בשבוע האופנה האחרון השתתפה יושיבה ג'ונס בלא פחות מעשר תצוגות. "היה כיף, אבל מה־זה מתיש", היא מדווחת בעיניים נוצצות. "עשיתי את אלון ליבנה ודורין פרנקפורט ודרור קונטנטו, שהביא לי נעליים עם עקבים מה־זה גבוהים. לא יכולתי להתרכז בצעידה בגלל שחששתי למעוד. פחדתי, אבל לא מעדתי. המעידה הגיעה בתצוגה האחרונה, של אביתר מאייר. כנראה שכבר הייתי מסוחררת לגמרי. מעדתי, אבל למזלי לא נפלתי. בכל זאת, אני כבר מקצועית".
אז איך זה שעוד לא מזהים אותך ברחוב?
"איך יזהו? אני עוד לא מספיק מפורסמת".
מה את צריכה לעשות על מנת להתפרסם?
"להמשיך לעבוד, גם בקטלוגים וגם בתצוגות, ובעיקר להשתחרר ולהיפתח. אני חייבת לעשות את זה, אבל זה לא קל. אני מאוד סגורה ומבודדת".
למה?
"בגלל שאני משם".
ה"שם" של ג'ונס (24) הוא כפר העבריים בדימונה. "נולדתי בישראל ועשיתי צבא", היא מציינת ביובש, "אבל הרבנות לא מכירה בנו כיהודים, אנחנו 'היהודים השחורים'. לפני חמישים שנה, כשהקהילה שלנו הגיעה ארצה, קראו לנו 'הכושים העבריים', וכשהגיעו למסקנה שזה לא פוליטיקלי קורקט קראו לנו 'האפריקאים העבריים', אבל אני מתעלמת מהחצי הראשון של ההגדרות".
כלומר?
"לא צריך להגיד שאני כושית או אפריקאית. רואים מה הצבע שלי. אני מגדירה את עצמי כעברייה".
אמה, נעימיה, עלתה משיקגו כשהייתה בת 17 ואביה עלה מוושינגטון. "אני לא מכירה אותו, אפילו לא יודעת מה השם שלו", היא מספרת. "המשפחה שלי היא סלט אחד גדול. כשאמא שלי הגיעה לדימונה היא התחתנה עם אבא שלי, שהיה נשוי לעוד שתי נשים. לאבא שלי היו שלושה בתים עם אישה וילדים, ואולי זה מה שיצר את הבלגנים והבעיות. כשהייתי תינוקת בת שנתיים, אולי פחות, אבא שלי עזב את דימונה וחזר לארצות־הברית".
ואמא שלך רצתה להישאר בישראל?
"אמא סיפרה לי שאבא ביקש ממנה להצטרף אליו, יחד עם שלושת הילדים שהיא ילדה לו, אבל כנראה שלא היה לה טוב איתו והיא העדיפה להתגרש. כשהייתי בת חמש אמא שלי התחתנה עם גבר מהקהילה שגידל אותי כאבא חורג. התנאי שלה לחתונה היה שהוא לא ייקח אישה שנייה, שהיא תהיה היחידה שלו. הוא הסכים, ואמא ילדה לו שלושה ילדים, ולפני שנה היא נפטרה מסרטן ריאות בגיל 51. מה־זה צעירה. כשהיא הייתה בחיים לא הצקתי לה בשאלות כדי לא להכאיב לה. עכשיו אני מצטערת ומתחרטת על השתיקות. בביוגרפיה שלי יש הרבה חורים שחורים".
אחד מה"חורים" האלה אפל במיוחד. "עברתי הטרדה מינית בגיל 5־6 על ידי אדם מקורב למשפחה", היא מספרת. "אני זוכרת שאמא שלי הייתה צריכה לטוס לארצות־הברית לפרק זמן כלשהו כי לא הייתה לה שום אזרחות פה בארץ, והיא נאלצה להשאיר אותנו פה לבד בבית בכפר. מה שאני זוכרת מאותה תקופה זה שהאיש הזה היה מחכה לאותן פעמים שהיינו לבד בבית והיה אומר לי לבוא לראות טלוויזיה איתו בחדר השינה, והיה מכריח אותי לגעת בו".
איך התמודדת עם הטראומה הזאת?
"עד היום אני עדיין לא יכולה לישון לבד בבית בלי אור דלוק. כשהתחלתי לצאת עם אבישחר, בעלי, סוף־סוף אזרתי אומץ לספר לו והחלטנו ביחד שאספר את הסיפור שלי כדי שנוכל להעלות מודעות בקרב אנשי הקהילה, שיידעו שדברים כאלה קורים ואיך להתמודד ולפתור את העניין הזה. אני שומרת את הסוד הזה איתי מאז ומתמיד, והרגשתי שאני חייבת להוציא את זה כבר לאור בתקווה שאם באמת יש עוד בנות שחוו טראומה כמוני, הן יוכלו לדבר על זה ונוכל סוף־סוף לשים קץ לסיטואציה המגעילה הזאת".
חלק מהמציאות
שלוש הנשים של אביה הביאו לעולם 11 צאצאים. "ברור שאני זוכרת את השמות של כולם, אני גם זוכרת את ימי ההולדת", היא מספרת, "אבל בילדות לא היה לי קשר עם האחיות והאחים למחצה שלי. האמהות דאגו שלא ניפגש. רק כשהייתי בתיכון הכרתי את כולם".
הילדות שלה בדימונה הייתה רגילה לגמרי. "הייתי חלק מהמציאות. כמו כולם למדתי ב'אחווה', בית הספר של הקהילה, מהגנון ועד לתיכון, שאותו סיימתי עם בגרות מלאה. סיפרו לי שבראשית ימיה של הקהילה היא מנתה כ־3,000 נפשות, כיום יש בה פחות מאלף. חלק נפטרו וחלק התעוררו והחליטו לעזוב".
למה?
"לגדול בקהילת העבריים זה לגדול כמו חרדים. כל היום את שומעת 'אסור' ולרוב החוקים אין הסברים. חינכו אותי להאמין באלוהים ובתורה, לשמור שבת, להתלבש בצניעות ולהיות טבעונית. פעם קיבלתי עונש בגלל שהלכתי למכולת וקניתי שקית של צ'יפס. מבחינה חומרית אף פעם לא הרגשתי שמשהו חסר. אמא שלי עבדה קשה מאוד בניקיון ובתפירה. אבי החורג עבד בבנייה".
קראו לך כושית?
"כל הזמן, אבל לא בתוך הקהילה. כשהסתובבתי בדימונה ילדים לבנים קראו לי ככה ולא נעלבתי. אני שחורה ואני גאה להיות שחורה, אבל הייתי מעדיפה שיקראו לי יושיבה, זה השם שניתן לי, כמו לכולם, על ידי מנהיג הקהילה, ופירושו אלוהים ישיב. הייתי מעדיפה שיתייחסו אליי כאל בן אדם ללא קשר לצבע שלי".
קינאת בילדים הלבנים?
"לא קינאתי, אבל ככל שהתבגרתי שאלתי את עצמי למה דווקא אני נולדתי לקהילה וחלמתי על היום שבו אצא מהכלא החונק. בתיכון, כשכבר הגעתי לגובה 1.74 מ', עקבתי בטלוויזיה אחרי 'אמריקה'ס נקסט טופ מודל', ראיתי בחורות שנראו בדיוק כמוני, שחורות וגבוהות, וניסיתי לחשוב איזה סיכוי יש למישהי עברייה להצליח בדוגמנות. רבים מהקהילה שלי מצליחים במוזיקה, אבל אני לא שרה. לפני הדוגמנות חשבתי שאהיה רקדנית, מכיתה ה' עד י"ב רקדתי ג'ז והיפ־הופ, פחות בלט. גם באתלטיקה הצטיינתי, בריצה למרחקים ארוכים, בזכות הרגליים הארוכות שלי. קיוויתי שהן ייקחו אותי רחוק".
רק בטירונות, לדבריה, נפקחו עיניה והיא נפתחה לעולם. "בצבא הרוב אמרו לי 'את לא נראית אתיופית'. לדעתי, הישראלים מתייחסים לעבריים יותר טוב ממה שהם מתייחסים לאתיופים, מפני שאנחנו אמריקאים ובעיניהם זה יותר מגניב. מצד שני, האתיופים מוכרים כיהודים ואנחנו לא. בצבא התחלתי תהליך גיור, למדתי בקורס ובשני סמינרים וכבר קבעו לי תאריך למבחן בבית הדין, אבל בדקה התשעים ביטלתי. הרגשתי שזו תהיה בגידה בקהילה שבה נולדתי וגדלתי. חוץ מזה, אם הרבנות לא רוצה אותי, אז למה שאני ארצה להפוך ליהודייה?"
בשובה לאזרחות היא בחרה בעבודה מועדפת בבית מלון בים המלח. "ישבתי בטרקלין, הכנסתי למחשב שמות ופתאום קפצה לי מודעה 'את רוצה להיות דוגמנית?' שלחתי את הפרטים ואחרי שעה הסוכן חזר אליי והזמין אותי לפגישה. לקחתי יום חופש ובפעם הראשונה בחיי נסעתי לתל־אביב. הסוכן החתים אותי על חוזה ולקח ממני 5,000 שקל עבור בוק. לא ידעתי שזה סכום מוגזם ושהוא עושק אותי. אמא נתנה לי כסף ושילמתי. הסוכנות שלחה אותי לתצוגות בתל־אביב ונסעתי באוטובוס, שעתיים וחצי כל צד. לא חשבתי לבקש מונית או לינה בתל־אביב אחרי תצוגה. היה לי חלום ורצתי איתו וחשבתי שככה זה בעולם האופנה. אחרי כמה חודשים שאלתי את הסוכן מתי אקבל כסף והוא אמר שזה יקרה רק בסוף השנה".
הבחור לכיופים
בערב יום הולדתה ה־21 היא צילצלה לאבישחר ג'קסון, זמר מהקהילה שהשתתף בעונה הראשונה של "אקס פקטור" והגיע לחצי הגמר. "הכרנו מדימונה", היא מחייכת, "וכשהוא עבר לתל־אביב הוא דיבר איתי בפייסבוק, אבל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אבישחר גדול ממני בשמונה שנים והוא נראה לי מבוגר. אבל ידעתי שתאריך הלידה שלו חל יום אחד לפני שלי, אז צילצלתי לאחל לו מזל טוב והוספתי שביום ההולדת שלי, שיחול למחרת, אני רוצה לצאת ולעשות שטויות ובלגן. ידעתי שהוא הבחור המתאים לכיופים. יצאנו למועדון ברוטשילד, נשארתי לישון אצל חברה בתל־אביב והפגישה השנייה שלנו הייתה אחרי שבוע, כשהוא אירגן מסיבה בבאר־שבע. בפגישה השלישית אבישחר בא לדימונה, לדירה ששכרתי עם חברה מהקהילה. ובאותו הערב, כשישבנו ודיברנו, התאהבתי בו. גיליתי שהוא עמוק ורגיש, ממש נסיך. כשסיפרתי לו שאני רוצה להיות דוגמנית הוא אמר, 'את חייבת לצאת מדימונה' ולקח אותי לתל־אביב".
ג'קסון (32), זמר חתונות שמרבה להופיע בחו"ל, מגבש אלבום בכורה ומתפרנס בעבודה בחנות תכשיטים, התייצב בסוכנות שלה והטיח בסוכן את טענותיו בעניין הבוק ועיכוב התשלומים. "הסוכן שלי סירב לשיחרר אותי, הוא טען שחתמתי על חוזה ליותר משנה, שקר מוחלט. אבישחר הלך איתי לעורך דין ועזר לי לנסח מכתב. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיש לי גב. הסוכן הבין שהוא לא יכול להחזיק אותי בכוח ושחרר אותי. עברתי לגור עם אבישחר ושני אחיו במערב ראשון־לציון, חתמתי בסוכנות 'יולי', והמשכתי לעבוד בתצוגות. בסוכנות שלי יש עוד דוגמניות כהות עור, אבל אני העברייה היחידה. אחרי שנה וחצי ביחד, כשטיילנו ביפו, אבישחר נעצר ושאל אם טוב לי איתו. כשעניתי 'אוף־קורס' – אנחנו מדברים בינינו באנגלית כי זו שפת האם שלנו – הוא ירד על ברך והוציא קופסה אדומה עם טבעת מנצנצת".
הוריו, לדבריה, היו מאושרים. "אמו של אבישחר ידעה שהוא יוצא עם ישראליות וכל הזמן אמרה לו שהיא מעדיפה שהוא יתחתן עם מישהי כמוהו, מהקהילה. אמא שלי הספיקה לראות אותי מאורסת ונפטרה חצי שנה לפני החתונה. כוהני הקהילה סירבו לחתן אותנו מפני שהזוגיות ללא טבעת נתפסה בעיניהם כבעיטה במסורת ופרישה מהקהילה. זה כבר באמת הרגיז אותנו. שנינו נולדנו בישראל, שנינו עשינו צבא, שנינו שמרנו שבתות הרבה יותר מיהודים חילוניים, אז למה תוקעים לנו מקלות בגלגלים? בסוף מצאנו רב רפורמי שעשה לנו כתובה, ואנחנו אמורים לטוס לקפריסין לחתונה אזרחית, אבל עוד לא מצאנו זמן".
היא הצטלמה לקטלוגים של גולברי ("לצד אסתי גינזבורג, כמה שהיא חמודה"), לקרייזי ליין, רונן חן, מיה אינספיריישן, הודיס ("לא פגשתי את בר רפאלי") וזו רשימה חלקית בלבד. לאחרונה חזרה משבוע בסיציליה, "הצטלמתי לקטלוג של בגדי ים ל'בלייזר' וקפאתי מקור, הרוח כמעט העיפה אותי לים". היא גרה עם בעלה ביחידת דיור בראשון־לציון ("במרתף, בעלי הבית נורא חמודים, הם כמו סבא וסבתא שלי") בתקווה שכך יצליחו לחסוך כסף לרכישת דירה. בימים אלה היא גם התחילה ללמוד נהיגה. "כשהייתי בתיכון עוד נאסר על נשים מהקהילה לנהוג".
על מה את חולמת?
"להצליח בארץ וגם לעבוד בחו"ל, למרות שאני פוחדת לטוס לבד לניו־יורק. החלום שלי הוא לדגמן ל'ויקטוריה'ס סיקרט' ובדרך לחטוף קמפיין ל'דיור' או 'שאנל'. הלוואי שזה יקרה, בעזרת השם. ואני גם רוצה להיות אמא לשלושה ילדים, לא יותר. זו אחריות גדולה".
מי הדוגמנית הישראלית הכי יפה בעינייך?
"אני, לא?" היא צוחקת. "רותם סלע הורסת, אבל אני לא מכירה אותה ואין לי מושג מה האופי שלה. אסתי גינזבורג היא שילוב של יופי ונשמה".
