רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 01.05.2018
    הרמתי ידיים
    אורנה בן דור לא מדברת עם יהודה פוליקר כבר 30 שנה אחרי שביימה את 'בגלל המלחמה ההיא', מזועזעת ממה שקרה עם ניקול ראידמן אחרי שיצרה את 'מעושרות' וחושבת שהמזרחים לא צריכים לנכס את השואה. לקראת עליית 'הזדמנות אחרונה לאהבה', היא מצהירה שילדים ואהבה הורסים את החיים וממליצה לכולם לקחת MDMA
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    "אמא שלי הייתה מסתכלת עליי מגיל אפס ואומרת, 'מה אני אעשה עם קוף שמן ומכוער כמוך?" מספרת אורנה בן דור ומביטה מעלה. "סליחה אמא, אבל הכל נכון. ומשם, כבר היה לי קשה להיפרד מהדימוי. גוצה, שמנה, מכוערת. עד שנעשיתי כוסית. ובוא נגיד 'כוסית' בגאון, זה בסדר. ואז גם הפסקתי לקרוא ספרים במשך חמש שנים, מגיל 14 עד 19, מוות קליני של המוח. ואז קיבלתי מהסביבה פידבק - והבנתי מה זה להיות בת, אישה, בעולם הזה. כמו ש'בגלל המלחמה ההיא' הפך אותי לבת של ניצולי שואה. במלוא העומק והמובן".

     

    אורנה בן דור רגילה להיאבק, להיות בעין הסערה, מטפחת את תדמית הביצ' הבלונדינית עם הפה הגדול. איפה היא לא החטיפה, אבל לפני כן, חטפה בעצמה. משפחה של ניצולי שואה ויחסים אלימים ומעורערים. מחלת הסרטן. מאבקים פמיניסטיים ופוליטיים, מהשמאל שמאלה. יוצרת דוקומנטרית בולטת, מתאונות צבאיות וטרנסג'נדרים, לציצים ובלונד. 'בגלל המלחמה ההיא' שפתח את שיח השואה, ומנגד - 'מעושרות' שקומם עליה את הברנז'ה. פרקליטות המדינה הציגה אותה כאויבת הדמוקרטיה. אבל שום דבר, היא מספרת, וכל הרקורד המקצועי שבעולם, לא סייע לה בתקופה השחורה באמת, שבה הוחזרה לאותו מקום ישן: אישה אחת, בעולם של גברים תוקפניים.

     

    ברוח ימי MeToo#, את עצמך הוטרדת?

     

    (צוחקת) "הא! יהיה יותר קצר לספר לך מי לא הטריד אותי מינית. חוויתי הטרדות, הצעות וגם מעשים. ניסיתי לשמור על מקום עבודתי מול מישהו מאוד מוכר. ולא הצלחתי. אפילו עו"ד אביגדור פלדמן היה מעורב, עד שהשתפנתי. אלה היו ימים אחרים, לפני החוק למניעת הטרדה מינית. והרבה נשים חשובות היו לצידי, אבל הרגשתי קטנה ומאוימת. גם היום. לכן אני עדיין לא רוצה לפתוח את זה. כי שילמתי מחיר מאוד כבד. שילמתי במקום העבודה שלי, ובחצי שנה של מצב נפשי וכלכלי נורא. התקופה השחורה בחיי.

     

     

    "זה אירוני, הייתה לי התוכנית 'מבט נשי', הייתי מחוברת לתלונות על איציק מרדכי ומשה קצב – ואנשים לא ידעו מה קורה אצלי. אחד האנשים, אני גם חברה של אשתו. אז מה, תמות נפשי עם פלישתים? לא רוצה. היום? במציאות של 2018, חושבת שהייתי מתנהגת אחרת".

     

     

    × × ×

     

    בהמשך נדבר על 'הזדמנות אחרונה לאהבה', סדרת היחסים החדשה והמסקרנת של בן דור ברשת 13. לפני כן, הזדמנות לבדוק מה שלום 'בגלל המלחמה ההיא'. 30 שנה לסרט שתיעד את הפקת אלבום המופת 'אפר ואבק' של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. סרט מטלטל על היחסים של יעקב ויהודה עם הוריהם, ז'אקו פוליקר המנוח והלינה בירנבאום תבדל"א. בחריג של פרלוב - אולי היצירה הדוקומנטרית המשמעותית ביותר שנעשתה בארץ. "אבל חבר'ה צעירים רואים אצלי תמונה של פוליקר, ולא מבינים מה", צוחקת בן דור.

     

    פוליקר | צילום: אילן בשור
    פוליקר | צילום: אילן בשור

     

     

    הסרט מוקרן עתה ברקע הופעת ה־30 שנה המהממת של פוליקר ל'אפר ואבק'. אלא שמאחורי הקלעים, מסתבר, יש גם נתק ממושך בינו לבין בן דור. "אחרי הסרט הייתה ביני ובין יהודה מריבת אוהבים מטורפת, וליבי נשבר", היא מגלה. "ועל שטות, לא ענייני קרדיט ולא אגו. אתה תמות מצחוק: הסאונד בהקרנת הבכורה במוזיאון היה לא טוב".

     

    ואני מנחש: פוליקר, האובססיבי לסאונד, התחרפן.

     

    "צעק עליי לפני 600 איש! אחרי שהתקרה עפה ממחיאות כפיים וכולם רק רצו לנשק לו את הרגליים! ומאז, לא רצה לדבר איתי יותר. 30 שנה. הסרט הזה הוא הסרט של חיי. הוא עדיין חי, אף פעם לא נפרדנו כי כל חמש דקות מישהו רוצה להקרין אותו בארץ או בעולם. הזמינו אותי לאלף מקומות בעולם, וכל פעם הייתי מתקשרת אליהם, כי זה שלהם. והם ניתקו כל קשר".

     

    עם יעקב גלעד, היא מספרת, חידשה מתישהו קשרים והכל בסדר. "אבל יהודה התכחש לסרט. ותשמע, עשיתי אותו בדם ליבי. הסרט הזה היה סיפור חיי. הוא הקפיץ אותי 15 שנות פסיכואנליזה. אין לי מילים להודות להם, על זה שהעבירו אותי מניסיון מטומטם להיות צברית גיבורה, לבת של אבא ואמא ניצולי שואה.

     

    רגב | צילום: יואב דודקביץ
    רגב | צילום: יואב דודקביץ

     

     

    "הייתי אז בפסיכואנליזה יונגיאנית. כל פעם אמרתי לפסיכולוגית, יש לי הפרעות אכילה נורא קשות. כי אבא שלי ישן עם כיכר לחם ליד המיטה. פעם הוא קרע ציור של דן קדר, כי לא היה לחם בבית. אבל היא אמרה, 'גם לפני השואה היו אנשים עם בעיות. זו לא הבעיה שלך'. אז כשפגשתי את יעקב ויהודה הייתי בהכחשה מוחלטת. לכן אני חייבת להם את חיי".

     

    היית עכשיו בהופעה?

     

    "כן. אבל לא הוזמנתי. הלכתי לראות ומאוד התרגשתי. סגירת מעגל מטורפת. והיה לי קשה".

     

    לפחות אמרת ליהודה שלום?

     

    "לא. יהודה חיכה שאבוא. אבל לא הלכתי. פחדתי. כי אתה יודע כמה פעמים ניסיתי? אמרתי לאורן, הסוכן שלו: היה נכון שיהודה יזמין אותי. כי זה ילד שלו. ילד בן 30, שעד לפני שנה הוא לא הכיר בו, לא בא לבר־מצווה ולחתונה שלו. היום אני כל כך פגועה שאני מפחדת".

     

    טוב, פוליקר גם גילה לנו שהוא לא רצה שיישאר אף עותק להופעה האחת ההיסטורית שלו עם שלמה ארצי. שמצידו הלך ועשה את "חום יולי אוגוסט".

     

    "בוא, עבר הרבה זמן ואין לי בעיה לספר. 1988, אחרי 'בגלל המלחמה' שלמה ביקש ממני לעשות סרט עליו. איש מאוד חביב, אינטליגנטי, סוחף – אבל לא מצאתי חיבור, הוא רצה רכבות, עמוס עוז, כאלה מין, ואמרתי לו את זה. מאוחר יותר פגשתי את אחותו (נאוה סמל ז"ל) בניו־יורק, אישה מקסימה. ואז היא סיפרה לי איך הם התביישו בגלל השואה, ושההורים שלהם רומנים. גם אני במשך שנים הייתי אומרת שאני אוסטרית וההורים שלי מדברים גרמנית. הייתי מזהירה את אבא שלי, 'אתה לא מרומניה, אתה מאוסטריה'.

     

    "חזרתי לארץ ואמרתי לשלמה, בוא נעשה סרט שנקרא 'שעת הרומנים'. על הבושה מהרומניות. על חיים נלו, האקורדיון, והשואה של הרומנים, שהוחבאה המון שנים. ענה, תני לי לחשוב על זה. חזר אליי ואמר, 'אני לא רומני. אני ישראלי'. מבין? ככה נפרדו דרכינו".

      

    את הנישואים שלי הוא לא היה מציל. ד"ר בן ציון
    את הנישואים שלי הוא לא היה מציל. ד"ר בן ציון

    בן דור, בעלת מניות בכורה בהתעוררות שיח השואה, הוזמנה מאז פעמים רבות להרצות על הסרט ועל הנושא במקומות רבים בעולם. וצופה בעיניים כלות במה שבינתיים מתפתח פה במדינת היהודים. "ראיתי את רוני אלשיך רוקד עם ספר תורה באושוויץ והתגרדתי בכל הגוף. וזה שדובדבן או סיירת מטכ"ל נשבעים באושוויץ? מה בכלל אתם מנכסים את השואה? כשהייתי אצל יעקב (גלעד) דיברנו על הניצול הפוליטי הזה. והוא אמר, 'תקשיבי, שרים 'כשתגדל' באושוויץ. זה הדבר הכי הפוך ממה שצריך להיות!"

     

    מצחיק שהסרט עסק בשתיקה הגדולה בנוגע לשואה. כי היום, אין נושא מדובר יותר. עד למחוזות רעים ממש.

     

    "קראתי את ישי שריד האחרון ('מפלצת הזיכרון', דו"ח של היסטוריון שואה המלווה מסעות לפולין). ומתבהר לך כמה הפנמנו את הא"ב הנאצי. הגרמנים הפסידו, אבל ניצחו. מצטט ילד שאומר, 'אנחנו צריכים להיות כמו הנאצים. צריכים להרוג את הפלסטינים כשהם קטנים. כי עכשיו הוא בן תשע, וכשיגדל יהיה מחבל'. ליבוביץ' אמר את זה כבר ב־67'. אתה עובר כור היתוך שבו אתה לומד שערכים הומניים הם לא רלוונטיים - ומשם הלאה.

     

    "או העניין המזרחי־אשכנזי. 'למה היטלר לא גמר אותם?' תראו את האשכנזים, איזה חארות היו אלינו. אני זוכרת איך בתקופת הקשת הדמוקרטית המזרחית שלי (צוחקת), יהודה (שנהב, בן זוגה דאז) ממש היה לועג לניסיון לנכס את השואה בזיכרון הקולקטיבי המזרחי. למשל, 'הפרהוד היה שואה'. אתה יודע, היו שם דברים איומים - אבל הסימטריה הזו, משאירה את המזרחים וידם על התחתונה".

     

     

    × × ×

     

    "את יודעת מה הדבר הראשון שאנשים יזכרו מיצירתך", אני מנסה להתריס, ובן דור עונה מיד. "'מעושרות'. ואני גאה בזה", היא יורה. שבע שנים מאז העונה הראשונה, שהטיחה אל חיינו האפורים את ניקול ראידמן, אתי דודאי, לאה שנירר ושות'. איך הזמן רץ כשנהנים. ועם ישראל נהנה מאוד, כשהביקורת עיקמה אף והאשימה את בן דור בהתקרנפות. איך הבמאית הכי מוערכת והכי פוליטית, נותנת חותמת כשרות לתרבות ההבל, גולד־דיגרס, הון־שלטון־זבלבלון ונשים כלואות בכלוב זהב. בן דור הגנה אז בחירוף נפש על הסדרה.

     

    "'מעושרות' היא יצירה שהיה לי כיף לעשות ואני גאה בה כאשת מקצוע. ובגדול, למרות מה שנטען כלפיי: לא התנשאתי על הגיבורות שלי", היא אומרת. "אבל כן, הייתה גם ציניות. בפרק הראשון אתי דודאי הולכת למחאה החברתית. ברור שאני יזמתי את זה. מה נראה לכם? שלקחתי את זה ברצינות? כמה אתם יכולים להיות עיוורים? זה היה ציני!"

     

    ניקול ראידמן, גיבורת תרבות.

     

    "ניקול שברה את תקרת הזכוכית פעמיים. אחת, שעם כל הכסף, היא לא יושבת בבית. ופעם שנייה כעולה חדשה. אגב, היא מאוד לא אוהבת אותי וטורחת להגיד את זה תחת כל עץ רענן. למה? אולי כי כולם מתחנפים אליה חוץ ממני. לא הגעתי לפתיחות ולאירועים שלה, זה הגעיל אותי. מה, אתה יודע שמגיעים אוטובוסים עם ילדים ממגדל־העמק לראות את החנות שלה בכיכר המדינה? ולא, אני לא 'בראתי את המפלצת'. ניקול הייתה שם, ואם לא אני - היה מישהו אחר. היא לא הייתה נחה עד שהיא לא הייתה נעשית 'ניקול ראידמן'".

     

    להבדיל, כמו 'בגלל המלחמה ההיא', גם 'מעושרות' הוא צומת תרבותי. קבלו את האליטות החדשות. מושיק גלאמין וניקול ראידמן הם בחוג הקרוב של האדם הכי משפיע בארץ, שרה נתניהו.

     

    "וזה מזעזע. אבל אני לא יודעת כמה אני העצמתי את הדבר, כי צריך שניים לטנגו. צריך לזה גם קהל. תשמע, עשיתי סדרה על מורים, הייתי מגויסת לחלוטין. וזה היה כישלון רייטינג ממדרגה ראשונה. צריך שמהצד השני של החוט יהיה מי שמעוניין לקבל את זה. והקהל הישראלי פשוט רצה לראות את 'מעושרות'".

     

    כשחברה קרובה שמעה שאני מראיין אותך, היא אמרה: "ברקו ואופירה על השער? זה הכל מתחיל מאורנה בן דור".

     

    "אמא'לה".

     

    כי הם הפכו לגיבורי תרבות על אמת. קודם מבקרים או צוחקים על הטראש, עד שבסוף שוחים בתוכו. מרוב הפוך על הפוך זה נהיה ישר.

     

    "מבינה אותך לגמרי. אבל כמו שזה מפחיד אותי, מפחיד גם הפי־סי. התחסדות היתר, להיות בצד של הצודקים והטהרנים. לא בטוחה שאני לא מעדיפה את הוולגריות הזו, על פני הטהרנות, ו'אויש, אנחנו בעצם הטובים'. ואני כן קוראת שירה ואני מאחרוני קוראי הספרים - רק שאני לא רוצה להיות בצד שאומר, 'אוי, פויה'. כי אני רוצה להיות רלוונטית".

     

    אז את הולכת ועושה עכשיו סדרה על יחסים?

     

    "תראה, מצד אחד כבר הייתי שמאלנית למופת, שואה למופת, שורפת חזיות למופת. ומצד שני, זה. אז תגיד, אני בת יענה, הרמתי ידיים – הכל נכון. באמת הרמתי ידיים! וזה מבאס אותי. כמו אנשים שחיו בתקופת הקולונלים בדרום אמריקה, סביבם קרו דברים איומים, והם חיו חיים רגילים. אז מה, גם אני אגיד את זה?

     

    כבר אמרת. כתבת בפייסבוק, "גם כשהיטלר עלה לשלטון כולם קיטרו ולא עשו כלום?"

     

    "וחטפתי מביבי. זה היה מטורף! הוא נורא מגלומן, ובכלל, מי אני שמשרד רה"מ ידאג לכותרת ב'ישראל היום', על זה שהשוויתי? זה מסוכן".

     

    לפחות ניצלת מגירבוז.

     

    "יאיר חבר קרוב שלי והוא אחד האנשים הכי לא גזעניים שיש, חי ועובד בפריפריה. והוא בכלל לא אמר את המשפט שמייחסים לו. אבל זו האישה הזו, שרון כחלילי ואמנון לוי יוצאים להגנתה. אורבת לאשכנזי התורן. גילה אלמגור כמעט נפלה שם גם, וגידי אורשר כנראה לא היה מספיק חשוב. אז למזלי אני לא נואמת במקומות כאלה, כי אני לא מספיק חשובה".

     

    צוחקת. "אתה יודע, אחר כך, בעקבות 'דיני נפשות' (הסדרה על הפרקליטות), פרקליט המדינה שי ניצן קרא לי אויבת הדמוקרטיה. יכולתי ללכת עכשיו גאה, כי האנשים האלה שקובעים את גורל ילדיי - רואים בי אויב הציבור. כשאני מרגישה כזו אפס כל הזמן".

     

    אפרופו רגב, ראית את טקס יום העצמאות?

     

    "בוודאי. תשמע, אם יש אישה שאני חשה כלפיה בוץ של רגשות עכורים מאוד, זו מירי רגב. ואני לא קונה את היעני מזרחית. אם מירי רגב הייתה אשכנזייה היו טובחים אותה. אישה כזו לא שוברת את תקרת הזכוכית. היא מנמיכה אותה. ומי שיוצא להגנת מירי רגב כי היא מזרחית הוא פשוט לא מספיק אינטליגנטי, סליחה.

     

    בסדרה על המורים ('אחרי הצלצול') התקשרתי אליה. תלמידות בטבריה חלמו לפגוש אותה. התחננתי שתבוא, 'שר בהפתעה', ואמרתי, אני עושה סדרה עם מורה מדהימה מהפריפריה, בת־אל קטורזה, שמלמדת ילדים לא פשוטים בטבריה, בנושא 'חברה': שיעור, איך לחלק תקציבים. והם חולמים לפגוש את מירי רגב, היא סלב. מה יותר מתאים מזה. ומה היא אומרת? 'זה מבזבז לי יום עבודה'. מה? אז מה בכלל העבודה שלך?"

     

    מה לגבי טקסי יום השואה?

     

    "לא צופה. השואה־ביזנס, עסקיה מזהירים מתמיד. בתקופות מסוימות הוזמנתי להמון מקומות. לאחרונה הרציתי ביד ושם. אתה יודע איזה מפעל הדבר הזה? סליחה על הקלישאה, אבל יש ניצולים שאין להם גרוש על התחת ואף אחד לא מעניין אותו! יודע כמה פעמים ביקשתי עזרה עבור אמא שלי בשנים האחרונות שלה? או אבא שלי, שהיה איש אמיד ופשט את הרגל, ביקשתי כל מיני טובות ועזרות וזרקו אותי מכל המדרגות? אבל לייצר מונומנטים מטורפים כאלה, שמנוצלים פוליטית – לזה יש כסף".

     

    לא בראתי את המפלצת. ראידמן | צילום: ניר פקין
    לא בראתי את המפלצת. ראידמן | צילום: ניר פקין

    × × ×

     

    'הזדמנות אחרונה לאהבה', הסדרה החדשה של בן דור תעלה ברשת 13 בשני, 14 במאי. שישה פרקים ועוד אחד פולו־אפ, על שישה זוגות שרוצים להציל את הקשר המעורער, ומגיעים לסדרת פגישות ייעוץ אצל הפסיכיאטר ד"ר צחי בן ציון ומשם פונים לפעילויות שונות. לחדש את המגע האינטימי שהלך לאיבוד. לנסות לקבור באדמה את כל התמונות והזיכרונות המשותפים. לילה בלי ילדים ובלי דאגות על יאכטת פינוק. לסחוב שכפ"צים ואז להוריד, כדי לדמות השתחררות מעול. ובאמת, לא בכל המקרים יש הפי־אנד. יש גם כאלה שהחליטו לפרק. "אבל כולם מראש הגיעו מתוך מטרה להישאר יחד. אם אני מדברת על הגירושים שלי, איש לא היה גורר אותי לשום ייעוץ. לי היה ברור שייקוב הדין את ההר – אני הולכת", היא אומרת.

     

    אפשר לפתור בעיות זוגיות מול מצלמות? זה הרס האינטימיות ההכרחית, לא?

     

    "מצלמה היא מכשיר תרפויטי ממדרגה ראשונה. הסרט שעשיתי על אמא שלי ('אמא תגידי') הציל את היחסים בינינו. היא נפטרה לפני שלוש שנים, והשנים האחרונות שלה היו הטובות בחיינו. לפני כן היו ממש איומות. זה מרפא. רק תשים מצלמה ואתה פתאום מדבר לעניין, מנקה את הבולשיט. זו גם התחייבות, לפני המון אנשים, לעמוד מול קהל, להכות על חטא, לבקש סליחה. ולא המצאתי כלום. זה הבודהיזם והיהדות והכומר המוודה. רק אלף כמרים. אפקט אחר לגמרי".

     

    המודל המשפחתי המסורתי קורס ומשתנה לנגד עינינו.

     

    "נגיד שאתה כמה שנים לבד - בסוף יחסי הציבור של הזוגיות ינצחו אותך. אין ספק שזוגיות ואהבה מחרבים לך את החיים, אם אתה לא נורא־נורא חכם.

     

    "תראה, שמעתי לאחרונה הרצאה ב־TED על האושר. הוא יכול להימדד ביחסים שלך עם הזולת", היא מוסיפה. "לכן, אם אין לך מערכות יחסים מספקות עם הסביבה, ואין לך זוגיות מספקת - קשה להאמין שאתה מאושר". מחייכת. "למרות שאני סקפטית כלפי אושר, ומחפשת אם הוא בכלל קיים. אולי רגעים, פה ושם. כמו אורגזמות. מגיע ונעלם. ואתה גם לא יכול להזמין אותו".

     

    למה, אפשר להזמין. קוראים לזה MDMA.

     

    "חד־משמעית, אני בעד סמים. אם אני צריכה להגיד על איזו חוויה לא הייתי מוותרת בחיים - ועזוב רגע לידת ילדים – MDMA זו חוויה שמי שלא עבר אותה, הוא כנראה פוליטיקאי. פוליטיקאי שקרן. וכל הפוליטיקאים שקרנים".

     

    פגשתם זוגות נטולי אהבה שמוכנים להקריב את האהבה של העתיד, שלא תהיה – עבור שמירה על הקיים? עבור "הבית"?

     

    "יש לנו זוג שהתחתן באחד הפרקים, מתוך החלטה של האישה: אני מוותרת על האהבה, כדי לא לזרוק כל מה שהגענו אליו. אישה אחרת אצלנו אמרה שהדבר שהיא הכי מפחדת ממנו, הוא שיגידו עליה שהיא גרושה. אבל היא כבר לא יכולה לשאת את זה יותר".

     

    בן דור למדה את זה על בשרה. בת לשני הורים ניצולי שואה, הארדקור. אבא שלה עזב כשהייתה בת שנתיים בשביל אישה אחרת, בהמשך החזירה אותו אל חייה. תחתיו הגיע אז בן הזוג החדש של אמה, שהכה אותה. והאם, שפיתחה אצלה הפרעות אכילה. אלה, והיותה ילדה מוחרמת בבית הספר, ומוטרדת מאז ולתמיד.

     

    סטיגמת ה"גרושה" עדיין שם?

     

    "תראה, כשהבן הבכור שלי היה בבית ספר היו כמה זוגות גרושים בכיתה. כשהילדה הקטנה הגיעה - כל הזוגות מסביב היו גרושים. אבל גם היום, כשכולם גרושים, הילדים מתבאסים מזה רצח. רוצים שאבא ואמא ימצאו מחדש אחד את השני. זה חלום של כל ילד של הורים גרושים, אולי חוץ מאלה שראו דברים איומים. הרי אני הייתי 'הילדה של הגרושה', בפנים אמרו לי את הכל. המורה אמרה לי את זה. כאילו הוטלה עלייך אשמה".

     

    כל הזוגות בסדרה, מדגישה בן דור, 63, בעצמה בזוגיות בבתים נפרדים עם הצלם/מפיק שימי גת ואם לבן ובת שחיים כרגע בחו"ל, עם ילדים. "כי בלי ילדים זה לא היה באמת, קל לשכוח שהיית נשוי קודם", היא מסבירה. "כסף וילדים הן שתי הסיבות העיקריות לחוסר תקשורת בין בני זוג. כי ילדים מפרקים זוגיות. ובגלל שאתה כל כך הרבה מתעסק איתם, אתה לא מתעסק בזוגיות עצמה. הם זוללי זמן".

     

    יש אנשים שיגידו שהם מתחרטים עליהם?

     

    "אף אחד בחיים לא יגיד את זה למצלמה. אנשים יגידו על עצמם ועל הוריהם את הדברים הכי איומים. על הילדים שלהם? בחיים לא. זה טאבו שאי־אפשר לעבור. וגם לא לקחנו את התוכנית לכיוון הילדים. היה חשוב לשמור עליהם מחוץ לתמונה. הם לא בסדרה".

     

    הצלחת אולי להבין איך אנחנו בוחרים בבן זוג?

     

    "כן. הבחירה האוטומטית בבן זוג מבוססת על התכונות השליליות של שני הורינו. אנחנו בוחרים את מה שאנחנו רגילים, נייר הלקמוס מזהה את התכונות השליליות של הורינו - וזו הבחירה. עד שהצלחת להיפטר מההורים שלך, עכשיו אתה תקוע עם מישהו שהוא נודניק כמו אמא ועקשן כמו אבא. ולך תחיה ככה כל החיים!"

     

    נו, זו הטרגדיה. כל המודל של משפחה שורט אותך מלידה, עד שאתה יוצא עקום בגיל צעיר. ולך תיאבק בזה כדי לתקן.

     

    "כל עוד אנשים יולדים ונולדים, אין לנו ברירה. האדם הוא החיה הכי איטית להתפתח, מישהו צריך ללדת אותך ולגדל אותך. והוא עושה את כל הטעויות האפשריות כדי שתצא נוירוטי, לא מרוצה מהחיים, לא מאושר".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 01.05.18 , 00:58