רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פרידמן
    המוסף לשבת • 26.04.2018
    "התגברות" על מסע הפחדה
    הניסיון לצייר את בית המשפט כמגן זכויות האדם, והאיום בחורבן הדמוקרטיה אם יוגבל כוחו, לא עומד במבחן המציאות | מעורבותו בסוגיות נפיצות מסוכנת וההכרעה צריכה להישאר בידי הכנסת
    דניאל פרידמן

    אנו מורגלים כבר במסעי הפחדה בתחום הפוליטי והמדיני. כעת נחשפנו להפחדה חדשה – קיימת סכנה שהכנסת תנסה להסדיר באמצעות "חוק התגברות" את הבעיות הקשות שנוצרו עקב הסמכויות המופרזות שבית המשפט העליון לקח לעצמו. כך, למשל, שואל יצחק זמיר, מה יקרה אם הכנסת תחוקק חוק המסמיך את שר הביטחון לעצור כל אדם ללא הגבלת זמן או אם תסמיך את המשטרה לחקור בעינויים? מסע הפחדה זה מושתת כמובן על ההנחה שהכנסת מועדת לשלול את זכויות האדם ורק בית המשפט מגן עליהם.

     

    המציאות, בניגוד לתעמולה ולרטוריקה שבה מלעיטים את הציבור, שונה בתכלית. המציאות היא שההחלטה על מעצרים נתונה בידי בתי המשפט לפי בקשת המשטרה או הפרקליטות. בתי המשפט (כולל העליון) גילו לא פעם להיטות מופרזת לעצור, תוך פגיעה קשה בזכויות אדם, עד אשר הכנסת נאלצה להתערב, וב־1988 תיקנה את החוק במגמה להגן על זכויות אדם ולהגביל את אפשרות המעצר לפני משפט. ההתערבות הועילה רק באופן חלקי. בתי המשפט עדיין מגלים נטייה תביעתית מובהקת, היקף המעצרים מופרז, ובתי המשפט (לא הכנסת) ממשיכים לשלוח למעצר לפני משפט, לא פעם כשאין הצדקה לכך (מלבד הרצון ללחוץ על העד או החשוד).

     

    ראוי לזכור גם שבמשך למעלה מ־45 השנים שלאחר קום המדינה לא הוכרה סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים של הכנסת. בית המשפט נטל סמכות זו לעצמו, על בסיס פרשנותו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, רק ב־1995. האם עד אז לא הייתה דמוקרטיה ולא היו זכויות אדם בישראל?

     

    שאלה חשובה לא פחות היא האם המהפכה המשפטית בכללותה שיפרה את זכויות האדם בישראל? להערכתי התשובה לכך שלילית. למעשה קרה ההפך הגמור. המבחן הוא בתחום המשפט הפלילי, שהוא התחום החשוב ביותר לזכויות אדם. לפני המהפכה המשפטית היו משפטים פליליים מתבררים תוך זמן סביר, והיה סיכוי גבוה שאדם חף מפשע יזוכה. לאחר המהפכה הזו זכינו לרטוריקה עצומה על זכויות אדם. במציאות חלה התדרדרות. משפטים פליליים נמשכים שנים על גבי שנים (עניין המהווה כשלעצמו פגיעה קשה בזכויות אדם) וקיים סיכון ממשי להרשעת חפים מפשע במשפט או בהסדר טיעון, שבו ייאלץ אדם בלחץ הנסיבות להודות בעבירה שלא ביצע.

     

    גם הטיעון שהכנסת מסכנת זכויות אדם ובית המשפט רק מגן עליהם, רחוק מלשקף את המציאות. די להזכיר שההגנה שבית המשפט העניק למסתננים פגעה בזכויות אדם של תושבי דרום תל־אביב. ולא חסרות דוגמאות נוספות.

     

    בפרשת הסרט "ג'נין ג'נין" בחר בג"ץ להגן בלהט על זכותו של יוצר הסרט להפיץ שקרים בכל מה שאירע בפעולת צה"ל במחנה הפליטים בג'נין. בהזדמנות זו בוטלה הלכה קודמת, סבירה יותר, של העליון, מהתקופה שקדמה למהפכה המשפטית, שהייתה מאפשרת לשלול את הקרנת הסרט בארץ. בעניין "ג'נין ג'נין" פגע בית המשפט העליון קשות בחיילי צה"ל שהשתתפו בלחימה ובמשפחות הנופלים באותו קרב, והעניין לא נרגע עד היום. הגיעו הדברים לידי כך שגם הנשיאים (בדימוס) מאיר שמגר ואהרן ברק פנו ליועץ המשפטי כדי לטפל בבעיה. אבל אבן שנזרקה לבאר – גם עשרה חכמים יתקשו להוציאה.

     

    במקרה אחר איפשר בית המשפט העליון למפלגתו הגזענית של מאיר כהנא לרוץ לכנסת. מובן שהדבר היווה פגיעה חמורה בקבוצות המיעוט שנחשפו לגישה הגזענית שלו ושל מפלגתו. רק בזכותה של הכנסת, שתיקנה את החוק ו"התגברה" על פסיקה זו, ירדה הבעיה מהפרק.

     

    העליון איפשר גם לנציגי התנועה הלאומית הפלסטינית להיבחר לכנסת (שוב, בניגוד להלכה שנקבעה בעליון בתקופה שלפני המהפכה המשפטית). גם כאן התערבה הכנסת ותיקנה את חוק היסוד: הכנסת, אבל הפעם בג"ץ, בפסק דין עוקף חוק יסוד, איפשר ברוב דעות לעזמי בשארה ולתנועתו להיבחר לכנסת. דבריו של המשנה לנשיא שלמה לוין בפרשה זו מדברים בעד עצמם: "נראה כי פסילתם של ח"כ בשארה ובל"ד... מתחייבת גם בשל תמיכתם במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל". אבל לוין נותר במיעוט. הגנת יתר זו שהעניק העליון למי שלא היה ראוי לכך, גרמה להערכתי נזק כבד.

     

    באוקטובר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, פרצו במקביל מהומות ביישובים ערביים בצפון, שהביאו לחסימת כבישים ולזריקת אבנים על מכוניות, וכתוצאה מכך נהרג נהג יהודי. המהומות דוכאו על ידי המשטרה, ובמהלך פעילותה נהרגו 13 אזרחים ערבים. ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט תיאודור אור, שהתמנתה לדון בפרשה, התייחסה גם לפעילותו של עזמי בשארה וציינה: "בּשארה ותנועתו שיבחו באופן עקבי גם את החיזבאללה, תוך כדי מלחמתו במדינת ישראל ואף לאחריה... בתוך כך, הועבר מסר לפיו יש לראות בחיזבאללה דגם לחיקוי בהתמודדות עם ישראל". הוועדה הוסיפה כי אף שניתן להניח שהמהומות היו פורצות גם אלמלא דבריו של בשארה, "נראה שמסריו של בּשארה הוסיפו שמן למדורה. הם תרמו תרומה ממשית לשלהוב האווירה ובכך הזינו את הנטייה למעשי אלימות".

     

    בהקשר זה אזכיר גם את העתירה לביטול הוראות בחוק האזרחות והכניסה לישראל, שהגבילו מאוד (אם גם לא שללו לחלוטין) את זכותם לאזרחות ולתושבוּת של פלסטינים שנישאו לישראלים. במקרה זה דוּבר בחוק בעל משמעות קיומית למדינה. ביטול הוראות החוק משמעותו הכרה גורפת בזכות השיבה הפלסטינית באמצעות נישואים. יש לזכור גם שהחמאס בצירוף שאר ארגוני הטרור נהנים מרוב בשטחים. שום מדינה איננה חייבת לייבא לתוכה אוכלוסייה שרובה המכריע עוין את קיומה. למרבה המזל נדחתה העתירה ברוב של קול אחד (שישה נגד חמישה). מדינת ישראל ניצלה, אך היה זה על חוט השערה, וברור שלא נוכל לסמוך על כך שבעתיד לא יהיה רוב לכיוון ההפוך.

     

    דוגמאות אלה מלמדות שבית המשפט לא רק מגן על זכויות אלא גם פוגע בזכויות. מעורבותו בכל נושא ציבורי, על בסיס הרעיון ש"הכל שפיט", גוררת אותו להחלטות העלולות להיות גורליות לעתיד המדינה ואולי אף לעצם קיומה. בנסיבות אלה מוטל על הכנסת שלא להיכנע לדרישות לקבוע הוראת "חוסר התגברות", כלומר הוראה שתחייב רוב של 70 (או אף למעלה מזה, כפי שדורשים חסידי בית המשפט) שתמנע ממנה את האפשרות להתמודד עם פסיקה של בית המשפט, שעלולה חס וחלילה להוות סכנה (למשל, בכל הנוגע לזכות השיבה הפלסטינית), או לפגוע בזכויות שראוי להגן עליהן.

     


    פרסום ראשון: 26.04.18 , 15:25