה, הרגשתי שווה בין שווים, המדריכים סמכו עליי וכל התלמידים רצו להיות חברים שלי. פעם בשבועיים נסעתי הביתה וכיוון שלא רציתי להכביד על אחותי הנשואה, חזרתי לבית של אמא. החדר שלה נשאר בדיוק כמו ביום שבו הוציאו אותה ממנו על אלונקה. לא נגענו בו ואפילו לא סידרנו אותו. אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל להוציא את הבגדים שלה מהארון. הרגשתי שאני חיה בשני עולמות מנוגדים. בפנימייה הייתי הכי מאושרת בעולם וכשבאתי הביתה נכנסתי לחדר של אמא ושיחררתי את כל העצב והגעגועים שניסיתי להסתיר אפילו מעצמי".

בכיתה י"א היא מצאה את עצמה מתביישת בעובדת היותה בודדה, ללא הורים. "בחופש הגדול נשארתי בפנימייה, אמרתי לאחותי שיש לנו קייטנה וניקיתי את חדרי התלמידים. רציתי להיות עצמאית וככה הרווחתי קצת כסף לג'ינס ולבזבוזים. אבל בפנימייה קלטו שאני נשארת מפני שאין לי לאן ללכת, כולם ריחמו עליי, ואני שונאת רחמים. החלטתי לחפש את אבא שלי. בעזרת המדריך שלי, ברהנו טגניה – כן, זה מהטלוויזיה – צילצלתי לקרובי משפחה באתיופיה והוא דיבר איתם באמהרית. בהתחלה הם טענו שאבא שלי משרת רחוק, ובסוף הם נשברו וסיפרו שאבא שלי נפטר בעקבות פציעה בצבא. לקחתי את זה קשה נורא. כל הזמן קיוויתי שאבא עדיין בחיים ושאצליח להביא אותו ארצה לבר מצווה של אחי. עם הזמן הבנתי שהעובדה שהתייתמתי משני הוריי היא נקודת חוזק עבורי מפני שמהקושי הזה אפשר רק לצמוח".

בשעות הפנאי שעמדו לרשותה בפנימייה היא העסיקה את עצמה בגזירה ותפירה ידנית ואף הכינה לעצמה את השמלה לנשף הסיום, "אבל לא העליתי בדעתי שזו תהיה הקריירה שלי", היא מודה. "בנות העדה שלנו לומדות משפטים ומנהל עסקים, מה לנו ולאופנה? כולם גם אמרו לי שבאופנה אי־אפשר להצליח בלי פרוטקציה, אז הלכתי ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים בשנקר, בלי להיות סגורה שזה מה שאני רוצה ללמוד ובאמת אחרי שנה פרשתי מהלימודים, גם מפני שהמקצוע הזה לא מספיק עניין אותי וגם מפני שהטראומה של המוות התפרצה. אמא שלי נפטרה לי בידיים ואף אחד לא העלה בדעתו לשלוח לבית שלנו עובדת סוציאלית, או לתת לנו תמיכה פסיכולוגית. אז נשברתי וכשהתאוששתי, החלטתי להיות הכי חזקה שאפשר.

"עבדתי בשתי חנויות בגדים, לקחתי הלוואה מהבנק והתחלתי ללמוד עיצוב אופנה ב'מכללת מרים' בתל־אביב. כבר לא עניין אותי מה יגידו עליי. לקראת סוף הלימודים התחלתי לעבוד בסלון כלות, צברתי ניסיון בגזרות, ולפרויקט הגמר עיצבתי שמלה שקראתי לה, 'מלכת שבא'. זו הייתה שמלה לבנה עם הרקמות הצבעוניות מהשמלות האותנטיות של אמא. עד היום אני חורשת על השמלה הזאת. זו הדרך שלי לשמר את הזיכרון של אמא ואת המסורת והתרבות האתיופית. עיצבתי לחברות, לאחייניות ולאט־לאט יצרתי חוג לקוחות. חברה הביאה חברה. חשבתי לקרוא לסטודיו על שם אמי, אבל אמרו לי שלמלם זה שם יותר קליט. את הרקמות אני מייבאת מאתיופיה ולכל קליינטית אני מעצבת משהו ייחודי, עבודת יד".

אני לא מתבכיינת

לפני ארבע שנים היא הכירה את בן זוגה, הבמאי והסטנדאפיסט שמואל ברו (43), עליו היא אומרת שהוא "האיש שהכי מצחיק אותה בעולם וממש לא אכפת לו שכל היום מסתובבות לקוחות בבית. הוא הכי מפרגן ותומך בי בעולם. עברתי איתו לתל־אביב והתחלנו לגור ביחד בלי טבעת וחופה. ברור שזה לא מקובל בעדה שלנו, אבל לא הסכמתי להתחתן מפני שאני לא מסוגלת לשכוח את החתונה של אחותי הגדולה שנראתה כמו לוויה. אנחנו מגדלים את הילד שלנו, בן שנה וחצי, שהוא פשוט אוצר. אנחנו מדברים איתו אמהרית, הוא שומע מוזיקה אתיופית, רוקד כמו מייקל ג'קסון ועברית הוא לומד בגן. בזכות הבן שלי אני רוצה לעצב בגדי ילדים מגניבים. ילדים לא מסתכלים על הצבע שלך, הם עיוורי צבעים, הלוואי שגם אנחנו, הגדולים, יכולנו להיות כמותם – תמימים ומאושרים".

את מרגישה אפליה בישראל?

"אני לא נותנת לגזענות לנהל אותי. אני גאה בהורים שלי, בשורשים שלי, במדינה שממנה באתי. אני לא טיפוס שמתבכיין בנוסח 'אכלו לי, שתו לי'. אני עושה. וחוצמזה, לכל עדה יש צבע משלה ואנחנו אף פעם לא מקבלים את השונה וזה בסדר".

זה בסדר?

"ברור, אתם לא חייבים לאהוב אותי, אבל אל תשימו לי רגל. אני מעדיפה שיקראו לי, 'למלם הטיפשה' ולא 'למלם האתיופית'".