בפעם הראשונה שבה מריה (מאשה) אליוכינה נעצרה ב־2011, היא הייתה קצת בהלם. בכל זאת, הפעילה החברתית־פוליטית וחברת הרכב הפאנק המחתרתי הרוסי "פוסי ריוט", שחרת על דגלו את המאבק בנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ומשטרו, לא באמת התכוונה להיות מהפכנית. אבל אז הגיע עוד מעצר ועוד אחד אחריו ועוד עשרה נוספים וכליאה במושבות עונשין מבודדות ושביתת רעב ומחאה נוספת. אבל אליוכינה רק נטענה בזעם.
אם מישהו בקרמלין חשב שהלוחמת הצעירה בת ה־29 תירתע מהסתובבויות בין תחנות משטרה ותחקורים, אז הוא טעה, ובגדול. אליוכינה רק שיכללה את אמצעי המחאה שלה, אספה סביבה חוג מעריצים גדול, ברוסיה ובעולם. וכרגע, היא וחברותיה מהוות את אחד הכוחות האופוזיציוניים הבולטים ביותר נגד הנשיא פוטין.
אנחנו מנסים לקבוע ראיון. אבל כמו תמיד בחייה, מאז נכנסה עם להקתה לתודעה הציבורית ב־2011, שום דבר לא צפוי. לאחרונה שוב נעצרה ונלקחה לחקירה אחרי שאירגנה מחאה סביב הדרישה של השלטונות ברוסיה לקבל מידי אפליקציית המסרונים "טלגרם" את מפתח ההצפנה שיחשוף את ההתכתבויות של המשתמשים.
"השלטונות ברוסיה נחושים לחסום את טלגרם", היא אומרת בסערת רגשות, "החברה סירבה למסור להם את קודי ההצפנה והם קנסו אותם ומתנקמים בהם. הרבה אנשים רתחו מזעם ואנחנו החלטנו לצאת למאבק. על זה בילינו את 48 השעות האחרונות בתחנת המשטרה ולפנינו עוד החלטת בית משפט".
את לא עייפה מזה כבר?
"אני עייפה מה־FSB (שירות הביטחון הפדרלי ברוסיה – א"ז). הייתי שמחה מאוד אם הם לא היו במדינה שלנו. עכשיו ה־FSB הרוסי הוא לא רק שירות חשאי, אלא למעשה גוף אשר שולט בכל החיים במדינה שלי. ה־FSB משתמש בשיטות פליליות וטרוריסטיות. ראש ה־FSB הנוכחי, אלכסנדר בורטניקוב, אמר לאחרונה בראיון לכבוד חגיגות ה־100 להיווסדה של הצ'קה – המשטרה החשאית הסובייטית – שהוא גאה שהארגון שבראשו הוא עומד הוא צאצא של הצ'קה של ברית־המועצות לשעבר. שתבין, קציני ה־FSB עדיין קוראים לעצמם 'צ'קיסטים'. אני בטוחה שככל שנגלה את העובדות על הפשעים הנוראים של הצ'קיסטים, ככל שנדע יותר על העבר וההווה שלהם, ככל שנמחה יותר, ככל שנחנך אנשים — כך נוכל במהרה להתגבר על המורשת השחורה שהם הותירו אחריהם – מורשת של חיסול מיליוני אנשים".
פוטין נבחר שוב לפני חודש לכהונה רביעית ברוב מוחץ של יותר משבעים אחוז מהקולות.
"אלה לא היו בחירות. פוטין לא נבחר בבחירות לגיטימיות. הבחירות האלו מזויפות, כי היו הרבה זיופים. ודבר שני, הוא וחבריו הם הבעלים של כלי התקשורת ברוסיה, והיא מלאה בפרופגנדה של פוטין".
במה זה מתבטא?
"זה בא לידי ביטוי לא רק ברחובות או בפוליטיקה המזויפת. זה בתקשורת ובכל מקום. אפילו בפסלי הזיכרון. ב־18 השנים שהוא בשלטון, פוטין עשה כל שביכולתו להרוס כל שבריר של התנגדות אמיתית לשלטונו. אין אופוזיציה ששרדה ברוסיה. הפרדת הרשויות — העיקרון המרכזי בדמוקרטיה — לא קיימת יותר. החוקה הרוסית לא עובדת. כל הרשויות העצמאיות, 'ענפי השלטון', הן למעשה זרועות הנשלטות ישירות על ידי המינהל הנשיאותי. שני הגופים המחוקקים ברוסיה — הדומה הממלכתית (האסיפה הפדרלית — א"ז) והמועצה הפדרלית, כמו גם בית המשפט העליון — כולם למעשה כפופים לקרמלין. כל מוסדות החקיקה האזוריים, כל בתי המשפט ברוסיה, גם הם כפופים לפוטין. צעד אחר צעד, הקרמלין הרג הלכה למעשה את המדיה העצמאית, ועכשיו תחנות הטלוויזיה הגדולות משמשות חלק מממסד התעמולה הענק של המדינה".
מטוסי נייר צבעוניים
אין זאת הפעם הראשונה שפוטין מנהל מלחמת חורמה על האינטרנט החופשי במדינה שלו. בדומה לשלטונות סין, הוא פועל להגבלת האתרים החופשיים והרשתות החברתיות. רק לפני שנה וחצי פוטין חייב את ספקיות האינטרנט המקומיות לחסום אתרים שמציעים שירות VPN (רשת וירטואלית פרטית), מה שפגע בגולשים רבים שהשתמשו בשרתים הנמצאים מחוץ למדינה.
אבל המלחמה בטלגרם הפופולרית, המונה כיום כעשרה מיליון משתמשים ברוסיה, לא מתקבלת בשקט. לדידם של אליוכינה וחבריה הפעילים הפוליטיים, זוהי סיבה נוספת לצאת אל בניין שירות הביטחון הפדרלי בכיכר לוביאנקה במוסקבה, ולהפגין נגד כל מה שהשלטון מייצג. רק בשבוע שעבר הם יצאו, קיפלו מטוסים צבעוניים מנייר ושלחו אותם לעבר החזית המסיבית של הבניין הידוע לשמצה, ששימש בעבר גם את הקג"ב בתקופה הסובייטית. בזמן שרוסים רבים מעדיפים לחלוף על פני הבניין הזה מהר ככל האפשר, רק כדי שלא להיתקע בטעות בין מסדרונותיו — אליוכינה וחבריה אינם מפחדים.
"רגע אחד אתה מתלוצץ עם חברים על מטוסים מנייר, וברגע הבא אתה בתוך כלוב, דופק על הסורגים, קורא לסוהר שייתן לך להשתמש בשירותים", היא אומרת אחרי מעצרה, ומוסיפה, "זה חלק מהשיטה. פוטין התחיל להילחם באינטרנט החופשי, וכעת נשארו אמצעי תקשורת בודדים שהם למעשה חופשיים, אבל נמצאים במאבק מתמיד להישרדות. ארגונים לא־ממשלתיים עצמאיים נאלצים להירשם כ'סוכנים זרים', ארגונים לא־ממשלתיים אחרים כבר נאסרו ונסגרו".
איפה האופוזיציה?
"ועדת הבחירות המרכזית של רוסיה היא גם גוף צייתני של הקרמלין. הם סירבו לרשום את אלכסיי נבלני (ממובילי המחאה האופוזיציונית ברוסיה – א"ז) כמועמד לנשיאות, כאשר נבלני הוא היום דה־פקטו מנהיג האופוזיציה, היריב הפופולרי ביותר של פוטין. בתי המשפט הרוסיים מאשימים אותו ללא הרף ב'פשעים' שונים, ואחיו, אולג נבלני, קיבל שלוש וחצי שנות מאסר. הקרמלין למעשה שומר אותו במעצר כבן ערובה. זו הסיבה שבבחירות האחרונות התוצאה הייתה ברורה מראש — ניצחון מוחץ של פוטין. אבל גם במצב כזה יש עדויות שההצבעות בכמה מהקלפיות זויפו, כדי להציג יתרון גדול יותר של פוטין".
למה זה קורה דווקא ברוסיה?
"כי החברה הרוסית עדיין עייפה מלהילחם ביעילות בדיקטטורה ששולטת בה. מפלגות אופוזיציה וקבוצות שונות לא מאחדות כוחות. הקרמלין עם המיליארדים שלו והכוח הבלתי מוגבל, חזק יותר מתמיד. אבל זה לא אומר שזה יימשך לנצח. דיקטטורים רבים בהיסטוריה העולמית התמוטטו זמן קצר לאחר שהגיעו לשיא כוחם. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור לדיקטטורה הזו ליפול כמה שיותר מהר".
והאזרחים לא מגיבים?
"יש כל הזמן מאמץ להפוך את כל המיליונים לשטופי מוח. הטלוויזיה הרוסית מקדישה שעות כל יום כדי להסביר שאין אלטרנטיבה ראויה לפוטין, שכל שינוי הכי קטן יכול להיות מסוכן לרוסיה, מסוכן ל'יציבות' — אחת המילים האהובות על השלטון של פוטין. רוב האנשים לא חשים אהבה לפוטין. אני אישית לא פגשתי אף תומך נלהב בפוטין. אולי כמה 'קוזאקים אקטיביסטים' שתקפו את פוסי ריוט. אולי, אבל אני לא בטוחה בזה. אני בטוחה שחודש אחד של טלוויזיה חופשית ישנה את דעת הציבור על פוטין".
לא סיבה להיכנע
התמונה של רוסיה הנשקפת דרך עיניה של אליוכינה בהחלט מטרידה. "רציחות, מעצרים, חוקים נגד התארגנות מחאתית. אתה יכול אפילו לקבל עונש מאסר על פוסט 'קיצוני' לכאורה בפייסבוק או על תגובה שכתבת לפוסט אחר", היא מספרת על המציאות העגומה ברוסיה תחת שלטון פוטין. "יש כמובן גם אלימות מצד פעילים התומכים בפוטין — כל אלה דברים שמורגשים וקורים. רוסיה היא מדינה בלתי צפויה, שבה הקצינים של פוטין יכולים, על פי חוק, לפרוץ עכשיו לביתך או אפילו לירות בך ברחוב. גל המחאה לא חזק כפי שהיה ב־2011־2012".
אבל באותה נשימה מוסיפה אליוכינה בלי חשש: "זו לא סיבה להיכנע. לדוגמה, אלכסיי נבלני והקרן שלו נגד שחיתויות מארגנים באופן קבוע מחאות ברחובות, בין שקיבלו אישור מהרשויות ובין שלאו. למרות שנבלני לא נרשם רשמית כמועמד לנשיאות, התקיימו במשך כמה חודשים בערים שונות ברוסיה קמפיינים שלו, מעין מסע בחירות אלטרנטיבי עם עשרות אלפי משתתפים פעילים. מאוחר יותר הם פעלו כדי ליצור חרם על 'הבחירות' של פוטין. כל המנהיגים המרכזיים של הקרן של נבלני ומובילי הקמפיין שלו בילו במשך חודשים רבים במעצרים מנהליים. הם הותקפו על ידי 'פעילי' הקרמלין, ובכל זאת הם אינם מוותרים. נבלני קורא לפעולת מחאה נוספת במרכז מוסקבה, תחת הכותרת 'פוטין הוא לא הצאר שלנו!'. מובן שהפעולה הזו כבר נאסרה על ידי הרשויות במוסקבה, אבל יש נחישות גדולה".
בין המוחים הבודדים זכו אליוכינה והרכבה המוזיקלי "פוסי ריוט" לסיקור הרחב ביותר. הסיפור של "פוסי ריוט" החל להתגלגל בחורף 2011 — "חורף המהפכה", כפי שקראו לו. "נישאנו בזכות האמונה באפשרות לשינוי", כותבת אליוכינה בספרה האוטוביוגרפי, שיצא לפני כמה חודשים באנגלית, ובתוך כך מעלה מחוויות המאבק שלה. "אמונה נאיבית וילדותית שיכולה להתעורר פתאום אצל מבוגרים, והיא מלווה בדרך כלל ברגשות בושה ובצורך להצדיק את עצמך. יצאנו לרחובות, כתבנו, ומכתב אחרי מכתב נהיינו הצהרה מהפכנית... האמנו כי אם נדקור את הישבן שלו בסיכה, פוטין יקפוץ מכיסאו הנשיאותי. הוא יזנק ויקפוץ לגיהינום".
אבל בפועל דבר לא עצר את פוטין. הוא הודיע שהוא רץ לנשיאות ולכהונה שלישית בקתדרלת ישו המושיע במוסקבה, זמן קצר אחרי שהשתתף בטקס חג הפסחא בכנסייה. החיבוק מצד הכנסייה עורר את זעמן של חברות הלהקה שיצאו לכיכר המהפכה במוסקבה בצעקות "מהפכה ברוסיה!".
בפברואר 2012 התרחש האירוע ששינה הכל — הלהקה החליטה לנגן בקתדרלת ישו המושיע במוסקבה. הן מכוסות פנים, חמש מתוך 11 הנשים שמנתה הלהקה בזמנו. הן פצחו בשיר לבתולה מריה והפצירו בה שתהיה פמיניסטית ותגרש את פוטין, כחלק מהזעם שחשו על הקשרים שבין האליטה הדתית במדינה לפוטין.
רשויות החוק לא חסו על חברות הריוט. הן הואשמו בחילול הקודש ובפגיעה ברגשי המאמינים ובסמלי הלאום. לבסוף הוגשו שלושה כתבי אישום נגד שלוש מהן — נדיה טולוקוניקובה, אליוכינה וקאטיה סמוצביץ' (אז בנות 22, 23 ו־29, בהתאמה). הן נידונו לעונש מאסר של שנתיים. עונשה של סמוצביץ' רוכך לאחר הערעור, אך על טולוקוניקובה ואליוכינה נגזר עונש במושבות מאסר. הסערה העולמית לא איחרה לבוא — ארה"ב והאיחוד האירופי מתחו ביקורת נוקבת על העונש בנימוק שאינו מידתי; ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הכריז על השלוש כעל אסירות מצפון; זמרים וסלבריטאים מכל העולם יצאו בקריאה לשחרורן, בהן מדונה שפירסמה הודעת מחאה שהכתה גלים. "אני מוחה על ההרשעה ועל העונש שנגזר על פוסי ריוט על 40 שניות של הופעה שמהללת את הדעות הפוליטיות שלהן", כתבה מדונה. "אפילו אם מישהו איננו מסכים עם המיקום והאופן שבחרו להביע את עצמן, העונש קשה מדי ולמעשה אינו אנושי".
"זה לא היה קונצרט בקתדרלת ישו המושיע", משחזרת היום אליוכינה. "זה היה 40 שניות של שיר באיכות מאוד גרועה. אני נעצרתי והחוויות משם היו קשות ואינטנסיביות, והיה לי חשוב לכתוב אותן".
את מתארת בספר איך עמדת עירומה, בקור, ואת התנאים הקשים. הסוהרים היו נוקשים איתכן יותר בגלל המחאה שלכן נגד פוטין?
"מערכת בתי הסוהר הרוסית היא העתק של מערכת בתי הסוהר הסובייטית. המטרה שם היא לא להכין אנשים לחופש, אלא להשאיר אותם לעד מאחורי סורג ובריח. אני דווקא סבלתי פחות מרוב האסירים האחרים. הסולידריות הבינלאומית והתמיכה בנו עזרו לי ולשאר חברות הפוסי ריוט שנעצרו. הרגשנו את התמיכה הזאת בכל יום במעצר. המערכת נאלצה להיות יותר 'זהירה' איתנו. לרוב האסירים האחרים אין את התמיכה הזאת. זו גם הסיבה שבגללה, מיד לאחר ששוחררנו, החלטנו נדיה ואני, יחד עם הפעיל הפוליטי פיטר ורזילוב, שהוא גם בעלה של נדיה, להקים ארגון תקשורתי לא־ממשלתי, שיפעל לקידום זכויות אסירים. הארגון שלנו 'זונה פראווה' איחד את עורכי הדין החשובים ביותר בתחום זכויות האדם של רוסיה. הפלטפורמה שלנו היא כיום הכלי המשפטי היחיד ברוסיה הפועל למען זכויות אסירים".
אחרי המעצר שלכן פוסי ריוט הגדולה התפרקה וכיום אתן מופיעות רק בהרכבים קטנים יותר. ומה לגבי המחאה?
"אנחנו כמובן ממשיכות, כל אחת בדרכה. אני מתמקדת עכשיו בעיקר בשחרור של אולג סנצוב, קולנוען אוקראיני, שנמצא עכשיו בכלא הרוסי. בית המשפט הרוסי גזר עליו 20 (!) שנות מאסר באחת המושבות של המשטר. הוא לא עשה שום דבר פלילי, הוא פשוט מחה נגד סיפוח חצי האי קרים על ידי פוטין. כשהתאחדנו כ'פוסי ריוט' אירגנו פעילויות אקטיביסטיות, כולל אחת בעיר יקוטסק, שבצפון־מזרח סיביר, מקום הכלא הראשון של סנצוב. הפגנו גם במגדל טראמפ בניו־יורק, והבאנו לסגירתו למשך חצי שעה. את פעילות המחאה האחרונה קיימנו בקרים, בביתו של סנצוב".
עם ילד בן 11
אליוכינה מביטה סביב, רואה את הרציחות המסתוריות של מתנגדי המשטר ומבינה מול איזה כוחות היא מתמודדת. יש לה ילד בן 11. ואף על פי כן היא מספרת שהיא לא מפחדת מהלחץ המופעל עליה. אני מציין בפניה כמה מקרים, בהם הרעלתם של המרגל הרוסי סרגיי סקריפל ובתו ג'וליה באנגליה והאשמות של הממלכה נגד שלטונות פוטין.
"אני רוצה להזכיר עוד מקרה נורא של הרעלת קצין ה־FSB לשעבר, אלכסנדר ליטוויננקו", היא אומרת. "הוא מת בלונדון ב־2006. למשטרה הבריטית יש ראיות מוצקות כי ליטוויננקו הורעל בעזרת חומר רדיואקטיבי, פולוניום, בידי שני סוכנים רוסים. זמן קצר לאחר מכן הפך אחד מהם לחבר בפרלמנט הרוסי. לבריטניה ולכל העולם יש סיבות טובות מאוד להחשיב את חברי השלטון של פוטין כפושעים בינלאומיים. אבל הם מעדיפים לשמור על שתיקה".
סיפור אחר הוא של מקסים בורודין, עיתונאי רוסי שנפל ממרפסת ביתו לאחר שדיווח על גופות מסתוריות שנשלחו לכפר רוסי, ככל הנראה של שכירי חרב רוסים שהשתתפו במלחמה בסוריה. כל המקרים האלו לא מפחידים אותך?
"יותר מ־200 עיתונאים נהרגו או נעלמו ברוסיה מאז שנת 2000. לכן אני כל כך גאה בעבודה העיתונאית שלנו ובעיתונאים שלנו שחוקרים ללא פחד ב'מדיה־זונה' — כלי התקשורת שייסדתי עם נדיה ופיטר. אחד העיתונאים שלנו, ניקיטה סולוגוב, הוכרז כ'עיתונאי השנה 2016'.
"אגב, מתנהל נגדי עכשיו הליך משפטי חדש בבית המשפט בנוגע לתקשורת. מושבת העונשין השנייה שלי — ניז'ני נובגורוד — הגישה תביעת לשון הרע נגדי בעקבות ראיון שנתתי לעיתון פופולרי. סיפרתי על תנאי העבודה ועל שכר האסירים הנוראים. אני יודעת שאמרתי את האמת. נראה מה תהיה החלטת בית המשפט בשבועות הקרובים. אני באמת מקווה לנצח. כבר זכיתי בכמה מקרים נגד מושבת הכלא הראשונה שלי, כך שאני מאמינה שאני יכולה להגן על עצמי מפני האשמות אבסורדיות. לשאלתך, אני לא מפחדת. אין טעם לפחד בדרך שבחרתי, כפעילה פוליטית ואמנית מחאה".
גם תנועת ה־BDS לא מפחידה את אליוכינה, בשבוע הבא היא תגיע יחד עם אולגה בוריסובה, העורכת של ספרה להתארח בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, ותקרא מספרה האוטוביוגרפי "Riot Days". זהו ביקורה הראשון של המהפכנית הרוסייה בישראל, ורבים מבין תומכיה בעולם ושותפים למאבקה הפוליטי זעמו על הגעתה לארץ.
"כשהודענו שאנחנו הולכים להופיע בישראל קיבלתי באופן אישי מאות מכתבים זועמים מצד פעילים פרו־פלסטיניים מכל רחבי העולם — בריטניה, ארה"ב, אירופה", אליוכינה אומרת. "רבים מן הפעילים האלו הם יהודים מישראל, תומכי תנועת ה־BDS. אנחנו נחשפנו לתנועה הזו בין היתר דרך המכתבים האלה. היו לנו הרבה שיחות עם חברים שלנו על הביקור והתגלו גם מחלוקות בתוך ההרכב. מצאנו כי בקרב תומכי BDS יש הרבה אנשים ידועים שתמכו בנו, ובהם כאלה שאנחנו מכבדים — מוזיקאים, אמנים, פילוסופים. רוג'ר ווטרס, בריאן אינו, ג'ודית באטלר, נועם חומסקי. אבל למרות הכבוד שלנו למה שכל האנשים האלה חושבים, החלטנו לקיים את ההבטחה שלנו ולבוא".
את לא מודאגת מכך שביקור בישראל עלול להיתפס כ"הפניית גב" שלך לפעילים החברתיים?
"אני בהחלט דואגת מאוד לפני הביקור הזה, אבל אני לא חושבת שחרם תרבותי הוא דרך יעילה. אני רוצה לראות בעצמי מה קורה בישראל, מה דעת הקהל על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אנחנו הולכות לביקור בגדה המערבית, לפגוש פעילים ערבים ויהודים. זה מדאיג, כי אני מבינה שלסכסוך הזה אין כנראה פתרון באופק. אבל בכל מקרה — אני רוצה לרכז את כל תשומת הלב שלי במראות ובמה שאשמע בישראל ובפלסטין. אני הולכת לכתוב טקסט על הביקור הזה.
את יודעת שישראל מתמודדת כיום עם נוכחות איראנית בתמיכה רוסית בגבולה הצפוני?
"הייתי מעדיפה כמובן שהארץ שלי תתמקד בענייניה הפנימיים. המטרה העיקרית והיחידה של פוטין והחוג הפנימי שלו היא לשמור על כוחם. הלחימה עם 'אויבים חיצוניים' חדשים היא ניסיון ברור 'לאחד אנשים סביב מנהיג לאומי'. אני רואה איך המלחמה עם אוקראינה וסיפוח קרים הביאו לסנקציות של המערב ולמשבר כלכלי ברוסיה".
הייתן צריכות להופיע כפוסי ריוט ולבסוף המופע בוטל.
"אנחנו לא נופיע, אבל אני אציג את הספר יחד עם אולגה בוריסובה — ידידה שלי ופעילת הפוסי ריוט, שעזרה לי מאוד בכתיבת הספר הזה. היא הייתה למעשה העורכת. ההחלטה לבטל את המופע לא הייתה שלנו".
זכית בפרס חנה ארנדט, ובמובן מסוים זכית לחיבוק גדול מצד מדינות מערביות רבות. עם כל האיומים המופנים כלפייך במוסקבה, אף פעם לא חשבת להגר לארץ אחרת?
"רוסיה היא ארצי, הבית שלי. אין סיכוי שאעזוב אותה".
