העצב אין לו סוף

אלה.

אני מצטער, מצטער וכואב.

לפני ארבעה חודשים בערך ישבנו באזכרה של סבא יחיאל ז"ל, ודיברנו. אחת משיחות ארוכות לא רבות שהיו לנו, בני דודים בהפרש גילאים של 15 וחצי שנים. התלבטת אילו מכינות לבדוק לקראת השנה הבאה, ואני בחרתי להקשות ולשאול למה בכלל ללכת למכינה?

המילים שלך חרוטות לי עמוק בזיכרון. אני רוצה ללמוד לחיות יחד עם אנשים שונים ממני, כאלה שאני לא נמצאת איתם בדרך כלל, אמרת לי. רוצה לצאת מהבועה. רוצה ללמוד דברים חדשים על עצמי. רוצה לטייל במקומות שאני לא מכירה. לאתגר את עצמי.

לא היה לי ספק, שמכינת בני ציון, הבית השני שלי ב־11 השנים האחרונות, צריכה להפוך גם לבית השני שלך. מקום של חיבור כנה ואמיתי בין אנשים ממקומות שונים, של למידה מעמיקה בלי פשרות, של אתגר בלתי פוסק. מקום שהוקם לזכר בן ציון שי חדד על ידי משפחתו הכואבת, והפך למשפחה של ממש למאות בוגרים שפועלים בכל זירה ציבורית וחברתית. ובעיקר של אנשים ערכיים שמשקיעים את כל זמנם ומרצם בבניית אנשים וחברה טובה יותר. יובל כהאן ואביב ברדיצ'ב הם האנשים האלה. הכי מעולים שיש לנו כאן, והם בין החברים הכי טובים שלי. יובל הוא מקור השראה בשבילי. הוא ערך את החופה של אתי ושלי שהתקיימה ממש בתחילת מבצע 'צוק איתן', ופתח אותה במילים מהמנון הפלמ"ח: 'מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא יישח'. והוא לימד ומלמד אותי כל כך הרבה על עשייה ויוזמה והליכה אחרי האמת. אביב היה חניך שלי באותה מכינה, שגדל לחבר אמת, איש של הקשבה ושיחה, של צניעות וכנות. שניהם מובילים את מכינת בני ציון, ושניהם עצורים כרגע, וברור לי שיסחבו את האסון הזה איתם כל החיים, ולא יסלחו לעצמם.

אלה. אני מצטער.

מצטער, כי אני עדיין בטוח שהשנה בבני ציון הייתה יכולה להיות השנה המשמעותית בחייך. מצטער וכואב איך הבית השני שאני כל כך אוהב, הפך לזה שלקח אותך מאיתנו. מצטער ולא יודע להכיל את הכאב שעוטף אותנו כרגע מכל כיוון אפשרי .

כואב עם רבקה, המנהלנית של המכינה כבר 10 שנים והאדם המסור ביותר שאני מכיר, ועם רותם בתה וכל משפחת בר שלום, שאיבדו את אילן, שהייתה יכולה להיות חברה של אלה בשנה הבאה במכינה.

כואב עם יעל אלפי, בוגרת מחזור ט', שהייתה אחראית על השיעור שאני מלמד במכינה והפכה לחניכה קרובה ואהובה. ועל משפחתה - משפחת אלפי, שאיבדו את צור, הבחור החזק, שכל כך רצה להיות חלק מהמשפחה הזו.

כואב עם המשפחות של יעל סדן ועדי רענן, חניכות שזכיתי ללמד ב־8 החודשים האחרונים מדי שבוע. יעל - שלא הפסיקה לשאול שאלות קשות, לאתגר אותי ולהיות חברת אמת לחבריה למחזור, בעדינות שכל כך אפיינה אותה. ועדי - עם המבט הסקרן בעיניים שנפתחה אלינו כמו פרח, לאט־לאט, והקול המופלא שלה מלווה אותי מאז שירתה קורעת הלב בערב יום הזיכרון האחרון.

וכואב גם עם משפחות חמשת הילדים שלא הכרתי. כאב שיושב חזק על הלב ולא מרפה.

אלה.

העץ הכי יפה במשפחה. אני כואב שלא תהיי מהחניכות המובילות במחזור הבא של המכינה, כי עכשיו אין לי ספק שזה מה שהיה קורה. ואני מבקש את רשותך להמשיך ולעשות כדי שאחרים יזכו בשנה המופלאה הזו, כדי שאחרים ילמדו לחיות יחד, יבנו עוד קומה באישיות שלהם, ויעשו דברים טובים בעם ובארץ ישראל שכל־כך אהבת.

'מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא יישח'.