עטא תותח

כבר 120 שנה שמשפחת סנדוקה ממזרח ירושלים אחראית על הפעלת תותח הרמדאן בעיר. 120 שנה של מסורת דתית ומשפחתית סמלית ושמחה – קולות הרעם של התותח שמבשרים למאמינים המוסלמים מתי להתחיל לצום בכל בוקר, והם שנותנים את האות לפתיחת סעודת האיפטאר בכל ערב, במשך 29 ימים בכל שנה. רג'אי, בן המשפחה ושחקן מוכר במגזר הערבי, ממשיך את המסורת. אף שהוא עייף ממנה, הוא מקפיד להכשיר את בניו להפעלת התותח, כדי שהעיסוק המשפחתי הייחודי והעתיק יישמר. אלא שבמציאות הירושלמית המורכבת, גם האקט הסמלי הזה נעשה טעון ובעייתי.

עטא עוויסאת, בן 49, תושב ג'בל מוכבר ובעבר צלם חדשות ב"ידיעות אחרונות", התוודע לפער שבין חגיגיות הטקס לבין המגבלות הביטחוניות שמוטלות עליו לפני כמה שנים, כשהגיע לצלם את התותח. "הגעתי לצלם עם חיוך", הוא מספר, "אבל החיוך נמחק מהר. פגשתי את רג'אי, שאני מכיר כשחקן, והבנתי שלא נותנים לו להפעיל את התותח, ויש ישראלי שעושה את זה במקומו. צילמתי אותו וזה עורר הדים. הרגשתי שאני חייב לחקור את הנושא יותר לעומק. שמחתי לשמוע שהוחלט בעירייה לתת לבני משפחת סנדוקה קורס בהפעלת זיקוקים כדי שיוכלו להמשיך במסורת המשפחתית בצורה חוקית. אלא שעדיין, רג'אי תלוי בספק ישראלי שמביא לו את הזיקוק שבו עושים שימוש בתותח בכל בוקר ובכל ערב, כדי לוודא שרק הוא עצמו משתמש בו ולא מוסר אותו לגורם עוין".

עם חומרי הגלם שצילם פנה עוויסאת לקולגה לשעבר, הצלם והמפיק נמרוד שנית. השניים הכירו בשנות ה־90, כשעבדו ביחד כצלמי חדשות. שנית, בן 44, עזב מאז את צילום העיתונות ולימים הפך למפיק עצמאי של סרטי תעודה. "כשהוא התקשר וסיפר על תותח הרמדאן הרעיון מצא חן בעיניי", מספר שנית. "רציתי להבין למה אנחנו רואים איום כזה בכלי נשק 'אימתני' מהמאה ה־19, למה אנחנו פוסלים אוטומטית את השימוש המסורתי הזה. ניסחתי תסריט שהגשנו לקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה וקיבלנו מענק פיתוח ראשוני".

במשך כשלוש שנים עבדו עוויסאת ושנית על הסרט "תותח הרמדאן", שיוקרן בפסטיבל "סולידריות" לסרטי זכויות אדם בסינמטק תל־אביב, שייפתח הערב. הסרט כבר הוצג ברחבי העולם ואף זכה בפרסים. במרכזו של הסרט רג'אי סנדוקה (שהשתתף בסדרה "פאודה") שבאמצעות תותח הרמדאן מספר את סיפור חייו וחיי משפחתו כפלסטינים תושבי ירושלים. ירושלים של שנית ועוויסאת קשה לצפייה עבור הצופה הישראלי: תורי ענק של נשים וגברים המבקשים לחגוג מול שוטרים ושוטרות שמעבירים אותם בידוקים קפדניים, של מבטים זועמים של שוטרים שמסתובבים בסמטאות העיר העתיקה ושל פקידי עירייה שמקשים על חייהם של מי שמבקשים לשמר מסורת.

עבור עוויסאת, העבודה על הסרט והקרנתו הן הזדמנות לבטא זעם ולהעביר מסר לציבור הישראלי. עוויסאת רוצה שנכיר את ירושלים שלו, את העיר כפי שהוא וילדיו וחבריו חווים אותה. הוא עצמו נפצע לפני כחמש שנים בעת שצילם מהומות במסגד אל־אקצה. הוא נפגע קשות בפניו, אבל יותר מזה בנפשו - ועזב את צילום העיתונות. כיום הוא מלמד צילום בהתנדבות באוניברסיטת אל־קודס שבמזרח העיר ולומד בימוי ועריכה בתל־אביב. "השוטרים שפוצצו לי את הפנים ניסו לטעון שמוסלמים הם שפגעו בי", הוא מספר. "מאז הפציעה אני בטראומה, חי על כדורים, סובל מסיוטים בלילות. במשך הרבה זמן לא יצאתי בכלל מהבית. התנתקתי לגמרי מהחדשות כי זה עושה לי רע. רק כשאני מגיע לתל־אביב, אני מרגיש יכול ללכת ברחוב בלי חשש".

היית רוצה, כמו שמשתמע מדבריו של רג'אי סנדוקה בסרט, שאני לא אהיה פה? שירושלים תהיה רק מוסלמית?

"אנחנו כולנו פה, זה המקום שבו אנחנו חיים. הבעיה היא הקיצוניים שיוצרים את הבלגן, וצריך פשוט לא לתת להם לשלוט בנו ובחיינו. הטענה שרג'אי מציג בסרט היא לא נגד האזרחים שחיים בעיר הזאת, אלא נגד המוסדות. לצערי, בכל המזרח התיכון אנשים נדרסים במלחמות אינסופיות. לא רק כאן".

נמרוד, גם אתה כל כך פסימי?

"גדלתי כילד בירושלים ובזמנו יכולתי להיכנס להר הבית ועשיתי את זה, בתמימות ובסקרנות. בעשיית הסרט למדתי להכיר את ירושלים המוסלמית, את מנהגי הרמדאן שלא הכרתי. והייתי שמח אם היינו מצליחים, כחברה, לראות את בני האדם שמעבר לתמונת האיום והטרור שבה שוטפים לנו את המוח".

• "תותח הרמדאן" יוקרן בסולידריות - פסטיבל תל־אביב לקולנוע וזכויות אדם, ביום שני, ה־30.4