מכתב מהודו

זהו ביקורי הראשון בהודו. עד עתה הכרתי אותה רק דרך ספרי ילדות ונעורים, בעיקר "קים" ו"ספר הג'ונגל" של רודיארד קיפלינג והסיפורים הקצרים שלו, "טומיי איש הפילים" ו"ריקי תיקי תווי". חוץ מהם, אמא שלי הייתה מדקלמת להנאתה משירתו של המשורר ההודי רבינדראנת טאגור, ואבי היה אחד האנשים הראשונים בארץ שעשו יוגה. אני זוכר שהיה לו אז מנהג: להתהלך במטעים של נהלל תוך פיזומים של ה"אום" שלו. כמה חקלאים רטנו אז שהקולות המוזרים שהוא מפיק עלולים להשיר את הפרי מענפי השזיפים והאגסים שלהם, וכשסיפרתי זאת השבוע למארחים שלי כאן בהודו, הם הרצינו ואמרו שהדבר בהחלט ייתכן, כי ל"אום", כשהוא נהגה כראוי, יש עוצמה שאין לשערה. שמעתי והצטערתי שאבי כבר אינו עימנו ולא זוכה לשמוע את דברי התמיכה האלה, והם מתבזבזים על אוזנו הערלה של בנו - אדם קטן אמונה, לא רוחני, סולד ממיסטיקה על כל סוגיה.

מאוחר יותר קראתי גם את "הודו - יומן דרכים" של עזריאל קרליבך, ומאוחר הרבה יותר שמעתי על הארץ העצומה והרבגונית הזאת סיפורים מבתי ומבני, שעשו בה חודשים רבים, ומידידי חיליק מגנוס, שנהירים לו שביליה כשבילי כף ידו. שלושתם שבו והמליצו על ביקור בה, וכך קמתי עתה ונסעתי לדהרדון (Dehradun) שבצפון הודו כדי להשתתף בפסטיבל ספרותי שמתקיים בה. חשבתי: אם מארגני הפסטיבל מזמינים סופר שספריו לא התפרסמו בארצם כלל, סימן שיש להם ביטחון עצמי וחוש הומור, ויהיה נחמד לנסוע. קמתי, לקחתי עימי את בני, שיש לו חברים באותה עיר עצמה, הודענו ליום העצמאות שהשנה נחגוג אותו באופן צנוע ורחוק, ונסענו להודו.

צבעי צבעים

שיחה בכביש עם עגלה קדושה. מסורי

"הכי חשוב שתזרום", הזהיר אותי בני, "ואל תהיה שיפוטי". אך האמת היא שהביקור התחיל בחוויה נעימה, חוויה של צבע. בשדה התעופה הקטן של דהרדון עמדו נשים בזהב ובצהוב ובאדום, גברים בוורוד ובסגול ובלבן ובצהבהב ובשחור, ותריסר נזירים, שהגיעו לקבל מנהיג רוחני שלהם, התגודדו סביבו ויצרו גוש נרגש וכתום. הם כרעו ונשקו את כפות רגליו, ובני מכירי מיהר והזכיר לי: אל תהיה שיפוטי.

הודו צבעונית מאוד, לא רק הבגדים. גם הבתים צבועים בעוז, בכחול ובצהוב, באדום ובירוק. אם יש כללים בצבעוניות ההודית, הם לא נהירים לאורח מערבי כמוני. אבל לצבעים עצמם נוח זה ליד זה, וכל החוקים שלנו בענייני התאמתם בטלים כאן ומבוטלים, ממש כמו התבלינים ההודיים החזקים, שלא תמיד נוחים לחיכנו אבל ערבים לחך המקומי.

שיעור נהיגה

הנסיעה משדה התעופה לדהרדון התחילה על דרך עפר - קיצור דרך היער - ואחר כך עלינו על הכביש. כאן התחלתי להתרשם מאמנות הנהיגה ההודית. אחרי כמה עקיפות שאמורות היו להסתיים בהתנגשות חזיתית, צפירות לא פוסקות של נהגנו ושל נהגים אחרים, מימין ומשמאל, מאחור ומלפנים, התכווצויות האימה שהתכווצתי על מושבי והלחיצות שלחצתי על בלמים דמיוניים - קלטתי שיש כאן משהו שאין להתנגד לו אלא לנסות להבין. הכלל הראשון הוא שהכביש שייך לא רק לכלי רכב - למכוניות, לקטנועים, לאופנועים, לריקשות ממונעות ולריקשות מדוושות, למשאיות ולאוטובוסים, אלא גם להולכי רגל, לאופניים, ללהקות של כלבים משוטטים ושל קופים.

גשר מתנודד במקצת שנועד להולכי רגל. רישיקש

שוטרי תנועה אינם נראים כאן, אבל בתור פיצוי יש נוכחות של פרות, שלפעמים אף משתרעות בנחת באמצע הכביש. אין גם רחובות חד־סטריים, אבל בתור פיצוי רוב הרחובות צרים. היכולת של הנהגים ההודים להעביר דרכם את התנועה מרשימה מאוד, והיא נובעת בעיקר מתבונה ומוותרנות. הם לא תוקפניים, לא אלימים, ומטרתם אינה לנצח יריב כלשהו ולהראות לו מי כאן הגבר, אלא להגיע למחוז חפצם. ראיתי כאן מצבים שבישראל היו מסתיימים בשפיכות דמים, אבל כאן אף לא נשמעו צעקות.

רישיקש

בערב אכלנו אצל נאזיה יוסוף איזודין, המייסדת והמנהלת של הפסטיבל, בת למשפחה מוסלמית מקראלה (Kerala) שבדרום. היא סיפרה לנו על נמר שמסתובב בזמן האחרון בשכונה וכבר טרף שני כלבים ממש ליד ביתה, ודרשה שבתום המפגש נחזור לבית שהעמידה לרשותנו בליווי שומר. השומר הלך בראש, האיר בפנס וחיפש בוהק של זוג עיניים, ובני ואני הלכנו מאחוריו, מקווים שהנמר מעדיף בשר מקומי ולא יבוא מחו"ל, ובמקרה הגרוע מכל - שגם הוא לא יהיה שיפוטי.

למחרת נסענו לרישיקש. עיר קטנה השוכנת על הגנגה, כך קוראים ההודים לנהר שאנחנו קוראים לו גנגס. צליינים רבים עולים לטבול ולהתפלל כאן. רישיקש נמצאת בחלקו העליון של הנהר, לפני שהזדהם בכל מיני תרומות ותשומות אנושיות. אבל בגלל הקרבה למקורותיו בקרחוני ההימלאיה, מי הגנגה כאן קפואים לחלוטין. טבלתי את קצה הבוהן וויתרתי על טיהור הקארמה שלי.

פסל של האל שיווה, תמיד בכחול. רישיקש

חצינו את הנהר על גשר תלוי, מתנודד במקצת, שנועד להולכי רגל אבל משמש גם אופנועים וקטנועים, ובעברו האחר, ליד פסל כחול של האל שיווה, נטינו אל הסמטאות הגדושות אדם. אחרי כמה מטרים נתקלנו בשלט עברי שמציע לישראלים מסאז' איורוודי, עיסוי אחרי טראק, יוגה, שיעורים וקורסים "בהתאמה אישית" ו"בקתות הרים מפוארות באוויר הרים צלול". וכמו כדי לבסס את הרגשת הבית עמדו פתאום רגלינו על סף בית קפה ששמו "כנען". יהודי שרואה "כנען" לא ייכנס? נכנסנו. המלצר הגיש תפריטים, ומצאנו בהם Israeli Breakfast : חומוס, סלט ישראלי, אומלט, ויש גם סביח, זיווה, לבנה ושקשוקה. שאלתי את בעל הבית אם "כנען" היא מילה הודית ומה פירושה, והוא אמר: "לא. כנען זה משהו של ישראלים".

התרגשתי. שום פוליטיקאי ישראלי תפוח מרוב פטריוטיזם לא הצליח לנסח את הדברים טוב מבעל הקפה הזה ברישיקש. אפילו בהבטחת הארץ לאבותינו לא הועמדו הדברים באופן כה בוטח וברור. שיהיה ברור מעתה, כנען זה משהו של ישראלים! אני תוהה, איך זה לא הזמינו את האיש הזה לחגיגות ה־70 הנפלאות שלנו? יכול היה להדליק משואה וגם לקבל פרס ישראל.

מסורי

בערב שבנו לדהרדון ולמחרת עלינו למסורי (mussoorie) עיירה צפופה וגבוהה בהרים הסמוכים. מסורי עצמה אינה מושכת את העין, אבל מציעה מסלולים יפים ותצפיות יפות לעבר הרכסים היותר גבוהים של ההימלאיה. לצערי לא ראינו אותם בגלל עננים, אבל למדנו לדעת שמסורי נוסדה ב־1825 על ידי שני אנגלים, קצין צבא ששירת בסביבה ופקיד השומה של דהרדון, שהקימו שם בקתת ציד. אני בהחלט משתדל לזרום ולא להיות שיפוטי, אבל לצאת לציד עם פקיד השומה זה לא כוס הצ'אי שלי.

לא מצאנו את עצמנו לאשורנו. מסורי

ביערות שסביב מסורי פורחים עצי הרודודנדרון באדום בוהק, עצי דאודאר - הארז המקומי המרהיב - מיתמרים אל על, ומקהלות צרודות של ציקדות מזמרות בכל עוז. על פחי האשפה שבצידי המסלול יש שלטים שרובם ככולם עוסקים באקולוגיה ובשמירת טבע: "הנח לשלוות הטבע לזרום לתוכך כמו אור הזריחה אל עלוות היער", וגם: "טפס על כל הר, חצה כל זרם, עד שתמצא את חלומך", וגם: "טוב ללכת לאיבוד בכיוון הנכון" ו"עד שלא תשהה במרחבי הטבע לא תבין את עצמך לאשורך". חצינו, טיפסנו, שלוונו, אך לא הלכנו לאיבוד ולמרבה הצער גם לא מצאנו את חלומנו ולא את עצמנו לאשורנו. חוץ מכל זה - מדובר ביער יפה מאוד.

לסיום הביקור במסורי שתינו תה עם פנקייק במקום שנקרא "צ'אר־דוקאן". פירוש השם ארבע חנויות. "צ'אר" הוא ארבע, ו"דוקאן" הוא חנות, ממש כמו בערבית, וכן! ממש כמו המילה דוכן בעברית! היש צורך בהוכחה נוספת? אפשר להקים במסורי התנחלות.

הו, נייניטאל

אחרי שתם חלקי בפסטיבל בדהרדון נסענו לנייניטאל, אל ה־"Nainital Book Club". מנהלת המועדון, ג'נהבי פראסאדה, שמעה שהגיע סופר זר לדהרדון, וכיוון שדרהדון קרובה מאוד לנייניטאל - "רק שבע שעות במונית", כתבה לי - הזמינה אותי.

הסתקרנתי ונסענו. הנסיעה נמשכה יותר משבע שעות אבל הייתה יפה ומעניינת. הנהג שלנו, סיקי צעיר, הפליא לנהוג, לעקוף, וכמובן לצפור. בעזרתו למדתי שהצפירות האלה הן שפה שיש לה תחביר ואוצר מילים. יש צפירה שמזרזת את הנהג שלפניך. יש צפירה של "אני בשטח המת של המראות שלך". יש צפירה שמודיעה לו, "אני יוצא לעקיפה", ויש "אני יוצא לעקיפה ויהי מה". יש צפירת אזהרה לפני סיבוב חד, יש צפירת נזיפה על רמת הנהיגה שלך, ויש גם צפירה שהנהג ההודי צופר לעצמו סתם כך, על כביש ישר, כשאין מכוניות אחרות בסביבה. היא נועדה לאישוש האני, להתבוננות פנימית, אפשר לומר שהיא צפירת הנפש, המרגיעה אותה כשהיא עולה על גדותיה ומגעישה אותה כשהיא נחלשת.

חוץ מצפירות השמיע הנהג שלנו הגיגים על הפרות שמשוטטות ברחובות ובכבישים: "ההינדים נותנים להן מזון ומים והן נותנות לנו תאונות דרכים", הוא אמר, ולא חסך את שבט לשונו גם מכוהני הדת של כל הדתות בהודו, שמבזבזים כספים על מקדשים והיכלות במקום לעזור לאנשים עניים, ועל הממשלה, שמקציבה להם תקציבים.

"ואצלכם?" הוא שאל, "גם אצלכם יש דברים כאלה?"

"מה פתאום?..." השבתי, כי בשלב הזה הזרימה הלא־שיפוטית נעשתה לי טבע שני.

חלק גדול מהדרך עבר באזור מוסלמי. ראינו את החקלאות המסורתית של האיכרים, שאינה שונה הרבה מהמתואר בתנ"ך. עונת הקציר של קני הסוכר נמצאת עתה בעיצומה. הם נקצרים במגלים, מועמסים על עגלת עץ רתומה לשני שוורים עצומים ומובלים לבית החרושת המקומי לסוכר. באזורים לא־מוסלמיים מכינים מהם רום נפלא, ששמו "אולד מונק" - הנזיר הזקן, ואשר בעזרתו דיכאתי את רוב מחושי הבטן שהאוכל ההודי גרם לי. חוץ מזה, בצידי הדרך עומדות מסחטות מיץ של קני סוכר. אתה שותה אותו מעורב ב"נימבו" - ליים - ורואה את עולמך בחייך.

אבוטספורד

בתום עלייה תלולה ונפתלת הגענו לנייניטאל. העלייה כללה מכונית שהתהפכה לנגד עינינו, ואבא ואמא ושני ילדים קטנים שזחלו ללא פגע של ממש מהחלונות המנופצים והתיישבו בצד בשקט ובסבלנות. עוד נהגים שהגיעו עזרו להם לדחוף את המכונית ההפוכה הצידה, ולקחו אותם לקבלת עזרה.

נייניטאל לא הכזיבה. היא באמת יפה. יש בה מקדשים, מסגדים, שוק טיבטי, הרים סביב לה - להבדיל מהסביב לה של ירושלים, אלה הרים של ממש - ויש לה אגם נחמד. התגוררנו ב־ Abbotsford, מלון קטן שהיה בית מגורים של משפחה אנגלית ולפני שנים קנתה אותו משפחת פראסאדה. המלון סמוך לקצה העיר, וג'נהבי הזהירה אותנו שלא מזמן ראו פה נמר בלילה. יופי.

אשר למועדון הספרותי של נייניטאל, הוא דומה מאוד למועדונים ספרותיים אחרים בעולם, בעיקר בכך שיש בו הרבה גברות ורק גבר אחד. אבל להבדיל ממועדונים אחרים - אלה באו לשמוע אדם שספריו לא היו מוכרים להם כלל. מצד שני, גם בהודו יש סבתות שלא מפסיקות לנקות, וגם בהודו יש גברים שרוצחים את המאהב של אשתם, וגם בהודו יש ילדות שרוצות גומות חן או משהו נכסף אחר שאינו מושג. זאת הסיבה שהספרות היא עדיין הרשת החברתית הטובה ביותר.

למחרת לקחה אותנו ג'נהבי לערב קריוקי הודי אצל ידידים שלה. לא אכנס לפרטים אך אומר שהיה מאוד מעניין. כשיצאנו אמר לנו בעל הבית להיזהר, כי רק לפני שבוע טרף נמר ברחוב שלו עז. אני לא שיפוטי, אבל נדמה לי שהגיע הזמן לעבור לחיה אחרת. צריך לגוון.