yed300250
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 26.04.2018
    שחם נגד מח"ש
    נחום ברנע

    את ניסו שחם אני מכיר הרבה שנים. במשטרה הוא התבלט כקצין מיומן וכריזמטי, מרשים ביכולת שלו להידבר עם גורמים עוינים ולרסן אותם, גלוי לב, והעיקר, בעל ראש פתוח. יש בו רוח לחימה, חום אנושי וקסם.

     

    אין סיבה להתפעל מהמעשים שנידונו במשפטו, ושהוא מודה בהם בפה מלא: ראש פתוח כן. רוכסן פתוח לא.

     

    השופט בני שגיא זיכה את שחם מכל העבירות שיוחסו לו, לבד מאחת – נשיקה לשוטרת בניגוד לרצונה. פסק הדין פתח ויכוח סוער בשני נושאים שהשופט נמנע, מסיבות משפטיות טובות, מלהכריע בהם. הראשון, נורמות החקירה של המחלקה לחקירות שוטרים; השני, נורמות ההתנהגות של שחם.

     

    שחם מאשים את חוקרי מח"ש בחוסר מקצועיות, רשלנות, התלהבות יתר, זדון והתעללות בנשים שזומנו להעיד נגדו. מח"ש היא מחלקה בפרקליטות המדינה. הוא מצפה שפרקליט המדינה, שי ניצן, יתנצל על חטאי מח"ש ועל מחדלי הפיקוח והבקרה ויכריז על בדק בית.

     

    אסור שהשופטים יגררו לפשרה כזאת: לבני
    אסור שהשופטים יגררו לפשרה כזאת: לבני

     

     

    זה לא יקרה, כמובן. אם הפרקליטות תיתן משהו לניסו שחם, היא תיתן לו זימון לערעור שתגיש בבית המשפט המחוזי. אפשר להוציא מהפרקליטות עסקות טיעון כושלות, כוזבות, כמו העסקה שנחתמה עם הרב פינטו; אי־אפשר להוציא ממנה את המילה סליחה.

     

    לפני שבועות אחדים חתמו שלושה נאשמים בפרשת ישראל ביתנו על עסקות טיעון. השלושה – מתן דהן, סטיבן לוי ודני גליקסברג – ניהלו את עמותת הסטודנטים איילים. כפי שיודע כמעט כל מי שעבד על התיק, השלושה לא ביצעו שום עבירה. לכל היותר, היו קורבן תמים של השיטה הנפסדת שבה המדינה מחלקת, באישור הפרקליטות, כספים פוליטיים, ושל עסקן פוליטי מושחת, מנכ"ל ישראל ביתנו דאוד גודובסקי. אבל כתבי אישום הוגשו, העמותה ספגה מכה אנושה, והשלושה איבדו את מפעל חייהם. שופט שידוע כאחד המחמירים ביותר הובא מגמלאות כדי לנהל את המשפט, וניהל אותו ביד רמה. השלושה נשברו וחתמו. אחד יעשה שישה חודשי עבודות שירות למען הציבור – בדיוק מה שעשה בעמותה שהקים – השני יעשה כמה חודשים פחות, ולשלישי יימחק כתב האישום.

     

    חזרה לניסו שחם: הוא הואשם בקיום יחסים אינטימיים ברמות שונות, מרומן ועד מסרון, עם שמונה שוטרות. חקירות הנשים מתועדות. חוקרי מח"ש הציגו להן שורה שאלות אינטימיות, פולשניות, כמו האם גמרת? כמה פעמים גמרת? מה היו התנוחות? האם היה שימוש בקונדום או לא היה? מה זה עניינכם, התקוממו הנחקרות.

     

    המקרה של שחם חריג משום שלמרות הלחצים שהופעלו עליהן, אף אחת מהשוטרות לא הסכימה להתלונן. שמונה שוטרות לאורך 20 שנה. אף לא מתלוננת אחת. הן נימקו את הסירוב שלהן בטעמים שונים, ביניהם שהיחסים היו בהסכמה, היה סטוץ לפני שנים ואיננו עוד, הן המשיכו בחייהן, גידלו ילדים, אין להן שום סיבה לגרור את שחם לבית המשפט. החקירה הייתה כל כך תוקפנית, ששתיים מהנחקרות פתחו בהליכים להגשת תביעה כספית נגד מח"ש.

     

    בג"ץ מכניס את המערכת לסחרור: בנט
    בג"ץ מכניס את המערכת לסחרור: בנט

     

     

    למזלה של הפרקליטות, יש לה שכפ"ץ נהדר, שמגן עליה מכל ביקורת. השכפ"ץ הוא בנימין נתניהו. כל עוד הפרקליטות דנה בתיקי ראש הממשלה, חוששים רבים שמא ישפכו את התינוק עם המים, שמא יחלישו את שומרי הסף רגע לפני ההכרעה הגורלית. תיקי נתניהו לא הבשילו עדיין לכתבי אישום, אבל כבר הצמיחו אתרוגים.

     

    מוסרי או לא

     

    "השאלה המוסרית לא רלוונטית. היא ביני לבין אשתי", אומר ניסו שחם. "מה שקובע הוא החוק".

     

    מנכ"לית שדולת הנשים, מיכל גרא־מרגליות, מניחה למוסר. "לא מעניין אותי אם הוא מוסרי או לא מוסרי", היא אומרת. "מדובר ביחסי מרות, בקצין עם כוח שמקיים יחסים עם נשים שכפופות לו, במישרין או בעקיפין. בעיניי זו הטרדה מינית. זה איום ונורא בכל מקום עבודה, קל וחומר במשטרה. אני חושבת שבתחום ההטרדה המינית הפרשנות של הפרקליטות מצמצמת מדי".

     

    לא טיפחתם את הפלסטינים הטובים. מילאתם בכסף את הרעים: נאצר | צילום: נחום ברנע
    לא טיפחתם את הפלסטינים הטובים. מילאתם בכסף את הרעים: נאצר | צילום: נחום ברנע

     

     

    שחם, אמרתי, שואל מדוע ארגוני הנשים לא מגינים על הנשים שנחקרו במח"ש.

     

    "אנחנו לא נגיד לעולם למישהי להתלונן. לא יהיה לחץ", אמרה. "שנים על שנים אנחנו טוענות שהחוק לא משקף מספיק את נקודת המבט של הנפגעת. אסור לחשוף נפגעות לשאלות שגורמות להן לשלם מחיר נוסף".

     

    האם זכותה של נחקרת לסרב להתלונן, שאלתי.

     

    "אני מסכימה לגמרי", אמרה, "אבל צריך לזכור שלא כולן מקשה אחת. הסירוב של נשים להעיד לא צריך להוליך למסקנה שלא הייתה עבירה".

     

    דילמת כחלון: לוי | צילום: אוהד צויגנברג
    דילמת כחלון: לוי | צילום: אוהד צויגנברג

     

     

    הוא מאשים אתכן בפטרונות כלפי נשים, אמרתי. הן נשים בוגרות, הוא אומר. מותר להן להחליט עם מי הן מקיימות יחסי מין.

     

    "נו, באמת", אמרה. "הוא קצין בכיר והן בדרגות נמוכות. אני לא פוריטנית. בעיניי מקום עבודה הוא מקום מצוין למצוא בו אהבה. אני בעד רומנטיקה, אבל זה לא הסיפור פה".

     

    אורית סוליציאנו היא מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. "פסק הדין", היא אומרת, "הוא שערורייה. בעיניי, מעשה מגונה אחד הוא מספיק חמור כשמדובר בניצב במשטרת ישראל. ניסו שחם, בשכל רב, מסיט את הדיון מהמעשים שלו לחקירה של מח"ש. הוא הקורבן, ומח"ש היא הנאשם. זוהי הסחת דעת.

     

    "למה לא שמעתי שום אמירה של מפכ"ל המשטרה, של השר לביטחון פנים? ניצבי משטרה רודפים אחר נשים במקום לרדוף אחר פושעים.

     

    תנו לי: דמרי | צילום: אלכס קולומויסקי
    תנו לי: דמרי | צילום: אלכס קולומויסקי

     

     

    "החיים", סיכמה בכעס, "הם לא רק בית משפט".

     

    שחם אמר השבוע שהוא מתכוון לערער במחוזי. אם יצטרך, יגיע לעליון. הוא רוצה ששופטים בבית המשפט העליון יחוו את דעתם על חוקרי מח"ש. בעז בן צור, עורך הדין שלו, נלהב פחות. לאחר שהשופט ייתן את גזר הדין, יוכל שחם לבקש אי־הרשעה, כלומר מחיקה של הרישום הפלילי. אם ייענה בחיוב, יוכל להניח את הפרשה מאחוריו.

     

    במהלך המשפט הוצעה לשחם עסקת טיעון – ויתור על עבירות המין תמורת הודאה בהפרת אמונים. הוא סירב. שאלתי אותו השבוע כמה עלה לו המשפט. "כמעט מיליון שקל", אמר. הרבה כסף, אמרתי. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. לא כל אחד מעז.

     

    לקול צהלות הקהל

     

    ציפי לבני העלתה השבוע לרשתות חמישה תצלומים מחמיאים של מנחם בגין. מתחת לכל תצלום מופיעה ציטטה מפי בגין בעד עליונות המשפט. "זה מה שראש ממשלה חזק וממלכתי צריך לומר היום", כתבה בשולי התמונות.

     

    הסיבה הייתה התיקון לחוק שנפתלי בנט, הבית היהודי, דורש להעלות להצבעה בממשלה בעוד תשעה ימים. פסקת ההתגברות, זה השם הסטרילי שניתן למהלך החקיקה הזה, שקורא תיגר על מעמדו של בג"ץ. התגברות, כמו ב"הורה נתגבר" העתיק של יחיאל מוהר ולהקת הנח"ל: לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר.

     

    זוהר? תלוי בעיני מי. על פי הצעת החוק, אם שופטי בג"ץ יפסלו חוק של הכנסת שסותר להערכתם חוקי יסוד, הכנסת תהיה רשאית לבטל את הפסיקה ברוב של 61 ח"כים. בעיני המתנגדים זוהי מהפכת נגד חוקתית, אירוע שישנה את פניה של מדינת ישראל; גם בעיני התומכים.

     

    מזמן לא שמעתי את לבני אומרת דברים קשים כל כך. "זה סוף בית המשפט העליון", אמרה. "אנחנו בדרך למדינה לא דמוקרטית לקול צהלות הקהל".

     

    האם תאמרי אותו דבר אם במקום 61 יידרשו קולותיהם של 70 ח"כים, שאלתי. שופטי בג"ץ, ובראשם הנשיא אהרן ברק, ניהלו בשעתם משא ומתן על המספר הזה.

     

    "גם לא 70", אמרה לבני. "הם הצליחו לטעת בלב חלק מחבריי באופוזיציה את הדעה שזכויות אדם הן דבר פסול. לכן, במציאות הנוכחית גם 70 לא יספיקו. אסור שהשופטים ייגררו לפשרה כזאת".

     

    אבל כאשר את היית שרת משפטים, הייתה לך ביקורת קשה על המהפכה החוקתית של ברק, אמרתי.

     

    "נכון", אמרה. "חלקתי עליו לא פעם. אבל ברק פעל במציאות אחרת, בעולם ערכים אחר. הוא לא פעל במציאות הנוכחית".

     

    תגדירי מציאות נוכחית, ביקשתי.

     

    "תראה את החרדים", אמרה. "הם מאושרים: פסקת ההתגברות תאפשר להם להיפטר מהדרישה לשוויון בנטל. הם לא מבינים שמחר תקום ממשלה אחרת, ולא יהיה בג"ץ שיוכל להגן על זכויותיהם. תומכי ההתנחלויות מאושרים: אפשר יהיה לפגוע בקרקע פרטית של ערבים. הם לא מבינים שמחר יפגעו בקרקע שלהם. אנשים רוצים שתהיה כאן מלוכה, ולא מבינים שבמלוכה אין אזרחים – רק נתינים של המלך".

     

    מה את חושבת על המעורבות של נתניהו, שאלתי. האם הוא מבקש להתנכל לבית המשפט העליון, או שההתרוצצות סביב פסקת ההתגברות היא רק מכשיר בידיו לפירוק הממשלה ולהקדמת הבחירות.

     

    "לא מעניין אותי נתניהו", אמרה. "אני רוצה שהציבור יידע".

     

    בימים כתיקונם התחזית הקודרת של לבני הייתה נתפסת כהגזמה פראית, פרי תסכול מתמשך של פוליטיקאית באופוזיציה. אבל הימים אינם כתיקונם. המהפך שבנט ועמיתיו מבקשים לבצע במעמדו של בית המשפט העליון מצטרף להתבטאויות ולמהלכים אחרים שיוצאים מהממשלה הנוכחית. התירוץ הוא פסיקת בג"ץ בעניינם של מבקשי המקלט מאפריקה, עניין שאיבד בינתיים את משמעותו המעשית, אבל אף אחד מיוזמי החקיקה לא מתכוון לעצור שם. הקושי שלהם איננו בהתגברות על בג"ץ אלא בהתגברות על היצר. וקהל הבוחרים שלהם הולך אחריהם.

     

    האשם תמיד

     

    שלשום בלילה המריא נפתלי בנט לניו־יורק. הוא היה משוכנע שמלאכתו נשלמה: במהלך מושב הקיץ של הכנסת תאושר פסקת ההתגברות. יצביעו בעדה 62־60 חברי כנסת מול 57־56 שיצביעו נגדה. נתניהו יצביע בעד: לא תהיה לו ברירה; כחלון יעניק לסיעה שלו חופש הצבעה; בני בגין יצביע נגד, אבל הצבעתו לא תעלה ולא תוריד. בגין איננו המצפון של הקואליציה: הוא הערת השוליים שלה.

     

    בנט חושב על המהפך במונחים כמותיים: המעורבות של בג"ץ בהחלטות הממשלה הגיעה בשני העשורים הראשונים לרמה של שתיים מתוך עשר; המהפכה שחולל אהרן ברק הקפיצה אותה לתשע מעשר; החוק החדש יוריד אותה לשש מעשר.

     

    אפשר לחלוק על הניתוח ההיסטורי הזה. הוא מתעלם מהפסיקות האמיצות, המכוננות, של שופטי בג"ץ בשנות המדינה הראשונות, על אפו וחמתו של בן־גוריון. הוא מתעלם מתרומתו העצומה של הנשיא שמגר להרחבת מוטת הכנפיים של בג"ץ ולחיזוק מעמדו, ומבלבל בין הרטוריקה של ברק להחלטות שקיבל בפועל.

     

    בלי קשר להיסטוריה, בנט הגיע למסקנה שבג"ץ זקוק לריסון. הרחבת זכות העמידה מפריעה לו. שופטי בג"ץ לא צריכים לדון בזקן של החיילים או ביום החופשה בבתי הספר לרגל ל"ג בעומר: לא הכל שפיט. אחת הדוגמאות היא הריב בין נתניהו לאדלשטיין על טקס הדלקת המשואות: העתירה בנושא הזה הייתה צריכה להיזרק מיד. הדיון היה מיותר.

     

    לטענת בנט, גם כאשר השופטים פוסקים נגד העותרים, לעצם הדיון בבג"ץ יש כוח משתק. השר נדרש להכין תשובה; זמנו מבוזבז; ידיו כבולות. בית המשפט ממלא תפקיד חיוני בהגנה על מיעוטים ועל זכויות הפרט. מה הקשר בין זה לבין הוויכוח על אורך הנאום של נתניהו בהר הרצל.

     

    או הקביעה של השופטים לגבי גודל התא הנדרש בבתי הכלא. הרחבת בתי הכלא תעלה מיליארד שקל. ייתכן שהכסף היה מועיל יותר במקום אחר, נגיד, בטיפול בנוער בסיכון, אבל בג"ץ בשלו.

     

    הוא חושב שבג"ץ לא היה צריך להתערב במאבק על גיוס החרדים. אישית הוא תומך בגיוס. הפטור שניתן למגזר החרדי לא הוגן ולא צודק. אבל ניהול מדינה מצריך פשרות, לא שחור ולבן אלא 50 גוונים של אפור. אי־אפשר לגייס באבחה אחת: צריך לעשות את זה בהדרגה, לאורך 20 שנה, ובינתיים להכניס את החרדים לשוק העבודה.

     

    ואז, טוען בנט, בא בג"ץ ואומר, פגעו בעקרון השוויון. הוא מכניס את המערכת הפוליטית לסחרור.

     

    האמת בסוגיה הזאת קצת שונה, ונדמה לי שבנט יודע את זה. הממשלה היא שמכניסה שוב ושוב את בג"ץ לסוגיות רגישות של חילונים וחרדים, דת ומדינה. היא לא מצליחה להגיע להחלטות, ומצפה שהשופטים יעשו את העבודה במקומה. בית המשפט הוא כולא הברק של מחדלי הממשלה, האשם תמיד. הממשלה משתמשת בו וזורקת.

     

    אחת הטענות שמוטחת בפסקת ההתגברות היא שהקואליציה הנוכחית איבדה את הבלמים: בהיעדר בג"ץ היא תידרדר לחקיקה מטורפת. בנט הודף את הטענה בשתי ידיים. אילו היינו מטורפים, היינו מבטלים את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוא טוען. יכולנו לעשות את זה ברוב רגיל בכנסת. העם שפוי ואנחנו שפויים.

     

    וכאן באה, כצפוי, האמירה הפופוליסטית שמוטטה את שלטון החוק באי־אלה מדינות בעולם: שלושה שופטים לא יותר חכמים ממיליוני בוחרים.

     

    רגל בדלת

     

    בשלב ראשון הכוונה הייתה לאפשר לכנסת לעקוף את בג"ץ רק בסוגיית מבקשי המקלט. על גבם אפשר יהיה להציב רגל בדלת. אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, דחה את ההתחכמות הזאת. לא יהיה חוק ספציפי. הוא אמר לנתניהו שיהיה מוכן לתמוך בפסקת ההתגברות אם תהיה כללית ותותנה ברוב של 70 ח"כים.

     

    תנו לי לטפל בזה, אמר נתניהו. השרים תומכי החקיקה התרשמו שהוא מתכוון למסמס את ההחלטה. הוא מתלבט, כן בחירות בספטמבר, לא בחירות בספטמבר, זה מה שמעסיק אותו, ואין לו עניין להעניק לבנט ניצחון.

     

    בנט רצה להעלות את ההצעה להצבעה מחרתיים. הוא הסכים לדחות אותה בשבוע, ליום ראשון, 6 במאי. ההנחה הכללית היא שבוועדת השרים לחקיקה יהיה להצעה רוב גדול. נתניהו יוכל לעצור את ההצבעה בממשלה אבל לא יעשה זאת, מחשש שידבק בו כתם שמאלני. כחלון ייכנס לדילמה. הוא זקוק לזמן כדי להתמודד עם ההמראה בסקרים של אורלי לוי־אבקסיס, לנסות לצרף אותה אליו או להילחם בה. חלק מקהל הבוחרים הפוטנציאלי שלו שונא את האפריקאים; חלק אחר שונא את שונאיהם. בנט ידבר על האפריקאים, לא על בג"ץ, וזה יקשה מאוד על כחלון. בסוף יחליט על חופש הצבעה. הוא איננו חבר כנסת, על פי החוק הנורווגי. הסיעה שלו תתפצל.

     

    בנט ושקד סוגרים על בית המשפט העליון יחד, הוא בהרצת פסקת ההתגברות, היא במינוי שופטים חדשים. פוליטיקאים פחות שאפתנים היו ממתינים בסבלנות עד שהשופטים החדשים, בני טיפוחיו של הבית היהודי, יתחילו להטביע חותם. לבנט ולשקד אין סבלנות.

     

    עיר בישראל

     

    ביום ראשון בבוקר ירדו גשמים כל הדרך לנגב, מה שיותר דרומה, יותר גשם. בדצמבר היה חמסין, בסוף אפריל גשם. שנה משוגעת, אומרים החקלאים: עוד לא הגשנו תביעות על נזקי בצורת, וכבר חובטים בנו הברד והשיטפונות.

     

    הגשם לא עוצר במחסום. חמש דקות ממעבר הגבול מיתר, בתוך הגדה, קם אזור התעשייה מיתרים: סופרמרקט, אולם ספורט בהקמה, כמה מפעלים קטנים ובניין המועצה האזורית הר חברון. יוחאי דמרי, 53, ראש המועצה, מוציא אותי לסיור בממלכה הענקית שלו. היא משתרעת מהעיר חברון בצפון עד הקו הירוק ופרברי באר־שבע בדרום, 1,000 קמ"ר, רובם ריקים, חמישה אחוזים משטח המדינה. בשטח הזה חיים היום 350 אלף פלסטינים, עשרת אלפים מתנחלים, ובנוסף, אלפי בדואים ישראלים שהתנחלו בשנים האחרונות בתוך שטח הגדה.

     

    "אני אראה לך עיר שלא ידעת על קיומה", הבטיח דמרי. נסענו מזרחה וצפונה, אל ההתנחלות כרמל. חצינו אותה. מולנו, בתוך הנוף הפראי, השומם, של מדבר יהודה, התמלאו הגבעות בווילות נאות, מצופות אבן, ולצידן, על האדמה החולית, ג'יפים עירוניים חדשים, נושאי מספרים ישראליים, פטה מורגנה בשולי המדבר. "תכיר", אמר דמרי. "זוהי אום אל־חיר – לא אום אל־חיראן המפורסמת, אום אל־חיר – עיר בישראל".

     

    לא בדיוק עיר, אמרתי. פזורה, אחות לפזורה הבדואית בבקעת באר־שבע.

     

    "לאחר שכרמל עלתה על הקרקע, פתחו בה מכולת", סיפר. "במכולת עבד בדואי מאזור ערד. הוא התמקם מעבר לגדר. אחר כך הביא את המשפחה. הרשות הפלסטינית העבירה קו חשמל, צינור מים אחד של צול וחצי וצינור שני של שלושה צול. בנו בתי ספר. היום יש באום אל־חיר 2,000 בתים, בחלקם חיים אזרחי ישראל, בחלקם פלסטינים. כל חודש נבנים 15 בתים חדשים".

     

    על גג בית הספר התנוסס דגל פלסטין. "כל אחד בונה איפה שבא לו", אמר דמרי. "אין דין ואין דיין. הרשות הפלסטינית בונה בשטח C, וזה לא מזיז לאף אחד".

     

    דמרי הוא תושב ההתנחלות עתניאל. כאשר אתה מתלונן באוזני החברים שלך בממשלה, שאלתי, מה הם אומרים לך.

     

    "הם מגלגלים עיניים", אמר. "אני אומר, תנו לי את האחריות על השטח. אני מבטיח שלאוכלוסייה הערבית כאן יהיה הרבה יותר טוב, וגם לאוכלוסייה היהודית".

     

    נאצר מחכה לרמי

     

    דמרי הבטיח להפגיש אותי בצהריים בלשכתו עם נכבדים פלסטינים שמעוניינים לפתח את האזור יחד איתו. הוא קיים, ועוד איך קיים. בשעה היעודה נכנס ללשכה, בחליפה ובחולצה פתוחה, מוחמד נאצר, 73, מהכפר דורא, ובנו סופיאן, 42.

     

    כשראיתי את נאצר נעתקה לרגע נשימתי. רגע, אמרתי. אתה לא מוחמד נאצר, ראש אגודות הכפרים? "אני הוא ולא אחר", השיב באנגלית. אני לא מאמין, אמרתי.

     

    אגודות הכפרים קמו בגדה ב־1977 והפכו לתנועה פוליטית בחסותם של אריאל שרון ושל ראש המינהל האזרחי, פרופ' מנחם מילסון. הכוונה של הישראלים הייתה לעקוף גם את אש"ף וגם את ירדן ולטפח נציגות פלסטינית מסורתית, נוחה יותר. המנהיגים היו מוסטפה דודין ומוחמד נאצר. כמה מראשי האגודות נרצחו על ידי אש"ף; אחרים הואשמו בשחיתות. ההרפתקה נסתיימה ב־1983, כשבנימין בן־אליעזר, מתאם הפעולות בשטחים, ושלמה איליה, ראש המינהל האזרחי, סגרו את הבסטה. כל מה שנשאר לנאצר הוא תעודת זהות כחולה.

     

    שרון טיפח אתכם, אמרתי.

     

    "שרון קרא לי יום אחד לחווה שלו", אמר. "אני אזרוק את ערפאת, הוא אמר, ואתה תתמנה במקומו. נתניהו אמר לי ב־1996: אם אני מנצח בבחירות, אתה תהיה השליח שלי לפלסטינים. אתה תחליף את יוסי גנוסר. אחרי שניצח, לא שמעתי ממנו.

     

    "למרות זאת, אילו הייתי ישראלי הייתי בוחר בו. מה שנתניהו עשה למען ישראל בזירה הבינלאומית, אף אחד לא היה עושה".

     

    גם את ראשי השמאל הכרת, אמרתי.

     

    "אני לא מאמין לשמאל הישראלי", אמר. "פרס היה חבר שלי; גם עמוס עוז. כשפרס היה שר החוץ, נפגשתי איתו ועם אנשיו. יוסי ביילין ישב לצד פרס. אחר כך אמר לעיתונאים, מוחמד נאצר הוא קוויזלינג. אם אני לא מוכן לירות בישראלים, אני בוגד.

     

    "פגשתי את מנחם בגין. הוא היה איש מאוד ישר, מאוד פיקח. יצחק שמיר היה איש קשה מאוד, קשוח. דימיתי אותו לאדם הקדמון. ב־1990 ביקשתי מרבין, שר הביטחון, לנסוע לתוניס, לפגוש את ערפאת. רבין אמר לי, כששמיר ישמע על זה, הוא יתפוצץ. בכל זאת אישר לי לנסוע".

     

    האם היה סיכוי להגיע באמצעות אגודות הכפרים לסיום הסכסוך, שאלתי.

     

    "אספר לך סיפור", אמר. "מישהו מחלחול נכנס פעם לבית קפה בקריית־ארבע. הוא אמר דברים שלא צריך לומר למלצרית. הבעל שלה בא אליי. שנינו חברונים, אמר. זה לא בסדר. אמרתי, אני אביא אליך את ראש עיריית חלחול, והוא יכפה על הבחור לבקש סליחה. הבחור הביע חרטה, ועשינו סולחה.

     

    "הבעיה עם היהודים היא שהם בטוחים תמיד שהצד השני שונא אותם וזומם להרוג אותם. לא טיפחתם את האנשים הטובים בחברה הפלסטינית. מילאתם בכסף את הרעים".

     

    נאצר הוא מהנדס חשמל במקצועו. בשנות ה־70 הוא עבד עם חברת החשמל הישראלית. לדבריו, חישמל 200 כפרים. גם בנו מהנדס חשמל: הוא עובד, בין השאר, עם מינהלת המעברים הישראלית.

     

    מה אתה מציע לראש המועצה האזורית הר חברון, שאלתי.

     

    "אני מציע דבר אחד", אמר. "להקים מועצה משותפת. אחת לחודש הוא צריך להיפגש עם מנהיגים מקומיים".

     

    "אני בעד", אמר דמרי. "הסכם אוסלו נכשל משום שניסה להביא לפיוס מלמעלה למטה. אני מאמין בהתקדמות מלמטה למעלה".

     

    הוא מתכוון להקים שוק לתוצרת חברון במרחק של 800 מטר מהמעבר לישראל. ימכרו בו כל מה שחברון יודעת לייצר – עור, שיש, בגדים, נעליים, פירות וירקות. המינהל האזרחי אישר את התוכנית. בשלב הבא הוא רוצה להקים מרכז רפואי שישרת את האוכלוסייה המוסלמית ואת המתנחלים. הוא הראה את הווילות בכפרים מחברון דרומה. "האוכלוסייה כאן אמידה. כשמישהו נזקק לניתוח, הוא נוסע לעמאן. אני אקים אסותא באדוריים".

     

    למוחמד נאצר הייתה משאלת לב צנועה יותר. "למה לא יקימו רמי לוי בדורא?" שאל.

     

    nahumb@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 26.04.18 , 19:09
    yed660100