ילדים זה דבר חמוד, צעירים זה דבר יפה ומבוגרים זה דבר חשוב. זקנים? זקנים הם מסכנים, חולים, נוטים למות, סבא וסבתא. ולכן כמעט ולא נתעכב עליהם, לא נקדיש להם מבט. אלא אם כן הם קופאים מקור בחורף או רעבים ללחם סביב יום השואה. או אם הם במקרה שומרים לנו על הנכדים מטוב ליבם או נדרשים למסור לנו איזו עדות מרתקת מהעבר רגע לפני הסתלקותם. זקנים הם אוכלוסייה שקופה, המקום שכולנו מדחיקים שנגיע אליו מתישהו.

אולי בגלל זה סדרת הרשת של "כאן" - "פני זקן", היא כל כך מוצלחת. היא מצליחה להישיר מבט לזקנה ולא למצמץ, בגלל שהדגש שלה הוא לא על השלב הזה בחיים, אלא על האדם עצמו שנוכח בו וחי בו. על הקשיש או הקשישה שהם סיפור שלם של סך אישיותם הרבגונית, שנבנתה לה שכבה אחר שכבה לאורך שנים רבות.

כך פוגשים היוצרים, יאיר אגמון ותמר קיי, מגוון של אנשים מבוגרים, שפותחים את ביתם ואת ליבם לשש דקות קצרות והופכים לתופעת רשת. השניים לא שואלים כמעט בכלל על העבר ולא מתמקדים באדם הצעיר שהיה ואיננו. הם חומקים יפה מהקלישאה, לפיה כל קשיש הוא בעצם אוסף סיפורים טרחניים על האדם הצעיר שהיה. הם מתמקדים בחיים המלאים של כל אחד ואחת מהכוכבים, ובעין טובה וחיוך מציגים שפע מרחיב לב.

איזי, הומו מוצהר ותל־אביבי, מדבר באופן מפוכח על הציפיות שלו ועל התיוג המעניין הזה של "הומו בגיל הזהב" בחוש הומור וכנות. בתיה, שחולמת להיות שחקנית ולפי האמביציה והכישרון, בקרוב ממש היא גם תגשים זאת, מציגה חיים כל כך עמוסים ושמחים שלא מביישים צעירה בת 20. קאסם, שמתחת לבית שלו נפגשים באופן לא רשמי כל קשישי היישוב לקפה שחור ("כמו מועדון זקנים - רק מגניב יותר"), יודע לבקש לעצמו עוד ארבע או חמש שנות חיים בשביל ליהנות מהשמן שיופק מעץ הזית שרק נטע. כמו ב"טרמפיסטים", סדרת הרשת הקודמת של אגמון, גם כאן סוד הקסם נעוץ במפגש, באפשרות להביא סיפור ממקום צנוע של שותפות והקשבה, ולא ממקום אוטומטי של: "אם לא נספר את סיפוריהם הם יאבדו יחד איתם". שפת הגוף, הטון, והמרחב הביתי מייצרים סיטואציות קטנות וכל כך רגילות, כמו הקנטות בין בני זוג או שכנה שחלפה. ובדיוק כך, גם הזקנה עצמה הופכת מקללה גדולה ותואר פומפוזי למצב צבירה מינורי, קרוב ומוכר. "פני זקן" הוא שברו של הפסוק "והדרת פני זקן", וכמה הדר יש בשש הדקות מלאות החיים של כל פרק ופרק.

בקטנה 

"השמיים נצבעו בצבעי אפוקליפסה", תיארה החזאית. "פתאום שמעתי בום! לא הייתי בטוח איך אני יוצא מזה", סיפר אזרח נרגש מדי עם חתיכות ברד בידו. בכל זאת - יורד גשם החל מארבע אחרי הצהריים, אירוע שלא מבייש את ההיערכות לתקיפה האיראנית. במדינה שבה מזג אוויר הוא תחביב - ובדיוק מיצינו כל דיון אפשרי על טקס המשואות - אין ספק שסערת האביב הזו הגיעה בדיוק בזמן. כי מי לא מעדיף עשר דקות בפתיחת המהדורה על פקקים, הצפות וקניון פרובינציאלי קורס מאשר עוד דיווח על הסכם הגרעין? ואולי כאות הזדהות, מהדורת חדשות 2 נפתחה בסערה בעצמה, עם שלל תקלות ופרצוף מיואש לחלוטין של יונית לוי, כאילו גם היא נקלעה למקלחת ברד.