פסקת ההתבגרות

פסקת ההתגברות, המעוררת בימים אלה מחלוקת בשיח הציבורי והפוליטי, מסמלת מגוון רעיונות. במובנה השלילי, היא מסמלת התגברות על בית־המשפט העליון, שאסור שתהיה לגיטימית; מוסד זה במדינה דמוקרטית בכלל ובמדינת ישראל בפרט חיוני לריסון כוחו האדיר של השלטון. במובנה החיובי, ככל שהיא מבקשת לבטא את צורך השעה לדון ביחסי מערכת המשפט ושאר מוסדות המסד של המדינה, בעיקר הרשות המחוקקת, היא דורשת התייחסות אחרת. במקרה כזה אפשר לראות בה פסקת התבגרות.

למה התבגרות? מדינת ישראל חגגה את 70 שנותיה בשבוע שעבר, ומספר זהה של שנים חוגגת מערכת היחסים בין שלוש הרשויות - השופטת, המחוקקת והמבצעת. אלא שמערכת יחסים זו, כמו המדינה, השתנתה לאורך השנים. תחילתה הייתה הכרה בתפקידן המשולב של הרשויות בבניית משטר דמוקרטי, כשהבנה זו באה לידי ביטוי בהתחייבותה של הכנסת הראשונה להתחיל במהלך של בניית חוקה. התחייבות זו נטלה הכנסת על עצמה כאשר מי שמואשם ב"הפיכה החוקתית", אהרן ברק, היה עוד נער.

לאורך השנים חוקקו הכנסות השונות חוקי יסוד, שהיו בעיניהן בעלי חשיבות ייחודית, כמו חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל; חוק יסוד: נשיא המדינה; חוק יסוד: הממשלה, ועוד. הן עשו זאת גם לאחר שבסוף שנות ה־60 השתמש בג"ץ בחוק יסוד: הכנסת כדי לבטל את חוק מימון מפלגות שחוקקה הכנסת. יתרה מכך, את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ששימש בסיס לאותה "הפיכה חוקתית", חוקקה כנסת ימנית מובהקת, בראשות הליכוד. במובן הזה, הכנסת הייתה שותפה מלאה להפיכת המערכת המשפטית ל”חוקתית”.

מצד שני, אין ספק שבשלב מסוים מערכת המשפט נטלה לעצמה חירות במסגרת חוקתית זו, כשהיא אינה מנהלת מהלך כזה מול "העם". המערכת המשפטית העליונה של ישראל נהנתה מהיותה סוג של מועדון סגור. למרות האמונה היוקדת של בכיריה כי המערכת מורכבת מ"העם" ופועלת לטובתו, המציאות שנשקפה ממסדרונות בית־המשפט העליון הציגה תמונה אחרת. במובן זה, המערכת המשפטית אינה נתפסת כמי שניהלה את מהלך הפיכתה לחוקתית בשיתוף עם העם.

מציאות מורכבת זו, שבה לשתי המערכות היה תפקיד ביצירת המערכת המשפטית־חוקתית, אבל בצורה שחלקים גדולים בעם חשים מנוכרים לה (אף שמערכת המשפט, יש להזכיר, נהנית מאמון ציבורי רב בהרבה מהכנסת), מחייבת פעולה משותפת ואחראית מצד הרשויות. הכנסת והממשלה אינן יכולות להלך אימים על מערכת המשפט, והמערכת המשפטית אינה יכולה להימצא תמידית בעמדת הנעלבת־מזועזעת מהפגיעה ביסודות הדמוקרטיה מול מהלכים אלה.

לכן ראוי שפסקת ההתגברות, ששמה אינו מעיד על כוונות טובות, תהפוך לפסקת ההתבגרות. בראש ובראשונה היא צריכה להיעשות תוך הפסקת־אש ולא תוך טיווח־אש לכיוון בית־המשפט העליון. פגישתו של ראש ממשלה עם נשיאת העליון היא צעד ראשון בכיוון (אף שכמה שעות אחריה הודיע על כוונתו לקדם את פסקת ההתגברות). היא דורשת מחשבה מעמיקה ופרשנות היסטורית איכותית. היא מחייבת השוואה לשיטות משפט שונות, תוך בחינת התאמתן לזו שלנו, במקום שמודלים מארצות שונות יוגשו לנו על כרעי חלקיות התמונה שהם מייצגים.

מי שטוענים נגד אהרן ברק, מענקי המשפט הישראלי, ש"החליט לבדו" על "מהפכה", משתמשים כעת בכלים דומים. את פסקת ההתגברות לא צריכים לנסח פוליטיקאים. את עתיד היחסים בין מערכות השלטון בישראל, שיכתיבו לנו את גבולות ההגנה על זכויותינו, ובעיקר את גבולות כוחו של השלטון, צריך לקבל "העם", שבשמו מוצגת הדרישה לשינוי. זה לא עניין להסכמה קואליציונית אלא להסכמה עממית במובנה העמוק והחיובי, על גווניה השונים, על רובה ועל מיעוטיה. √

פרופ' יפעת ביטון, ביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס, המסלול האקדמי, המכללה למנהל, ויו"ר תמורה - המרכז הקליני לקידום השוויון