בשנות ה־80, הבית של פינצ'י מור בצפון תל־אביב היה המקום הכי נכון בישראל. דוגמניות, פוליטיקאים וכוכבי ספורט חגגו מעל קערות של שרימפס בימים שעם ישראל הסתפק בנתחים קפואים של נסיכת הנילוס. בתוך ההמולה הזו הסתובב דן, בנם הבכור של פינצ'י ז"ל ועמי. "תמי בן עמי הייתה משתזפת עירומה עם אמא שלי, חני פרי וכל דוגמניות הצמרת על הגג שלנו", הוא נזכר. "אמא הדריכה את כל הדוגמניות הצעירות ללכת על המסלול והן היו מתאמנות בבית. הייתי מתרוצץ בחדרי הלבשה של דוגמניות. למסיבת יום ההולדת שמונה אולסי פרי קפץ ונתן לי במתנה כדורסל".
בשיא ההדוניזם התגרשו הוריו, ומור החליט לברוח הכי רחוק שאפשר. לאחר סיום השירות הצבאי כמדריך ירי, נרשם למכללה בארה"ב, ובהמשך חי כ־15 שנים באוסטרליה, שם עבד כיהלומן. רק מחלת סרטן המעי והכבד שתקפה את אמו החזירה אותו לארץ. במאי 2013 נפטרה פינצ'י מור, וכעבור שנתיים הוא חזר לישראל והקים משפחה.
עכשיו הוא נאלץ שוב להתמודד מול המצלמות והפרסום, שהתחמק מהם במשך שנים. החודש יעלו שני פרויקטים גדולים שלו כשחקן. הסדרה המדוברת 'בשבילה גיבורים עפים', שהספיקה לקטוף את פרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל קאן לסדרות, שבה הוא מגלם את מפקד הצוות הנערץ של הגיבורים (הסדרה תשודר בקשת 12 בקרוב). וגם בסרט הדוקו־דרמה 'חטיפה - קו 300' שישודר מחר ב־21:00 בקשת 12. מור מסומן כדבר הבא. בול על משבצת המאצ'ו הכריזמטי עם הנפש המסוכסכת.
× × ×
בן 44, גדל בשיכון ל' בצפון תל־אביב, באוניברסיטה למד ביולוגיה. משפחה של שלושה אחים, אמא שהיתה ידועה גם כרגליים של המדינה, ואבא שעבד כמנהל שירות טיסה בכיר באל על. אחרי הגירושין, אמו עברה לחיות עם הדוגמן לשעבר ומפיק האופנה מוטי רייף, קשר שנמשך שלוש שנים. "רק כשעזבתי לחו"ל הרגשתי שמעבר לילדות הכיפית, ופתיחת הדלתות והנסיעות בכל העולם - היה גם עול. מאחורי הזוהר הסתתרה המון מתיחות שנוצרה בגלל ההתערבות של התקשורת בחיים שלהם. סלדתי מאור הזרקורים. נכנסתי לתוך קונכייה ונסגרתי. ברחתי מהופעות בהצגות של בית הספר, לא היה לי ביטחון ואומץ לעלות על הבמה. הייתי לחוץ ואגרסיבי".
איך הילדים בבית הספר הגיבו? זה לא מובן מאליו לראות את אמא של דן מרוחה על פרסומות של גוטקס עם ביקיני.
"ילדים הם רעים, לעיתים ממקום של קנאה וחוסר ביטחון. גם אני הייתי אכזר ורע כלפי אחרים. אם מישהו היה מקניט אותי ואומר שהיא פרובוקטיבית או מנותחת, הייתי עונה, 'לאמא שלך גם פחח רכב לא היה עוזר'".
כעסת על ההורים שלך?
"אף פעם לא. אולי לא במודע. הפרידה העציבה והפחידה אותי".
פתאום יש גבר חדש ודומיננטי כמו מוטי רייף בחיים של אמא שלך.
"קיבלתי את מוטי באור חיובי כי הבנתי שזו הדרך שלה להמשיך הלאה. הכרתי אותו עוד לפני הרומן המדובר. לא חושב שזה המקום שלי לשפוט או לבקר אותה. לפני זה, לפני הזוהר, היא הייתה אמא מסורה לנו. היא לא התגרשה מאיתנו".
רייף סיפר כאן בראיון כי אמך "עברה גיהינום בבית" עם אבא שלך ויום אחד אף הזמין משטרה לאחר תקרית אלימה.
"אין לי מה להגיד. לכל אחד יש את הצד שלו. אני מנסה לא לנבור. אבא שלי נתן לי השראה כילד. אולי הייתה תקופה שהרגשתי כעס עליו, אבל היא נעלמה. היום אין לי שום כעס. מה זה יעזור לי שאתבאס אם הייתה אלימות או לא הייתה".
איך אתה עם מוטי?
"אני מחבב מאוד את מוטי. ואמא שלי מהווה חלק מאוד חשוב בקריירה שלו. היא הייתה מאוד מפורסמת כשהם הכירו, והוא פחות. הוא התרומם מאוד ונהיה מי שהוא היום".
במשך 15 שנים פיתח קריירה כיהלומן בבלגיה ובאוסטרליה, בהתחלה שכיר ובהמשך כעצמאי. המראה שלו סייע לו להפוך לפארטי בוי. "בתל־אביב עבדתי כיחצן באלנבי 58. הייתי מאוד מחובר לחיי הלילה. כשהגעתי לאוסטרליה הייתה לי תחושה שנפלתי לשנות ה־80. הבן של הבוס שלי הכיר לי מישהי בשם שרלוט, דוגמנית מפורסמת שהייתה נשואה לאיזה שחיין אולימפי והתגרשה. יום אחד הגיעה בלונדינית בגובה מטר שמונים, אינטליגנטית בטירוף ואספה אותי במרצדס. זה הפך לרומן. כתבו עלינו בעיתונים, שרלוט יוצאת עם צעיר ישראלי אלמוני. מפה זה התגלגל, היא הכירה לי אנשי תעשייה והפקתי מסיבה אצל חברה. ואז מסיבה גדולה יותר. אתה בן 28 והחיים עוד לפניך. כשחזרתי לאוסטרליה כבר אירגנתי מסיבה של 3,000 אנשים. קראו לי שם 'איש היהלום'".
אלנבי 58, עידן האקסטזי, תל־אביב של הניינטיז, אתה זוכר משהו ממה שהיה שם?
״מסיבות עד הבוקר, אפטרים. נסענו כל הצוות של המועדון לאיביזה. התאהבתי במקום. לאחר שנה חזרתי לשם ושכרתי עם חברים יאכטה למשך חודש. מסיבות כל היום, לא ישנו כמעט. במהלך השהות שלי הכרתי את המעצבים דין אנד דן שהקימו את המותג דיסגוול. הם הזמינו אותי לדגמן בתצוגת האופנה המאוד מדוברת שלהם במילאנו. אבל לא אהבתי להיות דוגמן. כל הדוגמנים סביבי היו מטר תשעים, ואני הנמוך. הרגיש לי ריקני. לא התחברתי לזה. ניסיתי פעם אחת ואמרתי זהו. חזרתי לאיביזה. הציעו לי לרקוד במועדונים. רקדן גוגו. עשיתי את זה שלושה חודשים. מלבישים אותך בתלבושות ואתה על הבמה".
בחורות?
"הייתי מאוהב בגויה חצי־מולטית עם שני ילדים. כמעט התחתנתי איתה ועשינו ילד ביחד. היא הגיעה לארץ ופגשה את אמא. אמא שלי אהבה אותה, אמרה שיהיו לה נכדים כושים. משהו מלמעלה הציל אותי ולא התחתנו בסוף. אמא נאלצה להמתין לנכדים".
המחלה של אמו תפסה אותו בשיא הקרחנה של החיים. "אחי המלאך עזב את העבודה שלו באמסטרדם והגיע לטפל בה. עשיתי המון גיחות. לא דיברנו על מוות בבית. כל הזמן יש מועקה, כובד, חנק. אבל היא כל הזמן דאגה לומר משפטים אופטימיים. מוצאת דרכים להפוך את הכיעור של המחלה הזאת לצחוק. המחלה מידרדרת והיא מספרת בדיחות".
זה לא קורע מבפנים לראות את אמא שלך הולכת ודועכת מול העיניים?
"לא נקרענו אף פעם. לא דיברנו על מוות, לא דיברנו על צוואה, שזה בדיעבד היה בעוכרינו מאוד".
למה?
״הייתה לנו אמונה מאוד חזקה שהיא תצא מזה. גם בימים מאוד קשים. לא דיברנו על המוות והמשמעויות שלו. הצוואה הייתה רק בעל פה: מה ששלה עובר לילדים. אבל לא חתמנו על מסמך או פגשנו עורך דין. לאחר מותה והשוק הגדול שעבר עלינו התחיל מו"מ מול בן הזוג שלה באותן השנים על הירושה שהיא השאירה. זו הייתה חוויה לא נעימה. אתה מתמודד עם המוות של האיש הכי יקר לך בעולם, ופתאום צריך להילחם על כסף. זה גרם למתיחויות, הוצאנו הרבה כסף על עורכי דין כדי להגיע לפשרה".
כמה היא שיתפה אתכם בסבל שלה?
"היא ידעה הרבה יותר ממה שאנחנו ידענו. שמרה עלינו ולכן היא החזיקה המון אצלה".
גם את אחותך תקפה המחלה.
"מאי באה לבקר אותי עם אמא כאשר למדתי במכללה בלוס־אנג'לס. הן נסעו לדיסנילנד ופתאום התנפח לה הצוואר. הן הלכו לבית חולים ועשו לה מיד ביופסיה. גילו שיש לה הודג'קינס. הן חזרו לארץ ומיד התחילה בטיפולים. כולנו היינו בשוק, זה הגיע משום מקום. החלטתי לסיים סמסטר ולחזור לארץ להיות לידה. כל המשפחה נרתמה לעזור ולתמוך. לאחר תקופה ארוכה של טיפולים והתמודדות, היא הצליחה לצאת מזה. היום אחותי היא כוהנת של כושר ולייף־סטייל".
אין חשש שהמחלה תפגע גם בך?
"לא, זו לא מחלה גנטית".
הוא זוכר את היום האחרון. "אמא רצתה לראות את הים, ישבנו על הספה בגג. היא שמה עלינו ידיים ואמרה, 'זהו ילדים שלי, מלאכים שלי, אני לא יכולה יותר', ואז כולנו נפרדנו ממנה. אמרנו לה, 'לכי לים', היא הכי אהבה את הים, 'אמא, אנחנו אוהבים אותך, די את יכולה ללכת, מספיק, תשחררי'. הרופא שהיה איתנו נתן לה מורפיום. היא נרדמה והוא נתן לה עוד מנה, יותר חזקה. היא כבר לא יכלה יותר לסבול מכאבים. העיניים שלה נעצמו, ופתאום היה מטס עפרונים מעלינו. הרגשנו כאילו היא יוצאת איתם. זכרתי איך כמה ימים לפני כן היא דיברה איתי כי היא הייתה קמה בשחר לזריחה, עולה לגג והציפורים מדברות איתה".
× × ×
בשנה האחרונה לחייה פגש מור את לאה ינאי, אז רקדנית ישראלית בכירה בבלט של גטבורג, כשבא לתת יד במסעדה שפתח אביו בשוק הפשפשים. "היא עברה עם חברה ונדלקתי עליה ישר. לא ספרה אותי. למחרת סיפרתי לאמא שפגשתי רקדנית מהממת. כל הפיוזים שלה נדרכו. כי אם הייתה לה קנאה, פנטזיה או חלום אי פעם זה להיות רקדנית בלט. אפילו ביציאות שלה אהבה סטייל של בלט, בארבי בלרינה. אמא שלי עשתה כמה בירורים - אחותי מסתבר הכירה את החברה שהייתה איתה - והרימה טלפון לבית שהיא גרה בו בביקור בישראל. היא העירה את האנשים ואמרה, 'היי, זו פינצ'י מור, מי זאת הבלרינה?"
עם קצת עזרה מאמא, היא חזרה להודעות שלו. "לא היה ניצוץ. לא הייתי הטיפוס שלה, והיא לא הטיפוס שלי. אבל אמא שלי ביקשה שאביא אותה הביתה. הן התאהבו אחת בשנייה. לאה חיה בשוודיה שנים ולא שמעה עליה. אמא כבר הייתה עם פאה, טיפולים, חלשה. הקשר ביניהן התחזק. לאה המציאה תירוץ לבלט השוודי כאילו היא נפצעה. לקחה תיק, עברה לגור אצלנו בבית וסעדה אותה".
ומה איתך?
"היא לא ספרה אותי בכלל. אמרתי, 'אוקיי', סתם סטוץ של קיץ כזה. ואני בתקופה הזו נע על הקו. חוזר ורואה אותה עדיין בבית. היא סעדה את אמא עד יום מותה, כמעט שנה. לא אשכח איך היא עשתה לה מסאז'ים ברגליים. הגעתי לאישה שממש בפועל הגיעה לקרסוליים של אמא שלי, ממקום של אמת".
הם ליוו אחד את השני בהלוויה. "כולנו לבשנו לבן כי זה מה שאמא ביקשה. המון פרחים לבנים. ניגנו מוזיקה ישראלית שהיא אהבה. זוכרים אותה כ'רגליים של המדינה', אבל היא הייתה אישה משכילה, אישה מעוררת השראה עם שמחת חיים מידבקת. בהלוויה ביקשתי מכולם לצחוק. חיקיתי אותה ברמקול. אנשים התפוצצו מצחוק, בכו ושוב התפוצצו מצחוק. בפנים הייתי קרוע. כשהביאו את הגופה התנתקתי, לא עניין אותי לזהות אותה. ידעתי שהיא במקום אחר". ההלוויה, אירוע דרמטי שלעצמו, הכילה בתוכה עוד אירוע. "אמרתי שם, 'אני רוצה להגיד לך עכשיו אמא, שלאה פה לידי והיא הבחירה שלי'. החברות שלה ראו בזה הצעת נישואים וביקשו את זה בכתב. אמרתי: כן!".
דווקא שם? עוד לא בניתם ממש את הזוגיות.
"אמא שלי תמיד קינאה כשראתה אישה בהיריון או תינוקות. רציתי לספר לה".
איך לאה הגיבה?
"היא באה איתי לאוסטרליה. רצתה, לא רצתה. הרגישה שאני בעייתי בשבילה. מאוחר יותר אמרה שמשהו בה לא הצליח להתנגד. לכל החברים שלי כבר היו ילדים. קראו לי דוד דן, ונמאס לי. לא רוצה להיות דוד. רוצה להיות אבא. כשוויזת התייר שלה הסתיימה התחתנו בנישואים אזרחיים. שאבו אותה לבלט האוסטרלי, והיא הפכה ליד ימינו של המנהל האמנותי. ביימה את קיילי מינוג לקליפ, רקדה עם פאולה עבדול ב'נולד לרקוד' האוסטרלי".
לפני שנתיים חזרו לארץ והתחתנו. זמן קצר לאחר מכן נולדו להם שני ילדים. "לפעמים אנחנו צוחקים ואומרים שאם אמא הייתה בחיים אולי לא היינו ביחד. היא סידרה אותנו. בזכותה הכרתי אותה ובזכותה התחתנתי איתה".
קטע.
"תמיד אמרתי שלמצוא מישהי שמתקרבת לקרסוליים של אמא שלי יהיה קשה מאוד".
× × ×
לפני עשור, בגיל 33 העז ונגע במשחק. עדיין בקטנה. "אומרים לי איך זה שלא התגלית כבר קודם. שחקן, דוגמן. אני חושב שאיפשהו אמא הגנה עלינו. עולם הזוהר משך ודחה אותי בו זמנית. אפילו עשיתי כמה פרסומות בגיל 18. זה הגעיל והפחיד אותי. לא ידעתי אם זו פנטזיה שמגיעה ממקום לא בריא, שאריות, מחלה, של הילדות שלי".
במקביל למשחק בכמה סדרות בחו"ל פלוס מועמדות לתגלית השנה בטלוויזיה באוסטרליה, פיתח קריירה של מאמן אגרוף תאילנדי ואף בנה שיטה מיוחדת שמשכה אליו את פרחי הטלוויזיה והדוגמנות של ישראל: דר זוזובסקי, תומר קאפון, רונה־לי שמעון, צחי הלוי, עידן עמדי, אביב אלוש, אפרת דור. "זה טרנד עולמי, במיוחד עכשיו אצל דוגמניות בחו"ל. זה מפתח את השריר הכי סקסי בגוף: המוח".
בסרט הדוקו־דרמה 'חטיפה - קו 300' שביים רותם שמיר, הבמאי של 'פאודה', הוא משחק את עמר בר־לב, אז מפקד סיירת מטכ"ל הנכנס. הסרט מתאר את הדרמה באוטובוס מנקודת מבטם של החטופים ושל המפקדים שניהלו את המבצע. "בהתחלה אמרתי: למה עוד פעם פותחים פצעים. לא משהו להתפאר בו. אבל הבנתי שמעבירים את אור הזרקורים מסיפור הטיוח לדרמה האמיתית: הגיבורים שהיו בתוך האוטובוס. מצד אחד, מחבלים חובבנים. מצד שני, ישראל אחרי הטרגדיה של אוטובוס הדמים. תוסיף את ההחלטה לא לנהל מו"מ עם המחבלים ותקבל תסריט שאף אחד מהוליווד לא היה חולם עליו".
'חטיפה - קו 300' הוא הספתח לתפקיד הגדול הבא, ב'בשבילה גיבורים עפים', לצד נינט, תומר קאפון ומיכאל אלוני. סיפור על ארבעה חברים ששירתו יחד בגולני בצוות אזולאי (שמגלם מור), שיוצאים עשור אחרי השחרור וכל הפוסט־טראומות שהגיעו איתו, למסע חיפושים בקולומביה אחרי בת זוג של אחד מהם, שהוכרזה כמתה. "באודישנים ל'בשבילה' בחנו אותי לתפקיד של גנגסטר ישראלי שחי בקולומביה. זכרתי משפט שאמא שלי אמרה לי יום לפני מותה: 'תתחיל לחייך, תפסיק להיות כזה קשוח. אם תחייך הכל יבוא לך'. כילד לא חשבתי שיש לי חיוך יפה. אז חייכתי. בסוף האודישן הבמאי עמרי גבעון אמר לי, נזמן אותך לתפקיד אחר. ואז אחרי שבועיים הבנתי שאני אמור לשחק את אזולאי, מפקד צוות מיתולוגי בסיירת גולני. אחרי מאץ'־אפ עם תומר קאפון קיבלתי את התפקיד".
"אזולאי הוא מפקד של צוות מובחר שיש מעליו פיקוד ועדיין יש לו את הסמכות לקחת החלטה בשטח. וכך הוא עושה. גם אבא שלי לקח החלטה במהלך שדה קרב תחת אש ב־67'. הטנק שלו נפגע בח'אן־יונס, וצלפים המשיכו לירות. הנהג של הטנק נשרף והוא החליט להמשיך לירות תחת אש כדי שיהיה חיפוי. באיזשהו שלב הוא מוציא איתו את הפצוע, איש צוות מתגלגל איתו בחול ומציל אותו. הם לא בוחרים, הם עושים את זה. הוא קיבל על המעשה שלו אות גבורה".
איזו הכנה עשיתם?
"הביאו אותנו לרמת הגולן למוצב של הסיירת ליד הגבול. כל אחד הצטוות ללוחם שהוא משחק. למפקד הצוות קראו אזולאי גם במציאות. דיברנו איתם על החלטות שצריכים לקבל בשטח. יש משהו ברגע האמת שאומר לך לרוץ נגד מה שאמרו לך, אפילו לסרב פקודה. מהחומר הזה עשויים גיבורים".
