את אחד מהחגים האחרונים ביליתי בקיבוץ אשדות יעקב. זר לא יבחין בקו ההפרדה בין אשדות איחוד למאוחד, רק מי שעינו ההיסטורית חדה. מעטים בעמק הירדן זוכרים את הפילוג שהחל בשנות ה־50 בוויכוח על חינוך, ואת המתיחות בין תומכי מפא"י למפ"ם שהחריפה על רקע משלוח תרופות ישראלי לדרום־קוריאה בזמן המלחמה עם הצפון. הפיצול בתנועה הקיבוצית היה אולי ההצלחה הכי גדולה של הקומוניסטים ההם גם אם מדובר בהצלחה רחוקה. באזור לא נודע. שיגור רעיוני ישיר מפיונגיאנג לעמק הירדן עוד לפני שהשיגו נשק גרעיני או דיברו על הגבלתו. בהתחלה התפצל קיבוץ אשדות יעקב, אחריו התפלג עין חרוד, ובסוף נוצרו שתי תנועות נפרדות. זו הייתה נוקשות אידיאולוגית, נוקשות שלא נותרו ממנה אפילו פירורים.
בכל מקרה, אנחנו הגענו לנופש עם משפחה גדולה מהצד של אשתי, שכוללת ענף של יהודים־אמריקאים שהתקשו להבין על מה התווכחו והתפצלו שני הקיבוצים עם השמות הזהים, ומה השתנה.
בעיניי, קיבוץ מטופח הוא המודל הכי קרוב שיש בנמצא לגן עדן עלי אדמות: מדשאות, בריכה, שדות שאפשר לרוץ בהם. לילדים יש איפה להסתובב, להורים יש סידור בחופשות, לצעירים יש פאבים וזרם מתנדבים (אמנם הולך ופוחת), ולמבוגרים טיפול שאין שני לו. יש גם מי שרואים בקיבוץ סיוט, אבל גם אני וגם הם לא נוכל לשנות את ההיסטוריה. היכולת הזו שמורה למי שלא מכיר אותה.
והנה דווקא בחגיגות ה־70 למדינה צומצם חלקם של הקיבוצים, מגמה קיימת שכוללת מאבק על הגדרת ישראל בהווה. הקיבוץ הוא אחת ההמצאות המרתקות והחשובות של הציונות. משנה סדורה שהתלוותה לעבודת אדמה, לאומיות בריאה, מגורים כפריים ושותפות כלכלית.
כשמסתכלים על הנתונים רואים אחוז קטנטן מתוך היישוב העברי עם השפעה עצומה. אליטה שהובילה את מדינת ישראל בראשית דרכה, נושאי הדגל, מי שקבעו את הגבולות עם קו החריש האחרון, מאגר המתגייסים הכי איכותי של אותן שנים ומספר נופלים בלי כל פרופורציה לשיעורם באוכלוסייה. רשימה היסטורית ארוכה שנועדה לסנגר על אלה שיש להם פה, אבל משום מה לא משתמשים בו.
הסתובבתי השבוע בקיבוצים בעוטף עזה. החיטה פורחת עכשיו, גם החששות. מה שחסר הוא תחושת הגאווה. הקיבוצניקים היו מושא להערצה, בעיקר בציונות הדתית שבה גדלתי, בגוש אמונים דמיינו חלוציות נוסח אשדות יעקב. הצעירים התאמנו כדי לכבוש את השורות הראשונות בצבא כמותם. לחרוש עוד תלם. מקור ההשראה.
אבל מה שהיה מושא להערצה הפך לשק חבטות שבתוכו כל ההתיישבות העובדת. בגין, שאני ממעריציו, היה הראשון שטעה והציג אותם כמיליונרים עם בריכות השחייה. הוא ביטא קול של תושבי עיירות הפיתוח. אלה שעבדו במפעלי הקיבוצים, הראשונים שפוטרו מהם בשעת משבר כלכלי. בגין ראה קיבוצניק ממנרה שמדבר בטלוויזיה מתוך בריכת השחייה. הוא הפיל עליו את כל התיק. זה היה בנימין ינאי, ניצול שואה. איש חרוץ, נטול הון אישי. להבדיל מבגין, כשנתניהו הציג מתווה לגירוש - וביטל בלחץ הטוקבקים - הוא הבטיח שישלח מסתננים לקיבוצים ולמושבים. אמר כדי לשחרר קיטור מדומה. פוליטיקאים זקוקים כנראה למטרת דמות העשיר כדי להפנות אליו את החיצים. על בגין לפחות קשה לומר שהיה עשיר גדול.
יש, והיו, לתנועה הקיבוצית המון בעיות. אכן הייתה התנשאות של האליטות על הפריפריה וחברות סגורות וטעויות כלכליות. חלק גדול מהזלזול בהם בהווה נובע מוויתור עצמי על הערכים שהגדירו אותם בעבר. החיבור לאדמה, הלאומיות, עבודה עברית, התיישבות - כולל בבקעה ובגוש עציון - אזורים שמפחידים אותם היום. (סביר להניח שאם "אחדות העבודה" הייתה קיימת היום היו מגדירים אותה ימין מובהק, ואני ומשפחתי היינו כנראה מצביעים לה). היום, מרוב חבטות, סובלת התנועה הקיבוצית מהערכה עצמית ירודה בנוגע למקום שלה בחברה, מבלבול, ויש בה חוסר רצון להתלכלך בפוליטיקה. מודל הקיבוץ, כפי שעלה בדגניה ב־1910, השתנה. ולמרות זאת, עם כל הטעויות, יש כיום קיבוץ מסוג חדש שעדיין מאמץ חיילים בודדים, שולח נוער לשירות משמעותי ומתווכח על אידיאולוגיה. זהו אינטרס של מדינת ישראל לשמור עליו גם אם יש שם מנדט למפלגה היריבה. ההתעלמות מהישגי התנועה הזאת היא טירוף.
מעשה בראשית
את הסיפור של נטלי פורטמן צריך לשים במקום הראוי לו. פורטמן שייכת לקבוצה גדולה של יהודים אמריקאים שמבקרים את ישראל מהכיוון הליברלי. ככל שטראמפ מתחבר יותר לישראל כך הם מתרחקים יותר. זה מלכוד שאין לו פתרון של ממש. ישראל נקלעה שלא מרצונה למאבק פוליטי פנימי שהיהודים רק חלק ממנו.
פורטמן שיקרה כשהסבירה למה ביטלה את קבלת פרס בראשית. זה קורה לשחקנים הטובים ביותר. לפעמים השקר יש לו רגליים. במכתב הראשוני שהוציאה טענה שהיא מבטלת בגלל החדשות מעזה. הפגנות החמאס והתגובה הישראלית לא מצאו חן בעיניה. רק אחרי זה – כשחטפה ביקורת - טענה שזה בגלל נתניהו.
למען האמת הטיעון השני גרוע באותה מידה. אין קשר בין ביקורת על ראש הממשלה או ביקורת על מדיניות ישראל לבין קבלת פרס באותו מקום שבו הוא נואם בו. לא להגיע לטקס (במיוחד אחרי שהביעה הסכמה לקבל את הפרס) זה חרם, גם אם נקודתי לטענתה.
פורטמן אגב הייתה יכולה להתראיין על המדיניות הישראלית והסתייגויותיה תחת כל עץ רענן. במקום זה החרימה וחצתה את הקווים. לא משנה ההסברים.
הקו הזה שבין חרמות לביקורת הוא הסיפור של השמאל הליברלי בארה"ב, רוב יהדות אמריקה. זה גם הסיפור החשוב של היחסים בינינו לבינם בשנים הקרובות.
למרבית היהודים הליברלים יש ביקורת על ישראל בשני נושאים: המדיניות מול הפלסטינים וענייני דת ומדינה. בחלק השני יש הרבה צדק בטענות שלהם אלא שבעוד ישראל לא רוצה לעשות שום דבר עם הפלסטינים בגלל חוסר אמונה בפלסטינים, היא לא עושה דבר בענייני דת ומדינה בגלל עודף אמונה בכוחן של המפלגות החרדיות.
האם זה משנה את ישראל וחשיבותה כמדינת היהודים היחידה בעולם? תעודת הביטוח כפי שקראו לה בעבר יהודי ארה"ב? התשובה היא לא.
מה שמשנה הוא היחס שלנו אליהם ושלהם לפה.
פורטמן עם כל הכבוד לא תעצב את היחסים אבל הדור היהודי הצעיר שסולד מטראמפ, כן. הידידות של הנשיא האמריקאי טובה לישראל בינתיים, כל עוד זה הקו, אבל יהיה יום שאחרי, לישראל כדאי לשמור את הפורטמנים הבאים בצד הביקורתי ולא המחרים.
