עצוב היה אתמול ברחוב הלני המלכה בירושלים.
מאות ארגזי תקליטים וסרטי הקלטה, שבהם מתועדים הרגעים החשובים בתולדות המדינה, נארזו בקרטונים והועמסו על משאיות שהעבירו אותם למחסן של תאגיד השידור.
עובדים אחדים של רשות השידור, שנותרו בבניין הרדיו לצורכי הפירוק, עמדו במסדרונות והזילו דמעות. "כל מה ששודר ברדיו מאז קום המדינה, וגם לפני כן - נארז. מי יודע אם וכמה עוד ישמעו את התקליטים וההקלטות האלה", אמרה בעצב עפרה הלפמן, שבמהלך 37 שנות עבודתה ברשות שידרה אלפי תוכניות מוזיקה ומלל, כמו גם את מצעדי הפזמונים.
בתוך כל הערימות, היא ידעה לאתר את "הפנינים", למשל תקליטון קטן שבו ההקלטה המקורית של השיר "ירושלים של זהב" בביצוע שולי נתן, או תקליט שדרים שיצא בעותק אחד בלבד עם שיר כמעט לא מוכר שכתב והלחין בעז שרעבי. "מי יודע אם השיר הזה יושמע עוד אי פעם", אמרה בעצב, לפני שהתקליט נארז ונחתם באחד הארגזים.
בניין קול ישראל שוכן ברחוב תלול וקטן על גבול שכונת מוסררה בירושלים, הרחק ממתחם רשות השידור המרכזי ששוכן בכניסה לעיר. הוא הוקם בשנת 1903 על ידי קיסרית אתיופיה טאיתו בטול, אשת הקיסר מלניק השני, למען הקהילה האתיופית בעיר. המבנה המפואר שימש כבר בימי המנדט הבריטי את שירות השידור של פלשתינה, ולאחר הקמת המדינה השתכנו בו קול ישראל ורשות השידור הישראלית.
מגג הבניין נשקף נוף מדהים של כל העיר העתיקה. אתמול הביטו העובדים בערגה בנוף הזה, ואחד מהם אמר בקול שקט: "פעם אחרונה שאנחנו צופים בעיר היפה שלנו מגג הבניין שבו עבדנו כל החיים".
החדר שממנו שודרו עד לא מזמן מהדורות החדשות ויומני קול ישראל נראה כלאחר פוגרום. כיסא שחור אחד עמד במרכזו, וסביבו פזורים חלקי מיקרופון, אריחים וחלקי רהיטי עץ שבורים. "כל כך עצוב", אמרה עובדת רשות השידור בפירוק, שהנציחה במצלמתה את החדר ההיסטורי במערומיו.
את מלאכת האריזה הם עושים בחרדת קודש. "אנחנו מבינים שזאת היסטוריה. עצוב גם לנו", אמר י', אחד האורזים, בהכניסו לארגז תקליטים מהשנים הראשונות של המדינה. "זה באמת מרגש. אני נוגע בתקליטים האלה בעדינות רבה, שחלילה לא ייפלו ויישברו". בימים הקרובים ביותר תסתיים האריזה והמבנה יישאר ריק ומיותם. אולי, כפי שמתכננים קברניטי המדינה, עוד יישמעו מכאן בעתיד שידורים, שכן אחת התכניות היא להעביר את גלי צה"ל מיפו למתחם המתפנה בירושלים.