משחק מקרטון
דווקא בעידן של משחקי וידיאו מתוחכמים עם גרפיקה מדהימה, השיקה נינטנדו את ה־Labo: משחק הרכבה לכל המשפחה עם דפי קרטון ואפילו שפת תכנות לילדים • וזה מצליח לה
בשנה האחרונה יצאו לשוק כמה ממשחקי הווידיאו היפים ביותר אי פעם. בזכות כוח העיבוד הגבוה של קונסולות משחק ומחשבי גיימינג, מסוגלות חברות המשחקים להגיע היום לרמת פירוט גרפי מדהימה, וליצור עולמות וירטואליים שרק לפני כמה שנים היו בגדר חלום.
אלא שאחת החברות הבולטות ביותר בתעשייה הזו מסרבת לשחק לפי הכללים האלה. ב־2006, כשהעולם התכונן לפלייסטיישן 3 ואקס־בוקס 360, נינטנדו השיקה את Wii. זו הייתה מכונת משחקים חלשה יחסית בכל הקשור לכוח עיבוד ורמה גרפית, אך הגיעה למכירות עתק בזכות השלטים מזהי התנועה שלה. אשתקד אירגנה נינטנדו השקה מוצלחת מאוד ל־Switch: קונסולה ניידת שמתחברת לטלוויזיה ומאפשרת לשחק הן על המסך בסלון והן בדרכים.
לאור ההיסטוריה של נינטנדו כמעט לא מפתיע שכאשר אולפני משחק גדולים אחרים מדברים על עולמות פתוחים ומשחקים מקוונים, היא משיקה משחק שעשוי מקרטון. ועדיין, כאשר ההכרזה הגיעה בינואר השנה לא מעט גבות הורמו. ב־20 באפריל, ה־Nintendo Labo הגיע לחנויות.
מה זה בכלל לאבו? מדובר במשחק שמיועד לקונסולת ה־Switch, ומגיע בשתי גרסאות. בשתיהן תקבלו קופסה גדולה ובה דפי קרטון עבים, עם צורות שהוגדרו מראש לשליפה קלה. המטרה היא לשלוף את הצורות מהדף, לקפל אותן לפי ההוראות, ולבנות אביזרים שמשמשים כתושבות לשלטים של סוויץ', שאותם ניתן לפרק מגוף הקונסולה.
השלטים האלה הם העיניים, ולפעמים גם הרגליים, של פרויקטי לאבו. הם יודעים לזהות תנועה והטיה, יכולים לרטוט, ובאחד מהם יש מצלמת IR. בכל פרויקט שאותו בונים יש מקום להכניס את השלטים כדי להפוך את הקרטון האנלוגי למשהו חכם יותר.
בערכה הראשונה יש חמישה פרויקטים: מכונית, חכה, בית, הגה אופנוע ופסנתר. בערכה השנייה תתבקשו לבנות תרמיל לשליטה ברובוט. לא מדובר במשהו שניתן להרכיב בתוך כמה דקות: רוב הפרויקטים כוללים עשרות חלקים שצריך לקפל ולהרכיב, דבר שצפוי לקחת שעות.
לילדים ולמבוגרים
במובנים מסוימים, לאבו הוא הברקה. תהליך ההרכבה נעשה באמצעות הוראות מאוד ידידותיות ומפורטות על מסך הקונסולה. אלה הוראות שמיועדות לילדים, לא למבוגרים. הן מזכירות בכל פעם מחדש לבצע קיפולים מקדימים לפני שמרכיבים את החלקים, מגיעות לרמת פירוט שבאיקאה לא היו חולמים עליה, ומאפשרות להזיז את הפריט הווירטואלי על המסך כדי להבין יותר טוב מה לעשות עם פיסת הקרטון בידיים. החלק השני שיקסום להורים רבים הוא מבט מאחורי הקלעים על משחקים. בגלל שהלאבו מורכב מאפס, ניתן לראות ולהבין איך כל חלק בו עובד, ואיך המשחק בעצם מורכב. וכשמדובר בפרויקט כמו החכה, הפסנתר והרובוט זה קצת קסום לראות אותם בפעולה, כשהילדים יכולים להבין מה בדיוק נמצא מאחורי הקסם.
אבל לא רק עבורם: גם למבוגרים שאוהבים להרכיב דברים לאבו יספק שעות של הנאה. שימו לב שהתרמיל באמת מתאים יותר לילדים, כך שאם אתם מתכננים להרכיב לאבו בלי מעורבות ילד, כדאי ללכת על הערכה Variety Kit.
איפה הכיף?
הבעיה הגדולה של לאבו היא שהליך ההרכבה הכיפי של הפרויקטים השונים לא מיתרגם למשחקים כיפיים במיוחד. הם פשטניים מאוד, ונראה כאילו נוצרו כדי שיהיה משהו לשחק איתו אחרי שהרכבתם את האביזרים מקרטון. אף אחד מהם אינו משחק גרוע, אבל הם גם לא מעניינים.
מה שכן מעניין אלו היכולות המתקדמות שנינטנדו הכניסה לתוך היישום של לאבו. בנוסף למשחקים, יש כאן גם מיני־שפת תכנות, ידידותית מספיק עבור ילדים, שמטרתה לאפשר לתכנת אינטרקציות חדשות באמצעות אביזרי קרטון קיימים, או לבנות יצירות חדשות שיהיה אפשר להפעיל בעזרת שלטי הסוויץ'.
היכולת הזו הופכת את לאבו למשהו הרבה יותר מתוחכם מסתם משחק קרטון. אמנם לא מדובר כאן בערכת רובוטיקה מתקדמת, אבל לאחר בניית הפרויקטים שמגיעים עם לאבו, קל מאוד לראות את הפוטנציאל שלה כשער לעשרות שעות של תכנון ובנייה של פרויקטים טכנולוגיים באמצעות הסוויץ', יחד עם אריזות קרטון שזרוקות בבית.
מוקדם עדיין לומר האם תתפתח סביב לאבו קהילה, אך קשה שלא להתפעל מהיכולת של נינטנדו ללכת לכיוונים שונים מחברותיה לתעשייה, ולהביא לשוק פרויקט יצירתי ומגניב שמזכיר כי גם ב־2018 לבנות דגמים מקרטון זה עדיין כיף.
לפנייה לכתב/ת 
