תזמון מכאיב, יומיים בלבד לפני יום האזכרה להירצחה של מעין ספיר, תתכנס היום ועדת השחרורים ותדון בבקשתו של הרוצח שלה לקצוב את עונשו. הדיונים בוועדה מתקיימים לרוב ללא נוכחות הצדדים, אבל שרה ספיר, אמה של הנערה שנאנסה ונרצחה באכזריות על ידי נער בן 17, מבקשת להופיע בפני הוועדה פנים אל פנים, להביט להם בעיניים ולדרוש: אל תקצבו את עונשו. 13 שנים חלפו מאז הלילה הנורא ההוא, ערב ל"ג בעומר. מעין, נערה צעירה בת 15 שבסך הכל יצאה לקניון לפגוש חברים, לא שבה. הנער שאנס ורצח אותה בדיוק יצא אז לחופשה ממעון סגור לנוער עבריין. מאז, האם שרה מנסה להשתקם. להיות חזקה עבור הבנים שלה. "השנים אינן מקהות את הכאב", היא אומרת. "את לומדת לחיות עם פצע מדמם, פתוח ומוגלתי לכל החיים. אנחנו קצת משתקמים, ואז מגיע השטן ופורם לנו את השטיח מתחת לרגליים, ושוב אנחנו בצניחה חופשית".
ההודעה על קיום הדיון בעניינו של הרוצח עירערה שוב את האיזון העדין. "מאז אני לא ישנה. אני חוזרת שוב לרגע שבו הבנתי שאין לי ילדה", היא אומרת. "השנים עושות את שלהן, התשישות, הגיל, חוסר האונים. קשה לקום כל פעם מההריסות. אני מפחדת מהיום שהוא יקבל חצי שעה של חופש מהכלא. אין לי ספק שהוא ירצח שוב. הוא לא משוקם, ואף אחד לא ישכנע אותי שאפשר לשקם אותו". לדבריה, בעבר קיבלה מידע שהוא ממשיך להיות אלים גם בכלא, "אבל ממשיכים לגונן עליו כי הוא היה ילד כשהוא רצח. הוא כבר לא ילד".
"למה שיקבל הקלות"
זה היה אחד ממקרי הרצח המחרידים שטילטלו את המדינה. מעין ספיר, נערה בת 15, יצאה מביתה לכיוון הקניון ברחובות. היא חצתה את הגן הציבורי והגיעה לרחוב גיבורי ישראל, הסמוך לבית הספר הנטוש. באותה שעה בדיוק, יצא הרוצח מביתו לכיוון הגן. הוא התנפל על מעין, הפיל אותה על המדרכה וגרר אותה באלימות לפתח נסתר בבית הספר. שם, כשהכרתה מעורפלת, הוא אנס אותה וביצע בה מעשה סדום, תוך שימוש באלימות קשה. מיד לאחר התקיפה האכזרית, הוא חנק אותה בידיו ובעזרת סרט שהיה במקום. כשעובר אורח התקרב ושאל לשלומה, הרוצח אמר לו שמעין שיכורה והוא "מטפל בה". לאחר הרצח הוא ברח מהמקום והשליך את בגדיה לחצר בית קרוב.
באותו לילה איום, ב־27 במאי 2005, שרה הייתה בבית. דבר לא הכין אותה לאסון שהתרחש במרחק ארבעה רחובות בלבד. "מי חשב שילדה שיוצאת מבושמת ויפה תחזור לי עם רגבי עפר בראש", היא אומרת. "השבוע הזה קשה במיוחד עבורי. האזכרה המתקרבת, התיאורים של איך מצאו את הילדות שנסחפו בשיטפון לפני שבוע לא נותן לי מנוח. כל פעם שקורה משהו לילדים בגילאים האלה, זה מוריד אותי לקרשים. אני חושבת על עשר האימהות שעוד לא מבינות איך כל החיים שלהן התהפכו לתמיד. כל בוקר אני מערבבת דבק וירטואלי, מחברת את החלקים, שמה את המסכה על הפנים ויוצאת אל החיים. זה כל הזמן להעמיד פנים שהחיים ממשיכים. הם ממשיכים — אבל הם לא אותם חיים. זה כל הזמן לחיות בהשוואות, קדימה ואחורה בזמן, איפה מעין הייתה יכולה להיות היום, מה הייתה יכולה לעשות, ועל מה היא נרצחה? על כלום. היא לא עשתה שום דבר לאף אחד".
עצם ההליך שמאפשר לרוצח להגיש בקשה לקציבת עונשו מקומם אותה. "לנו זה גורם לחיות את הסיוט מחדש", אומרת שרה. "שוב חוזרים אליי הסיוטים של מה שקרה לילדה שלי באותו לילה. הייתי בכל הדיונים, אני יודעת לפרטי פרטים מה הוא עשה לה כל שנייה ושנייה. מי יעזור לי עם הסיוטים האלה? אין בכלל מה לדון בזה — הוא לא בר שיקום. במהלך המשפט ניסו להפעיל עליי מכבש לחצים שנעשה עסקת טיעון. אמרתי שאני מוכנה לעסקת טיעון, כל עוד ככל שמקלים על הרוצח יקלו על הילדה שלי. אם אתם מחזירים לי את הילדה שלי, שלא יילך לכלא בכלל. הוא עשה מעשה בלתי הפיך, למה צריך לתת לו אפשרות להפוך את החיים שלו? אני לא מוצאת בזה היגיון, למה שבנאדם שלקח חיים של מישהו אחר, והוא לא בנאדם, למה הוא צריך לקבל הקלות?"
אל הכאב העצום ותחושת חוסר הצדק מתווספת גם חרדה אמיתית. "אני חוששת שהוא יחזור לפגוע בנו. הוא אמר שאנחנו אחראים למצב שלו. אף אחד לא יכול להגיד לי 'זה לא יקרה', כי לי זה קרה — שיחררו אותו מהמעון ביום שלא היו אמורים לשחרר אותו. היום זה אני, ומחר מי זה יהיה? אם יקצבו את עונשו, יתנו לו להשתחרר בגיל 30־40 והוא יהיה הרבה יותר מתוסכל וחזק פיזית. אם כשהיה בן 17 הוא רצח בכזאת קלות ואכזריות מישהו יכול להבטיח שהוא ייצא פחות אכזרי?"
"ילדה יפה בתמונה"
פושע שנגזר עליו מאסר עולם יכול לבקש שיקצבו את עונשו אחרי שריצה לפחות עשר שנות מאסר. משמעות הקציבה אינה רק שעונשו קצוב בזמן: מרגע שנקצב העונש, האסיר זכאי להגיש בקשה לחופשה, וכמובן — לקיצור שליש. לרוצח עומדת עדיין הגנת האנונימיות, מאחר שהיה קטין כשביצע את המעשה. אם אכן ייקצב עונשו והוא ישתחרר בבוא היום, הוא ייצא לחופשי מבלי ששמו יפורסם לציבור. בקשתה של שרה להופיע בפני חברי הוועדה בדיון תידון רק הבוקר.
שרה הגיעה לכל הדיונים, עוד בשלב הארכת המעצר. "הוא למד להכיר אותי מהיום הראשון. אני הגעתי כי התעקשתי לראות מי זה הרוצח. האולם היה מלא בצלמים ועיתונאים. נדחקתי בין הספסלים", היא נזכרת. "הוא עשה סריקה, קלט אותי, חייך והוריד את הראש. מאז הריטואל הזה חזר כל דיון. בדיונים הוא היה יושב, מסתכל רק עליי ומחייך, משחק מי מוריד ראשון את העיניים. שהרוצח של הבת שלי יסתכל לי בעיניים ויחייך? תגידי לי את אם זה לא השטן. היא לא הכירה אותו, לא דיברה איתו, לא עשתה לו שום דבר. אני רוצה להגיע לוועדה שישמעו את הכאב. הגעגוע יותר שורף. המחשבות מה היה אילו, לראות איך כולם ממשיכים להתקדם ולהתבגר והיא נשארת לעולם ילדה יפה ממוסגרת בתמונה".
איך היו החיים שלכם לפני?
"חיי משפחה נורמטיביים. נלחמנו על כל טיפת חינוך שרק אפשר לתת. חוגים, ספריות, הילדים היו תלמידים טובים. מעין לא הייתה מלאך, היא הייתה ילדה ככל הילדים. ילדת סנדוויץ', מגוננת מאוד על האחים שלה. בת מדהימה, חברה טובה. היא לא הייתה ילדת רחוב, לא הסתובבה עם חבורות, לא התגרתה בגורל שלה. בערב ל"ג בעומר היא יצאה לקניון, ארבעה רחובות מהבית, בעיר סואנת, במקום מואר — ונרצחה. כל הורה שיש לו חיים רגילים צריך להגיד תודה, כי אף אחד לא יודע מה זה להתמודד עם שכול בתוך הבית, זה סיוט שלא נגמר. זה לא נרפא בחיים".
בעקבות פניית עורכות הדין המייצגות אותה, ד"ר דנה פוגץ' מהקריה האקדמית אונו, ועו"ד ענבר קידר־ברוך, העבירה ספיר את עמדתה למחלקת חנינות במשרד המשפטים. "מיום הרצח, כל הזמן אני שומעת את הקול שלה בראש שלי אומר 'אמא, אל תשתקי'. זה משהו שמהדהד לי כמו צלצול של טלפון בראש, 24 שעות ביממה. הוא מתחדד ברגעים כאלה. אז מה אני יכולה לעשות? אני רוצה לשתוק, אבל אני לא יכולה".
הבאת עמדת נפגע עבירה בעל פה בפני הוועדה אמנם אינה שמורה בחוק, מבהירות עורכות הדין בפנייתן למחלקת חנינות במשרד המשפטים, אך מדגישות את החלטת בית המשפט העליון בעבר, שאיפשר זאת. "הפנייה של שרה ספיר מדגימה שוב עד כמה השלכות הפשע הרסניות למשך חיי הנפגעים וכל תזכורת כזו מציפה מחדש אירועי עבר", אומרות ד"ר פוגץ' ועו"ד קידר־ברוך. "ביום גזר־הדין לא מסתיימת הפגיעה, אלא רק מתחילים הליכים חדשים. הציפייה שלנו, כמי שמייצגות נפגעי עבירות חמורות, היא שבכל נקודת זמן קריטית מערכת המשפט תראה לנגד עיניה את הנפגעים, תכבד אותם ותיתן להם להביע עמדתם. נפגעים צריכים לקבל זכות להבעת עמדה בעל פה בכל שלב קריטי. אין להשוות מכתבים לנוכחות ולדיבור מול הוועדה. יש לכך חשיבות גם עבור הנפגע עצמו, שיידע שלפחות שמעו אותו, גם אם בסופו של דבר ההחלטה תהיה שונה ממה שרצה. הבעיה הגדולה ביותר היא שלמרות כל הזכויות בחוק, נפגעים רבים עדיין מרגישים שמערכת המשפט לא מכבדת אותם".
ממשרד המשפטים נמסר: "נושא נפגעי העבירה זוכה לתשומת לב רבה במחלקת חנינות, הפועלת מעבר לחובותיה על פי חוק זכויות נפגעי עבירה. מנהלת מחלקת חנינות, עו"ד נוחי פוליטיס, נמצאת בקשר עם משפחתה של מעין ספיר ז"ל. בשיחה עידכנה עו"ד פוליטיס את האם בפרטים ושמעה את בקשת האם לטעון בעל פה בפני הוועדה. האם עודכנה כי בקשתה תועבר להחלטת הוועדה במועד שנקבע לדיון, וכי ככל שתיעתר הבקשה, ייקבע מועד חדש לדיון. עמדת האם הועברה אל מחלקת חנינות באמצעות באת כוחה והועברה לידיעת הנהלת בתי המשפט. הדיונים בוועדת השחרורים המיוחדת לקציבת מאסרי עולם הממליצה לנשיא מתקיימים ללא נוכחות האסיר, בא כוחו, הפרקליטות או נפגעי העבירה. זאת על פי הוראות חוק שחרור על תנאי". •
