מתי הבנתי שהשמנתי בהגזמה? כשהייתי משוכנע שהפלסטינים ערכו את מחאת הצמיגים כדי לרמוז משהו שקשור אליי. היה לי ברור לגמרי שהם בעצם אומרים: על עזה יש מצור, פה יש לנו מחסור ותראו את הבטן של דאום, וואלה יופי. כמה הוא אוכל, כמה צמיגים, בואו לגדר! מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החגים.
כמה עליתי במשקל? הנעליים לא נסגרות לי פתאום. להתקלח לוקח לי הרבה יותר מדי זמן. לפעמים אני מותש באמצע מרוב גוף לסבן. שקלתי להתחיל ללכת למכונים לשטיפת רכב או להתקלח בחלקים, לעשות לפעמים רק שטיפה חיצונית. פעילות גופנית, אגב, לא מעניינת אותי. כולם סביבי רצים אבל בואו, בכל מרתון יש לפחות פצוע קשה אחד מהתייבשות, ואני תוהה: ראיתם פעם אדם שישב בסביח והתייבש? שמרו על החיים שלכם, אנשים.
אין לי כוח לנוע. אני רואה לפעמים אנשים שעולים במדרגות מיוזמתם, כשלצידם יש מדרגות נעות, וזה מדהים וגם קצת מאכזב אותי. אנשים טרחו ויצרו מדרגות שיסיעו אתכם למעלה, אז מדוע לזלזל כך בעבודתם? אוקיי, אתם בכושר, גם אני מסוגל לעלות במדרגות בעצמי. אבל מדוע לא לכבד את המדרגות הנעות שנבנו בעמל? אנשים הקדישו חייהם כדי שאחרים יוכלו לעמוד על מדרגות ולנוע למעלה, אז ככה להתריס ולעלות במדרגות הצמודות למדרגות הנעות? מובן שאני תמיד עולה במדרגות הנעות. חשוב בעיניי להראות שאני מעריך את היוזמה. אדרבה: לפעמים אני מתחיל מבלי משים לעלות במדרגות הרגילות, וכשאני מגלה שיש מדרגות נעות אני יורד במהירות והולך לעמוד עליהן. זו גם הסיבה שאם המדרגות הנעות מקולקלות אני לא עולה בהן רגלית, אלא ממתין, לפעמים כמה שעות, שמישהו יתקן אותן. זו לא עצלות חלילה; הכל מתוך התחשבות ברגשות המפעל החשוב הזה. כשיש מישהו שטרח כדי שאוכל לנוח, אני יודע להעריך את זה.
יש גם את המסוע שאיננו מדרגות, מכירים את זה, נכון? בשדות תעופה יש לא מעט כאלה. זה באמת פינוק מיוחד. במדרגות רצו למנוע מאיתנו מאמץ בעלייה, אבל במסוע זה כבר סתם בשביל לחגוג. אותי תמיד מפליאים אלה שעולים על המסוע ומתחילים ללכת. חברים, זה אירוע לפדלאות, באנו פה לנוח, מה הסיפור שלכם? יש לכם את כל אדמת העולם ללכת עליה, למה אתם חייבים להגיע לפיסה היקרה והנדירה שבה ניתן לעמוד ולהתקדם בלי לצעוד, ולהתחיל ללכת? אתם גם מוציאים אותנו רע. פתאום לא נעים לנו לעמוד ככה בלי לזוז, כמו שתילי אספרגוס.
אז אני בתקופה שבה אני שמן עכשיו, וזה לא טוב כי עוד מעט אני מתחיל לצלם משהו לטלוויזיה. הבעיה בלהיות שמן בזמן צילומים היא שלפעמים עובר זמן ואתה כבר רזית, אבל התוכנית משודרת בשידור חוזר וזה פשוט סבל בל יתואר לצפות בזה. אתה יושב בבית אחרי שהִשלת שבעה קילוגרמים ומביט בכלב הים השמן על המסך ותוהה: מי בלע את חנוך דאום ורץ להגיש תוכנית?
ביום העצמאות שידרו בטלוויזיה תוכניות עבר ושמתי לב שדביר בנדק וצביקה הדר משנים צורתם מפרק לפרק. זה היה כמו לצפות באקורדיון. הבעיה היא שבגלל התוכנית החדשה אני איאלץ להיכנס בקרוב גם לאינסטגרם, עוד מפלצת חברתית שאצטרך להאכיל עד בלי די, ובאינסטגרם יש חשיבות רבה למראה שלך. אם בטוויטר החוכמה היא לדעת לנסח את עמדתך בקצרה, הרי שבאינסטגרם ביקיני אדום הוא שובר השוויון (הפייסבוק ממזג בין שניהם). אם אני אלבש ביקיני אדום, יש חשש שתפרוץ מלחמה.
כבר התרגלנו למציאות שבה כולם מעלים תמונות וסטורי שמתעדים כל רגע במהלך היום שלהם, אז כדי שתבינו כמה זה מופרך, נסו רגע להתנתק מההווה ולחשוב על הילדות שלכם (בעיקר בני הדור שלי או אלה המבוגרים יותר): תחשבו שיום אחד בילדותכם, אי שם באייטיז, אתם שולחים מעטפה עם תמונות לכמה חברים בכיתה. אלה פותחים את המעטפה, מחזיקים בתמונות ושואלים אתכם: מה הסיפור? מה זה? ואתם בפשטות הייתם אומרים: אלה תמונות שלי. תסתכלו, הנה פה אני בים, פה ראיתי יונה על ספסל אז צילמתי אותה, זה שניצל ופירה שאכלתי בצהריים, טעים ביותר. תעברו על התמונות, אלה דברים שקרו לי ושראיתי, מעניין אותי אם אהבתם או לא אהבתם. אתם יכולים גם לשתף ולהראות לאחרים בכיתה. להראות מה, הם היו תוהים, את התמונה שלך על אופניים? למה אתה שולח לנו את התמונות, למה בכלל צילמת אותן, מה מיוחד בהן? אתה פסיכופת או משהו?
והתשובה העצובה היא שכן. כולם נהיו פסיכופתים. חצי מאלבום התמונות שלנו בסלולרי אלה תצלומים של חניה, כי חלילה לנו לזכור היכן חנינו ללא תיעוד, והחצי השני הוא תמונות סלפי, וכל סלפי עולה לרשת רק אחרי שיפוץ ועריכה, מי ישמע, מדובר בקמפיין חוצות. כשאני הייתי ילד, אם יצאתי בתמונה בלי עיניים אדומות של מכור לקראק הייתי מאושר, אבל היום אנשים לא יוצאים מהמיטה בלי פילטר.
עכשיו תראו, אני השתתפתי בעונה של "מחוברים" כי קיבלתי על זה כסף ומשום ששבעה עורכים עברו על החומר כדי לעשות את זה מעניין (ועדיין לא הייתי עושה דבר כזה היום. אם כי איני מתחרט. זו הייתה אמת לשעתה), אבל היום כולם מצלמים בהתנדבות מחוברים מטעם עצמם. אנשים ששאלו אותי ‘אז למה החשיפה?’ מצלמים את חייהם עד דק, מתעדים את הילדים שלהם ואת הסיטואציות הכי מפורטות ביומיום שלהם — אללי לי, נקלענו לעונה המשעממת ביותר של "מחוברים" אי פעם, שבה המשתתפים הם הצופים כולם, ואין עריכה או עלילה חלילה. וזה כמעט נוגע ללב לראות אנשים ששמרו תמיד איזה מרחק ופרטיות, מעלים לפתע סטורי בלי סוף, כולל עדכונים מארוחת הצהריים, כשאתה בתוכך יודע שלא רחוק היום שאנשים יתעדו, מלבד את מה שהם אוכלים, גם את מה שהם מחרבנים. שבת שלום.
