ישיבת הממשלה הראשונה של מדינת ישראל, שנערכה בתל־אביב ביום ראשון, ז' באייר תש"ח, עסקה בעניינים דחופים ביותר. בחוץ השתוללה מלחמה: נמל תל־אביב הופגז בארטילריה, הקרבות סביב לטרון היו בעיצומם ומהנגב הגיעו ידיעות מאיימות. "הטורים המצריים מתקדמים מהדרום", דיווח ראש הממשלה דוד בן־גוריון לחברים המתוחים סביב השולחן.

הדיון התרכז באופן טבעי בארגון החזיתות, בפקודת "ייסוד המדינה" ובחלוקת התיקים. אבל לקראת סוף הישיבה עלתה לדיון שאלה יוצאת דופן: איך, בדיוק, יקראו לאנשים שיושבים עכשיו בחדר, סביב שולחן הממשלה?

"אני מציע לנהוג ככל העמים", אמר מחזיק תיק האוצר, אליעזר קפלן. "אם זו ממשלה, הרי חבריה מיניסטרים".

"בשבילי זו שאלה מצפונית!" הזדעק משה שרתוק (שרת), הממונה על ענייני החוץ. "במדינת ישראל לא אקרֵא בשם זר, מיניסטר".

"מציע שם שישנו בתנ"ך", אמר בנחת בכור־שלום שטרית, הממונה הטרי על תיק המשטרה, יליד טבריה ונצר למשפחה שעלתה ארצה ממרוקו, שלמד בצעירותו ב"חדר" ובהמשך לימד עברית במושבה מנחמיה, והציע בפשטות את המילה "שַׂר".

בן־גוריון דווקא קיווה שתתקבל הצעה אחרת, המילה "נגיד". "יש לזה צליל יפה, הד מימי הביניים", התפייט. "בטוחני שאחרי חודש ימים הציבור יתרגל למילה זו". אבל בסופו של דבר התקבלה הצעתו של שטרית ברוב קולות, כשהיא מביסה גם את "מוּרשה" ו"נאמן", וחברי הממשלה היושבים סביב השולחן הפכו באחת ל"שרים".

כבר מימיה הראשונים של מדינת ישראל התברר הצורך במילים חדשות. במשך מאות שנים שימשה העברית כשפת קודש בלבד, שלא הותאמה לחיי היומיום. רק בסוף המאה ה־18, עם צמיחת תנועת ההשכלה, הייתה לעברית תחייה, בין היתר בזכות אליעזר בן־יהודה ואחרים שחרקו שיניים כדי להפוך אותה לשפה מעודכנת, לשונו של הלאום היהודי המתחדש.

אלא שארגז המילים של השפה העברית נותר חסר. איך, לדוגמה, יקראו בעברית לחלק הזה במקלחת שממנו יוצאים המים (מַקְלֵחַ)? ומה יהיה שמו של מוט הברזל המותקן בחלקו התחתון של הרכב ומגן עליו בשעת התנגשות (פָּגוֹשׁ)? וכיצד, לעזאזל, נתאר את תחושת העייפות שתוקפת אותנו אחרי טיסה ארוכה בשל פער השעות בין מדינת המוצא ובין היעד (יַעֶפֶת)?

ב־1953 הוקמה על פי חוק האקדמיה ללשון העברית, שתפקידה "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, צרכיה ואפשרויותיה". אחד מגופי האקדמיה הוא "הוועדה למילים בשימוש כללי", שחבריה מתכנסים מעת לעת לאישור מילים חדשות בשפה העברית. בישיבתה האחרונה, למשל, אישרה הוועדה את המילים הֶסְכֵּת (פודקאסט) ובַּקְבּוּקִית (אמפולה). סביב המונח "שלוקר" — אותו תרמיל ובו מכל מים שממנו שותים בעזרת קשית — התעורר ויכוח, שבסופו הועדפה המילה "חֵמֶת" על פני "לגימון".

"יש כל הזמן צורך להחליף מילים לועזיות במילים עבריות", מסבירה רונית גדיש, המזכירה המדעית של האקדמיה, שחדרה עמוס מילונים והידע שלה בשפה העברית עולה על כל דמיון. "אם כל הזמן נדבר במילים לועזיות, בשלב מסוים העברית לא תהיה עברית. היא תהפוך לשפה אחרת".

רוב המילים שהוועדה דנה בהן מגיעות אל שולחנה בעקבות פניות מהציבור. "אם מישהו רוצה לחדש מילה, הוא לא צריך רשות מהאקדמיה", מבהירה גדיש. "חלק מהמילים מגיעות מהעיתונות, מאנשי מקצוע, משימוש נרחב ברחוב וכדומה". הוועדה מתכנסת רק כשיש צורך, דנה במילים החדשות ומעניקה להן תוקף פורמלי בהצבעה דמוקרטית, לעיתים אחרי ויכוחים סוערים. חלק מהמילים הללו הופכות לנחלת הכלל, כמו מאוורר (ונטילטור), מלגה (סטיפנדיה) ודחפור (בולדוזר). אחרות נעלמות בתהום הנשייה. למשל פוּנדה (פאוץ').

"לפעמים למילה לוקח המון שנים עד שהציבור מאמץ אותה", אומרת גדיש. "מי שקובע אם מילה תתקבל הם סוכני התיווך, כמו העיתונות, הממשלה ומוסדות המדינה. המילה 'מידע' למשל חודשה בשנות ה־50, אבל אנשים השתמשו ב'אינפורמציה' עד לשנות ה־90. המילה 'דוושה' חודשה בראשית המאה ה־20, אבל במשך שנים המשיכו לומר 'פדלים', ו'תאגיד' אמנם חודשה ב־1952, אבל נכנסה לשימוש רווח בעשור האחרון בלבד. יש גם מילים שנקלטות מהיום למחר, כמו 'עיצומים' שנקבעה בשנות ה־70. היצירה של מילים חדשות וקליטתן הן מפעל לאומי".

המפעל הלאומי הזה משקף היטב את ההיסטוריה של מדינת ישראל והחברה הישראלית: סקירת המילים החדשות שנקלטו בשפה העברית בכל עשור לקיומה של ישראל ומאפיינות את העשור הזה, ממחישה היטב את מה שעבר עלינו כאן ב־70 השנים האחרונות.

העשור הראשון: 1948־1957

עַצְמָאוּת, שַׂר, כְּנֶסֶת, הֲפוּגָה, צֶנַע, מַעְבָּרָה, מִשְׁלָט

מלחמה ועלייה, אלה שני התהליכים שאפיינו את מדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה, אך העשור הראשון היה פורה מאוד בעיקר בכל הקשור למילים הנוגעות למוסדות המדינה, נציגיה ותהליכיה. אחרי הכל, לך תבנה מדינה אם אין לך מילים.

מקרב חברי הממשלה הראשונה, שני שרים בולטים כמחדשי מילים נמרצים: שר החוץ משה שרת ושר התחבורה דוד רמז. כפי שניתן להבין כבר מפרוטוקול ישיבת הממשלה הראשונה, שרת היה אובססיבי למפעל חידוש המילים וסירב בתוקף להוסיף להשתמש במילים לועזיות. כך הקפיד לעשות גם במסגרת תפקידו כשר החוץ.

יעקב צור, שבראשית ימי המדינה הוצב כציר בדרום אמריקה ואחר כך שימש כשגריר ישראל בצרפת, כתב באחד מספריו על ימיה הראשונים של המדינה: "מצאתי את משה שרת יושב במרפסת מכוסה ירק, נתון כולו במלאכה הכבדה של התאמת הלשון העברית למציאות החדשה של המדינה. איך יאמר אזרח המדינה העברית 'פספורט'? איך יקרא ל'ויזה'? איך יתורגם תוארו של 'אמבסדור'? דומה שבתוך סבך העניינים המדיניים שהיה נתון בהם, לא היה דבר חשוב בעיניו יותר מאותה מלאכת בראשית של התאמת מונחים חדשים לעידן העצמאות שזכינו לחיות בו מעתה. משנכנסתי פנה אליי ונועץ בי: 'מה דעתך על 'שדר'? נראה לך מונח טוב כתרגום ל־Message?'"

פרט ל"שדר", בין המילים שחידש שרת ניתן למצוא גם את "נוהל", "תכולה" ו"דרכון".

גם רמז נאלץ למצוא מילים חדשות לתחום עיסוקו, כמו "אשרה" ו"טייס". גם את שמות החברות הלאומיות "אל על" ו"סולל בונה" אנו חייבים לו, ובסתיו 1949 הוא אף קבע שיא לאומי: בנאום בודד שנשא על ענייני משרדו חידש רמז לא פחות משבע מילים: "המראה", "מִמסר", "חד־סִטרי", "מבדוק", "מונית", "מרכזת" ו"רישוי".

שנה וחצי אחר כך קיבל רמז, שכבר נודע כמחדש מילים מדופלם, פנייה מחברת "צים" בבקשה למצוא מונח עברי "לפעולת הורדת אונייה מהמספנה הימה". השר ניגש לארון הספרים, נטל מסכת מקוואות וקרא: "עריבה (גיגית) שהיא מלאה כלים והשיקה למקווה". כך נולד הביטוי העברי "השקת אונייה". לעומת זאת, ניסיונו של רמז לחדש את צמד המילים "רבטס" (טייס ראשי) ו"רבכונן" (מכונאי ראשי) עלה בתוהו.

העשור השני: 1958־1967

מִתּוּן, פִּחוּת, בְּכִירִים, חֲלָלִית, מַרְכּוֹל, מַחֲזֶמֶר

דווקא אחרי תקופה של צמיחה כלכלית, נחת על המשק הישראלי משבר — ואיתו נולדו מילים חדשות ונחוצות. ה"פיחות" שהנהיג שר האוצר לוי אשכול בשער הלירה מול הדולר, הוביל לשביתות ולהעלאת מחירים. מ־1966 נקלעה כלכלת ישראל ל"מיתון", שנבע ממדיניות כלכלית מרסנת של הממשלה, הפסקת הזרמת כספי השילומים מגרמניה וסיומם של מיזמים לאומיים גדולים. "בכירי" המדינה היו אובדי עצות.

אל מול כל אלה הציתה את דמיון הישראלים מילה מתחום אחר לגמרי. "זה לא עמד במרכז ההתעניינות כי למדינה היו צרות אחרות, אבל עצם העובדה שהמילה התקבלה בצורה מובנת מאליה, מוכיח שהיה בה צורך", אומר העיתונאי אורי אבנרי, ממציא המילה "חללית".

באוקטובר 1957 שוגרה לחלל ה"ספוטניק 1", וחודש אחר כך הייתה הכלבה הסובייטית לייקה ליצור החי הראשון מכדור הארץ שיוצא את גבולות האטמוספרה. מרוץ החלל בין ברה"מ לארה"ב הלך והתעצם, והגיע לשיא עם שליחתם של יורי גגארין ואלן שפרד למסע סביב כדור הארץ.

את "חללית" המציא אבנרי עוד בראשית שנות ה־50, כשעמל על תרגום כתבה לעיתונו "העולם הזה". "זה היה מאמר של מומחה חלל גרמני בשם ורנר פון בראון, שעבד באמריקה עבור מאמץ החלל האמריקאי", מספר אבנרי. "היו שם הרבה מאוד מושגים שלא היו קיימים בעברית, והמצאתי לפחות תריסר מילות חלל. 11 מהן נעלמו כלא היו, אבל המילה 'חללית' החזיקה מעמד".

עד אז רווח בציבור המונח "ספינת חלל", שאבנרי לא ממש אהב. "זה היה תרגום מאנגלית, Space Ship. אני חשבתי שזה מגוחך, כי 'ספינה' בעברית קשורה לים. מעבר לזה, שנאתי מושגים של שתי מילים ותמיד ניסיתי להפוך אותן למילה אחת".

על פי אותו עיקרון חידש אבנרי את המילים "חמשיר" ו"טיפש־עשרה" ואת הקיצורים ח"כ ויחצ"ן. הוא אחראי גם למילים "יומון", "צהרון" ו"גברבר". מילים אחרות שחידש, כמו "אשכרזי" (חצי אשכנזי וחצי ספרדי) ו"כתבלב" (מילת גנאי, שילוב בין המילים "כתב" ו"כלבלב"), לא התקבלו בציבור. "כשאני מרגיש שחסרה מילה, אני ממציא", אומר אבנרי בגאווה.

העשור השלישי: 1968־1977

מֶחְדָּל, מַהְפָּךְ, עִצּוּמִים, לָהִיט, נִבְחֶרֶת, מִרְקָע

העשור השלישי לקיום המדינה עמד בסימן ה"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים, שהוביל ל"מהפך" הפוליטי של 1977, מונח שאותו טבע חיים יבין. זה היה העשור שבו חודשו גם המילים "עַרְפִּיחַ" ו"עיצומים", ובקיצור — לא עשור להיט. או שכן.

במשך שנים נהגו הישראלים להשתמש במילה "שלאגר" (מגרמנית: מַכֶּה), כדי לתאר סרט שובר קופות או שיר שכיכב במצעד הפזמונים. באקדמיה כמובן לא אהבו זאת, ובחנו שוב ושוב חלופות לביטוי הרווח: פרופ' דב סדן, זוכה פרס ישראל, הציע את המילה "יהלום", גם בגלל השורש ה.ל.ם וגם מפני שהשלאגר "הולם" את טעם הקהל; המשורר אורי צבי גרינברג הציע "כפתור", בהשאלה מהביטוי התנ"כי "כפתור ופרח", ששימש את חז"ל לתיאור מעשה ידי אומן או מלאכת מחשבת; והלשונאי יצחק אבינרי הציע "זמרון". כל ההצעות נדחו, כמו גם המילה "אֶֹשְגָּר" של הלשונאי יצחק שבטיאל, שנפלה על חודו של קול. בעוד הוועדה ממשיכה במאמציה, נודע לחבריה המלומדים כי הם איחרו את המועד: צעירי ישראל כבר מצאו חלופה למילה "שלאגר" — להיט.

על החידוש הייתה חתומה צעירה בשם רבקה מיכאלי, ששידרה בראשית שנות ה־60 את מצעד הפזמונים הלועזי בקול ישראל. "בתור שכזו, האזנתי כל הזמן למצעדי הפזמונים בחו"ל, שכונו Hit Parade", מספרת מיכאלי. "המילה 'היט' מבטאת מכה, 'המכה האחרונה', אבל גם חום, משהו לוהט. התייעצתי עם הבוס שלי ברדיו, משה חובב, האם להשתמש במילה 'להיט' או 'להוט', והוא המליץ על להיט. השאר היסטוריה".

המילה אכן אומצה בידי האקדמיה וכך הפכה מיכאלי לחברה בה, תואר שהיא שומרת עד היום, "למרות שאני בדרך כלל לא מגיעה לוועדות". מיכאלי מספרת שבתקופה האחרונה החליטה לחדש מושג חדש, שהפך ללהיט לאחרונה. "אני רוצה להכניס לשימוש את המילה 'עצמיץ' במקום 'סלפי'. מה דעתך, זה יתפוס?"

העשור הרביעי: 1978־1987

שֶׁקֶל, שְׁדֻלָּה, הֶטֵּל, קַנְיוֹן, יַחצ"ן, מְנָיוֹת, קַלֶּטֶת

"שקל", "היטל", ו"מניות" הן רק חלק מהמילים המבטאות את אופיו של העשור הרביעי למדינת ישראל, שעמד בסימן של תמורות כלכליות. אז גם הוקמה "קבוצת עזריאלי", שנוסדה ב־1983 כזרוע הישראלית של פעילות הנדל"ן הבינלאומית של האדריכל הקנדי־ישראלי דוד עזריאלי. "באותה תקופה השוק הישראלי החל להיפתח ואבא חיפש קרקעות במיקום הכי נכון, שעליהן יוכל להקים בישראל את מה שבעולם המערבי היה כבר מאוד ידוע אז — ה'שופינג סנטר'", אומרת דנה עזריאלי, בתו של דוד ויו"ר קבוצת עזריאלי היום. "אבל אנשים לא הבינו מה הוא רוצה".

באותה תקופה מרכזי הקניות באמריקה היו מאופיינים בכך שהקיפו אותם חניונים גדולים. "העניין הוא שאתה מגיע עם הרכב למקום שבו אתה יכול לקנות הכל ויש לך איפה לחנות", אומרת עזריאלי. "בארץ לא היה מקום כזה. בעלי העסקים האמינו שאפשר לפתוח חנויות רק ברחובות ראשיים. אבא שלי היה צריך לשכנע אותם אחרת".

דוד עזריאלי היה צריך לא רק לשכנע את הסוחרים, אלא גם להמציא מילה חדשה לדבר המשונה שאותו ביקש לייבא מאמריקה. "לא הייתה חיה כזו", אומרת הבת דנה. "הוא היה מסתובב בארץ ושואל אנשים אם יש מילה בעברית ל'שופינג סנטר'".

בסופו של דבר מצא עזריאלי גם מיקום וגם מילה: ב־1985 הוא הקים ברמת־גן את ה"שופינג סנטר" שעליו חלם, וקרא לו "קניון", שילוב של "קניות" ו"חניון". אנחנו מכירים את המקום בתור "קניון אילון".

העשור החמישי: 1988־1997

הַפְרָטָה, יְדוּעָן, מְקֻוָּן, מַדְפֶּסֶת, קֹבֶץ, תַּקְלִיטוֹר, זַכְיָן

ב־1994 ישבה ורדה ביקוביצקי במשרדה שבאוניברסיטת תל־אביב, מיואשת. לא מפני שה"מדפסת" לא עבדה, גם לא כי ה"קובץ" ב"תקליטור" סירב להיפתח. אלא מכיוון שלא הצליחה למצוא מילה עברית ל־Gender.

ביקוביצקי עבדה אז כעוזרת לראש מינהל הפקולטה למדעי החברה, והייתה מעורבת בתוכנית הלימודים שנשאה את השם המסורבל "לימודי נשים והבדלים בין המינים". "באחת הישיבות התלוננה פרופ' חנה הרצוג, שהייתה האחראית האקדמית על התוכנית, שהשם הזה ארוך מדי, ושחבל שאין מילה בעברית ל־Gender. הרמתי את הכפפה והחלטתי להמציא מילה".

כבר למחרת התייצבה ביקוביצקי במשרדי הפקולטה ובאמתחתה המילה "מגדר". "משמעות השורש ג.ד.ר והמשקל, שמזכיר בצליל את המילה 'מגזר', נראו לי מתאימים", היא מספרת. "אחרי כל זה שמתי לב ששמרתי גם על הצלילים של 'ג'נדר', אבל זה היה תוצר לוואי".

באקדמיה ללשון דווקא לא התלהבו מהמילה והתלבטו בין שתי חלופות אחרות, "אנש" ו"סוג". אבל לבסוף הוחלט לבחור בהצעה של ביקוביצקי. "לא הרגשתי את פעמי ההיסטוריה. פשוט חשבתי שצץ לי רעיון טוב שמבטא את המושג".

העשור השישי: 1998־2007

מִסְרוֹן, חֶבְרַת הֶזְנֵק, קַיָּמוּת, לִבָּה, מִרְשֶׁתֶת, נַוְטָן

מעל סבך המילים המתארות היטב את ההתפתחויות הטכנולוגיות של שנות האלפיים, מסתלסלת מילה אחת, עליזה ודוהרת: "צהלולים".

"לפעמים אנחנו לא שמים לב למי שחי סביבנו", אומר המוזיקאי חיים אוליאל, ממייסדי להקת שפתיים ומחדש המילה. "יש כאן חצי מדינה שעצם הביטוי שלה לשמחה וכבוד זה צהלולים. מוזר שעד שנות האלפיים אף אחד לא חשב שיש סיבה להמציא לזה מילה בעברית והסתפקנו ב'קולולו'".

ב־2001 הפיק אוליאל אלבום ללהקת רנסנס משדרות, שהוקלט בשפה המרוקאית. הוא החליט לקרוא לו "זר'רט", המילה המרוקאית לקולות הגבוהים שנהוג להשמיע בשמחות בארצות האיסלאם. "קצת הכעיס אותי שאין לזה מילה בעברית, הרי לכל פיפס בעברית יש מילה. יש לנו את המילה 'שיהוק', ואין מילה ל'קולולו'?"

אוליאל הגה את "צהלולים", שגם מבטאת צהלת שמחה, גם מחקה במצלול שלה את משמעותה (כלומר היא אונומטופיאה, כמו "צרצר" או "בקבוק") וגם "משחקת יפה בפה", כדבריו. ואכן, המילה אומצה בהתלהבות בידי האקדמיה. "יצרתי הרבה מוזיקה והשפעתי על התרבות בישראל", אומר אוליאל, "אבל על מילה בעברית אני הכי גאה ושמח. זה משהו שיישאר לדורות".

העשור השביעי: 2008־2017

תַּאֲגִיד, פַּצְחָן, מִתְוה, פַּרְצוּפוֹנִים, יִשּׂוּמוֹן, בּוֹלְעָנִים, מֶחְלָף

אחד האתגרים הגדולים של האקדמיה בעשור האחרון הוא ההתמודדות עם הסמארטפונים — סליחה, "הטלפונים החכמים" — ועם המושגים החדשים שמגיעים איתם. כחברה לשעבר בוועדה למונחי טכנולוגיית המידע, הייתה מלכה זמלי מעורבת בחידוש המילים "יישומון" (אפליקציה), "פרצופונים" (אימוג'י), "מַסֶּדֶת" (פלטפורמה) ו"שִׂיחוּחַ" (צ'אט). "כששמעתי ברדיו פרסומת עם המילה 'שיחוח', ידעתי שעשינו עבודה טובה", היא אומרת. "התקווה שלנו היא שהמילים לא תישארנה במאגרים שלנו, אלא באמת תיקלטנה בציבור".

חידוש מילים טכנולוגיות הוא המקום שבו העברית הוותיקה פוגשת את עולם החדשנות, המשתנה בקצב מסחרר. לכן, אף שהיא מגיעה מתחום הבלשנות, מקפידה זמלי להתעדכן בחידושים מעולם ההייטק, לפקוד תערוכות ולהיוועץ בחוקרים ובמומחי מחשבים. "חשוב לי שאם אנחנו קובעים מילה, שתהיה המתאימה ביותר. תמיד אני חושבת שאולי בעתיד תגיע המצאה חדשה שהמילה הזו תהיה יותר מתאימה לה, והנה ביזבזנו אותה.

"כשאת ממציאה מילה את מקווה שהיא תפרח ותִשְׂגה", היא ממשיכה. "כשאני נתקלת במילה שחידשתי, אני פוגשת אותה כמכר ותיק. כך היה כשראיתי את המילה 'תקריש' (ג'ל לשיער) בבחינת בגרות, ואת המילה 'הֶדְבֵּק' (קולאז') במוזיאון ישראל. זה היה מאוד מרגש".

בימים אלה שוקדת זמלי על העתיד, כלומר על מילה חדשה לביטוי "רכב אוטונומי". "אני חשבתי על 'רכב עצמוני', אבל האקדמיה עדיין לא החליטה בנושא".