רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    חן יאני. צילומים: גיא כושי ויריב פיין
    7 ימים • 26.04.2018
    ליודעי חן
    השחקנית והדוגמנית חן יאני מדברת לראשונה על הזוגיות שהיא מנהלת בשנתיים האחרונות עם רקדנית להקת בת–שבע ועל החיים כ"זאב בודד" מחוץ לתבניות המקובלות. מי שפניה התנוססו על שערי מגזיני אופנה בחו"ל ומככבת עכשיו בסרט הישראלי החדש "משפחה", מספרת על הבריחה מהצלחה, על קריירה של חיפוש תמידי וגם על המשיכה שלה לשני המינים והבחירה שלא לבחור
    אלון הדר צילומים: גיא כושי ויריב פיין

    עיקר ההצלחה של חן יאני כדוגמנית, נרשם בעיקר בחו"ל. בישראל השמרנית, שמעדיפה לרוב את ז'אנר הבלונדיניות תכולות העיניים, א־לה בר רפאלי ואסתי גינזבורג ‑ היופי האפלולי והלא סטנדרטי שהציעה ‑ פחות תפס. אבל יאני, 35, שמכנה את עצמה "זאב בודד", מעולם לא ניסתה להקל על המיינסטרים.

    בת הזוג, הרקדנית אימרה ואן אופסטל, במופע "ונצואלה" של להקת בת־שבע
    בת הזוג, הרקדנית אימרה ואן אופסטל, במופע "ונצואלה" של להקת בת־שבע

     

    עכשיו, על בירה במרפסת ביתה בדרום יפו הנוגע בים, לצד בת זוגה, הרקדנית ההולנדית אימרה ואן אופסטל, 29, היא טוענת שמדובר באידיאולוגיה. ״אף פעם לא הייתי בשום מגירה, קופסה או ארון״, היא אומרת. ״ולמרות הניסיונות להגדיר אותי, אני גם לא מוכנה שיצמידו לי תוויות. אני מרגישה שדורשים ממני כל הזמן לומר מה אני, אני ככה או שאני ככה. לא רוצה! זו הסיבה שלא רציתי לדבר בתקשורת על החיים האישיים שלי עד היום. למה לקטלג אותי? אני גם לא יודעת מה יהיה מחר. אני נמצאת בחיפוש תמידי ומאוד נהנית מהדרך״.

    יאני. "אם משהו לא מבעיר לי את הלב, אני לא שם"
    יאני. "אם משהו לא מבעיר לי את הלב, אני לא שם"

     

    יש מי שיפרשו את זה כהתחמקות.

     

    ״אין לי קונפליקט סביב הזהות המינית שלי, אני לא מחביאה שום דבר ולא מתביישת. היו לי גם בני זוג, וגם בנות זוג ומי שהכיר אותי ידע. שיתפתי גם את המשפחה שלי וזכיתי מהם תמיד לתמיכה. מהר מאוד הבנתי שלא חייבים לבחור, אפשר לנוע בין לבין. לא מוזר לי לקיים קשר גם עם בנים וגם עם בנות. גם מעולם לא הסתרתי שאני נמשכת לשני המינים. הלכתי בעקבות התשוקה שלי ואף פעם לא התבלבלתי. אולי רק בגיל 17 כשגיליתי את המיניות שלי, ואמרתי לעצמי: מה, עכשיו צריך להחליט? זה היה גם בגלל כל הקולות מסביב שאמרו לי: תבחרי כבר באיזה צד את״.

     

    אחרי הכל, בישראל כל נהג מונית דורש ממך הסברים על הבחירות שלך.

     

    ״אז אצלי זה הכי פשוט: אני מתאהבת באנשים. לא במגדר, לא בצבע. באנשים. בסופו של דבר, זו אהבה ותשוקה. חוץ מזה, רוב הבנות לדעתי נמשכות לשני הצדדים".

     

    ״כשאתה שומר דברים לעצמך״, מחזקת גם ואן אופסטל, ״זה נותן לך את המרחב להגדיר לעצמך מי אתה. יש משהו בדיבור החיצוני, בהצהרה, שמונע ממך להמשיך לחקור ולחפש״.

     

    גם הזוגיות עם ואן אופסטל, מספרת יאני, עזרה לה להרגיש משוחררת יותר. ״עכשיו אני שלמה עם עצמי הרבה יותר מבעבר - במקום שלי בעולם, באמנות, במקצוע - וזה מקרין על הרבה דברים. החלקים בפאזל מתחילים להתחבר. אני מאושרת, יש לי אהבה ואני גאה בה, בת הזוג שלי מהממת ואני מרגישה איתה בבית. אני נמצאת היום בזוגיות הכי טובה שהייתה לי ושלמה עם מה שאני עושה ומקדישה לו את חיי. לכן גם הרבה יותר טבעי לי לדבר ולשתף גם על הנושאים האינטימיים האלו״.

     

    במהלך השנים לא הופעלו עלייך לחצים מתוך הקהילה הלהט"בית להיחשף?

     

    ״אני לא אוהבת לצאת החוצה בהצהרות ולא ראיתי בזהות המינית שלי עניין ציבורי. תמיד הייתי סוליסטית. מגיל צעיר אני נעה בין קבוצות, אף פעם לא הייתי ממש חלק מחבורה. זה נשמע כמו פרדוקס, אבל זה אמיתי: אני הכי עם הקהילה, מעריכה את האג'נדה שהיא מובילה, אבל מה לעשות שאני לא בחורה קהילתית. אני מתה על כולן, יוצאת איתן, שותה, אבל מאמינה שכל אדם עומד בפני עצמו. המקום הזה שלי כזאב בודד שהולך בדרך שלו, מתבטא בכל תחום שאני נוגעת בו - ביצירה, בדוגמנות - לא רק בזהות המינית. וזה לא יושב טוב לאנשים שרוצים תשובות ברורות. היא דוגמנית או שחקנית. אוהבת בנות או אוהבת בנים. זמרת או די־ג׳יי. תפסיקו למסגר אותי, אני אאוטסיידרית״.

    בין הכיסאות

     

    יאני התחילה את הקריירה בגיל 15, כצעירה מקריית־מוצקין שזכתה בתחרות "נערת השנה" של "מעריב לנוער". ״הייתי בשוק, בקושי הבנתי איך הגעתי לשם בכלל. לפני כן הייתי בשוליים. היה לי קול מוזר. לא הייתי שייכת אף פעם לחבורה בתיכון - רוקיסטים, פאנקיסטים, פריקים, ערסים - נעתי בין כולן. רק לאחר הזכייה הרגשתי שמתחילים לקבל אותי בחברה. בעקבות התחרות שלחו אותנו למילאנו, הצטלמתי גם בפריז, ואז החלטתי לעזוב את הבית בגיל 17 ולנסוע לצרפת״.

    כדוגמנית צעירה. "פתאום יצאה ממני חן הפראית"
    כדוגמנית צעירה. "פתאום יצאה ממני חן הפראית"

     

    לא הייתה לך עבודה בארץ?

     

    ״בדרך כלל מי שזכתה בתחרות עשתה קמפיינים גדולים, אבל לי לא הציעו כלום. המשכתי ללמוד כרגיל בבית הספר. מחו״ל היו מתקשרים אליי ומשגעים אותי שאבוא, עד שאמרתי להורים: אני רוצה לנסוע, יש סוכנות צרפתית שמאוד רוצה אותי״.

    מאיפה האומץ?

     

    ״זה גיל שבו אתה לא פוחד משום דבר. אולי דווקא בגלל השקט שגדלתי בו, רציתי לשבור את השגרה. את השעמום. באותה תקופה גם היה לי חבר ששבר לי את הלב. עד התחרות בכלל לא נסעתי לחו״ל, אז מבחינתי זה היה טריגר: אפשרות לראות עולם. חלון הזדמנויות. היום בדיעבד, אני יכולה לומר שהבית נסך בי ביטחון. כשאתה יודע שהמשפחה עומדת תמיד מאחוריך, אתה יכול לבעוט״.

     

    אלו היו שנים מאוד אינטנסיביות. ״לא היה לי שום מחסום, שום פילטר, פתאום יצאה ממני חן הפראית, שעד אז נותרה בפנים. ראיתי, חוויתי, זרחתי. הפכתי לחתולת רחוב. אם חברות שלי מהתיכון היו פוגשות אותי, הן לא היו מאמינות שזו חן הביישנית והמופנמת. עשיתי חיים. הדוגמנות לא הייתה בכלל אישו מבחינתי, רק האמצעי. נסעתי מארץ לארץ, קיבלתי דירה לשבוע וכסף לאוכל וחייתי״.

     

    גם המראה השונה שלה התקבל היטב בחו"ל. יאני ניהלה קריירה בינלאומית מצליחה, שכללה הפקת אופנה ענקית במגזין "ווג", צילומים לדיוויד לה שאפל וקמפיינים לדולצ'ה וגבאנה וקנת קול. ״במקביל גם גיליתי את המיניות ופגשתי את הטום בוי שבי. פתאום הכל היה מותר״.

     

    אז גם בחרת לטפח את הלוק האנדרוגיני שמזוהה איתך?

     

    ״גם היום יש ימים שאני לובשת חליפה גברית, ויש ימים שאני בלוק נשי״.

     

    אבל אז, בגיל 23, בשיא ההצלחה, יאני הפתיעה את כולם וחזרה לארץ. ״משהו בי בפנים גרם לי לרצות לעצור. משהו נסדק. פתאום הכל הפך לרציני עם המון אחריות ומשמעת, ואני הייתי רגילה לחיות חיי רוקנרול. לא חלמתי לעבוד כדוגמנית בינלאומית, הדוגמנות הייתה בשבילי רק דרך לטייל, להכיר את העולם. אבל עם הזמן העבודה הפכה לשגרה ואחרי כל השערים, פתאום הרגשתי שאין לי כבר אתגר או מקום להתפתחות אישית. זה לא עשה לי את זה יותר. הייתי אז עם בן זוג, והתחלתי לחשוב שאני צריכה בית. למרות ההצלחה - לא מצאתי את המקום שלי. משהו בי בפנים רצה להמשיך לחפש. נפרדתי מהחבר, הגעתי לביקור בארץ ולא חזרתי לניו־יורק״.

     

    רק שגם בארץ, התברר לה, אף אחד לא ממש חיכה לשובה. ״הייתי צריכה הפסקה, אז גרתי קצת אצל המשפחה שלי. אמנם הבנתי שאני לא רוצה לחזור לניו־יורק, אבל גם לא מצאתי את המקום שלי פה. התחילה תקופה של דאון. של מה אני עושה עם עצמי. בלבלה. הרגשתי שנפלתי לתהום. תחושות כישלון התחילו להציף אותי. ההיגיון אמר: חן זה הדבר הכי מטומטם שעשית, למה לעזוב קריירה כזו. פיספסת את ההצלחה. שנה־שנתיים חייתי בתוך לימבו. לא ממש תיקשרתי עם אנשים, הרגשתי בודדה. גם הכסף נגמר, ופתאום מצאתי את עצמי מברמנת בתל־אביב״.

     

    לא ניסית לחזור לדגמן בארץ?

     

    ״בעולם האופנה כאן קיבלתי כל הזמן את המבטים האלה של ‘מה את עושה פה?’ ‘למה חזרת?’ לכי תסבירי שאת פועלת לפי האינטואיציות שלך. מהר מאוד הבנתי גם שאוהבים אותי בעיקר בחו״ל, לא בארץ. נשארתי בשוליים״.

     

    יאני יצאה למסע חיפוש. סדנאות רוחניות, נסיעות לסיני, ויפאסנה וכל האשרם הזה. ״שם הבנתי שכבר אי־אפשר לחזור לאחור, גם עולם האופנה בחו"ל לא חיכה לי. בנות חדשות באות כל הזמן״.

     

    "להרוג" את המשפחה

     

    יאני החליטה להירשם לבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, אבל גם כאן הרגישה חריגה. ״רציתי להכיר את עצמי, למצוא את הקול שלי. מחן הצוענייה, זאב בודד שמסתובב בכל העולם - עברתי למסגרת הכי מחייבת ונכנסתי להלם טוטאלי. חזרתי עשרים שנה לאחור. הרגשתי כאילו שאני בבית ספר יסודי, המילים שלי נבלעו. הייתי מבוהלת. תפסתי פינה מרוחקת. לא יכולתי להתמודד עם הלחץ, הוא הרג אותי. שם, אם אתה לא לידר, רומסים אותך״.

     

    לא התייחסו אלייך בתור הדוגמנית המצליחה שרוצה להפוך לשחקנית?

     

    ״חשבתי שהם מסתכלים עליי דרך המשקפיים האלו, אבל גיליתי שזה היה רק בראש שלי. בסופו של דבר, זה כמו ב׳האח הגדול׳. כל אחד רק מתעניין בעצמו״.

     

    היא לא הרימה ידיים. ״בשנה ב׳ פגשתי את השחקנית טלי שרון, היא קלטה שאני אבודה וסיפרה לי על מאמן השחקנים ערן פסח. הוא לימד אותי שאני צריכה לקבל את עצמי ואת הקצב שלי. לאט־לאט צברתי כוח, התחלתי לענות לאנשים. פתאום אף אחד כבר לא התעסק איתי, חן המחוספסת שוב יצאה. עבורי זה היה השיעור הכי גדול, ללמוד איך להשתלב בקבוצה״.

     

    כשסיימה את בית הספר, החלה לנסות להשתלב בעולם המשחק. ״לאחר שנה קיבלתי את ההצעה לשחק בסרט ׳נמס בגשם׳, בתפקיד נער שבורח מהבית והופך לטרנסג'נדרית. עבורי זה היה סגירת מעגל - לשחק בתפקיד ראשי בסרט שעוסק בזהות מינית. הסתובבתי עם הסרט בפסטיבלים בעולם במשך שנה. לא היה קל לחזור לישראל ולהיות מלוהקת מקסימום פעם בשנה לתפקיד משמעותי״.

     

    בסרט "המשפחה". "סיפור אמיץ של התבגרות"
    בסרט "המשפחה". "סיפור אמיץ של התבגרות"

     

    אבל זו הרוטינה של כל שחקן ישראלי.

     

    ״הבין לבין הרג אותי. גם לא הצלחתי להתפשר. למרות שעבדתי כשנה בתיאטרון תמונע ושיחקתי בכמה הצגות, לא יכולתי לראות את עצמי כשכירה בתיאטרון. משהו בי התנגד, זה לא היה בדנ”א שלי. עם הזמן חלום המשחק שוב התערער. קלטתי שגם כשאני משחקת, אני עדיין מרגישה שמשהו מבפנים נשאר ריק. לא שמח. נשארתי תלויה בין הכיסאות״.

     

    גם לא ממש הצלחת לפרוץ כשחקנית.

     

    ״בהתחלה, כמו כל השחקנים הצעירים, הייתי מורעלת, רצה מאודישן לאודישן. עשיתי תפקידים ב׳הבורר׳, ׳הצרות שלי עם נשים׳, תפקידים בסרטי אינדי. בינתיים חברים שלי מהלימודים קיבלו תפקידים גדולים ואני דישדשתי״.

     

    עכשיו היא רושמת עוד פריצה בקריירה. השבוע עולה הסרט ״משפחה״ של הבמאית רוני קידר, שבו מגלמת יאני את סמדר, אחותה של גיבורת הסרט (אותה משחקת קידר), ספק ילדה, ספק אישה - הנמצאת במעין אשפוז בית פסיכיאטרי עם אמה הגבולית. הסרט, שהופך אט־אט למעין דרמת אימה אפלה, מפרק ללא רחם את מוסד המשפחה: אח סוטה שמפנטז לשכב עם אחותו, אבא אכזר ומנוכר ואמא מכורה לכדורים.

     

    ״התאבדתי על הסרט של רוני", היא מספרת. "הצילומים נמשכו חודש ונערכו בלייפציג שבגרמניה. רוב הזמן היינו בדירה־טירה העצומה שבה מתרחש הסרט. כל היום הייתי עם פיג׳מה, כאילו אני רוח רפאים. בעיניי, זה סיפור אמיץ של התבגרות. אתה צריך להתרחק מהמשפחה שלך, ממש להעלים אותה, כדי להתבגר. גם אני עזבתי את הבית בגיל 17, את הארץ, את התרבות שבה גדלתי. האקט הפסיכולוגי של ׳להרוג׳ את המשפחה שלך, עבור רבים הוא תחנה הכרחית להתבגרות. זה מה שהרגשתי כאשר הייתי כל כך רחוקה מהמשפחה שלי בגיל מאוד צעיר. סמדר נשארת ילדה, שומרת על התמימות שלה, על הרגישות. גם הפער בין החוץ לפנים מאוד מוכר לי. הבדידות העצומה הזו. עם הזמן למדתי להשתמש בו״.

     

    זה נשמע מוטיב חוזר בחייך.

     

    ״כל חיי שברתי את הרצף. עזבתי את התיכון וטסתי לחו״ל. עבדתי כדוגמנית בינלאומית, חתכתי לארץ. סיימתי בית ספר למשחק ולא המשכתי במסלול המצופה. כל הזמן רציתי להיות שם, אבל כשהגעתי לשם - מיד עזבתי. נשארתי נאמנה לעצמי, אבל תמיד זה לווה במלחמה מול הסביבה״.

     

    את משתעממת מהר?

     

    ״זה לא קשור לשעמום, אני צריכה תשוקה. אם משהו לא מבעיר לי את הלב, אני לא שם. גם במקצוע, גם בזוגיות״.

     

    אבל העולם לא מתנהל כך. לא אמרו לך שצריך להתפשר בחיים?

     

    ״כל הזמן אמרו לי להתפשר. לא לוותר כל כך מהר. אם את דוגמנית - תדגמני. אם את שחקנית - תשחקי. וכן, פה ושם גם התפשרתי. לא רציתי לברמן, אבל עשיתי את זה כשנגמר לי הכסף והייתי רעבה ללחם. מצד שני ויתרתי גם על הצעות לריאליטי, על ׳מחוברים׳. הלכתי לפגישות, אבל בסוף אמרתי לא. אחר כך הייתי מלקה את עצמי כל פעם מחדש, למה אני צריכה לעבור את כל זה, למה להתחיל בכל פעם הכל מחדש. אבל זה היה בלתי נמנע כדי להגיע למקום הנקי שאני נמצאת בו עכשיו. היום אני מבינה שאם לא הייתי עוברת את התהומות האלו, לא הייתי יכולה לצמוח״.

     

    הכישוף של המחשפות

     

    בין שיברון לב אחד למשנהו חלה תפנית ויאני גילתה את המוזיקה. חברות להקת "המכשפות" האייקוניות בגלגולן החדש כ"המחשפות" הזמינו אותה לאודישן. הג׳וב: להיכנס לנעליה העצומות של ענבל פרלמוטר המנוחה כזמרת בהרכב. ״זה הדליק אותי כי הערצתי את ענבל. נכנסתי לזה כמו לתפקיד. אנשים נבהלו כששמעו את הקול שלי, אמרו שהוא ממש דומה לזה של ענבל. זה היה ממש מוזר. ואז הופענו מול 1,000 אנשים בבארבי והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אנשים חשבו שהייתי דלוקה. מעולם לא קיבלתי רמת פרגון כזו, אהבה מטורפת כזאת״.

    ענבל פרלמוטר. "הערצתי אותה"
    ענבל פרלמוטר. "הערצתי אותה"

     

    מה פתאום מוזיקה?

     

    ״אני לא ביונסה, אם כבר תום יורקית כזו, אבל המוזיקה תמיד הייתה איתי. בבדידות, במלנכוליה. כשחזרתי לארץ, בתקופת הלימבו שלי, עברתי לפלורנטין וקניתי גיטרה. שרתי גם בסרטים שבהם שיחקתי. מאז שהתחלתי גם ליצור מוזיקה, משהו בי השתחרר. אני כבר לא מחכה לתפקידים. אני מופיעה עם החומרים שלי בכל מיני מקומות קטנים, שרה ומזמינה חברים קרובים. עכשיו אני עובדת על אלבום ונפגשת עם כמה לייבלים ומפיקים בצרפת. זה הכי אני, חשוף, פגיע, לבד, נקי. אני כותבת את עצמי, שמה את הנפש שלי על השולחן ואף אחד לא מגביל אותי. במשחק אתה משרת משהו שכתבו אחרים, פה הכל שלי״.

     

    במקביל למוזיקה פצחה גם בקריירת תקלוט. התחילה עם חברתה הדוגמנית גילי סער, במה שהפך לטרנד הדוגמניות המתקלטות, אבל אז קיבלה את הצעת חייה. ״מיקי ממון עשתה את החיבור ביני לסוכנות דוגמנות בפריז שמפעילה מחלקת טאלנטים בוטיקית. חתומות שם שחקניות כמו שרלוט רמפלינג וז׳ולייט בינוש. היא שלחה כמה שירים שלי, הם נדלקו והחתימו אותי. אחרי 15 שנה מחוץ לעולם הדוגמנות חתמתי בסוכנות החלומות״.

     

    איך את מסבירה את זה?

     

    ״כל עולם האופנה השתנה בעקבות עליית הרשתות החברתיות. היום מחפשים אישיות, לא רק נתוני גוף ויופי. אתה רואה את זה בקמפיינים, במגזינים. הם חיברו אותי לבולגרי למשל, ופתאום אני מתקלטת באירועים המגניבים שלהם בשבוע האופנה במילאנו. רואה את ג׳יג׳י חדיד רוקדת לצלילים שלי״.

     

    זה לא מוזר?

     

    ״הכי הזוי. מצד שני, זה בדיוק המקום שבו אני נמצאת. לכאורה בעניינים, בלב התעשייה, אבל בעצם מביטה מהצד. לונלי, אבל ממקום טוב. עכשיו, אחרי שנים שהייתי בקונפליקט עם עולם האופנה, אני מרגישה שם בבית״.

     

    וזה עובד. לאחרונה גם לוהקה לקמפיין של דיור עבור תיק חדש ובקרוב תתקלט לארמני, ולגוצ׳י.

     

    ״פתאום בולגרי מבקשים לשלב אותי באחד הקמפיינים לבושם שלהם. אני בלב עולם האופנה ומרגישה שאני מממשת את עצמי. חן הבוגרת, לא הנערה בת ה־18 שמחפשת רק לעשות פאן. בדוגמנות לא היה תוכן, פה כן״.

     

    לא בא לך לחצות את הקווים שוב?

     

    ״יש מעצבת איטלקייה בשם אריקה קבאליני שלקחה אותי להופיע על המסלול במילאנו בשבוע האופנה. היה פאן״.

     

    עוד סיבה לפריחה של יאני, כאמור, היא האהבה לוואן אופסטל. ההיכרות ביניהן נעשתה דרך חברתה, הרקדנית שרון אייל. ״לא ראיתי מחול בחיי. ערב אחד הלכתי לבד להופעה של בת־שבע וזה בעט בי בצורה לא מוסברת. מין רגע שמשנה לך את התודעה והמוח. דרך חבר משותף יצא לי לפגוש אחרי ההופעה את הרקדנים וככה התחברתי לשרון. החבורה שלהם אימצה אותי. יום אחד שרון ובן זוגה גיא בכר הציעו לי תפקיד אורח בהופעה שלהם בפסטיבל ישראל, ונזרקתי למקום אחר - שלושה חודשים עשיתי איתם שיעורי גאגא. במופע הסתובבתי בין הרקדנים כמעט עירומה, בתלבושת סיליקון. זה מיגנט אותי. הופענו כעשרים־שלושים פעמים״.

     

    ואיך פגשת את בת זוגך?

     

    ״כששרון עשתה חזרות בהולנד, טסתי לבקר אותה - והיא הכירה לי אימרה. ארבע שנים לאחר מכן, הייתי אמורה לעלות לתקלט קצת במסיבת סילבסטר בתל־אביב, אבל לא התחברתי לקהל. התקשרתי לשרון והיא אמרה לי: ‘זוכרת את אימרה? היא פה עם אחיה במסיבה עם החבר׳ה של בת־שבע’. חיפשתי אותה, נפגשנו וזה קרה״.

     

    במשך שנה ניהלו מערכת יחסים ממרחקים, עד שבקיץ האחרון קיבלה ואן אופסטל הצעה שאי־אפשר לסרב לה: להצטרף לבת־שבע, והשתיים איחדו כוחות ואפילו מדברות על שיתוף פעולה מקצועי בעתיד. ״יצאתי למרפסת, הסתכלתי למעלה ואמרתי, 'יש פה אלוהים שמסדר דברים'״.

     

    alonihadar@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 26.04.18 , 11:25