חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    קאסם סולימאני במדי משמרות המהפכה. איש מודיעין ישראלי: "הפקודים של סולימאני באמת שונאים אותנו, את ישראל והיהודים, שנאה יוקדת. הם מתעבים אותנו, ובאים בבוקר לעבודה חדורי מוטיבציה לנצל את היום כדי לתכנן איך לגרום למקסימום נזק ודם יהודי"
    7 ימים • 02.05.2018
    מגע הקאסם
    השם: חאג' קאסם סולימאני. התואר: מפקד "כוח קודס" של משמרות המהפכה האיראניים בסוריה. המשימה: ליצור גבול בין ישראל לאיראן סמוך לרמת הגולן — ולתקוף משם. באמצעות שיחות עם אנשי מודיעין, ביניהם ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, משרטטים רונן ברגמן והחוקר המומחה לאיראן רז צימט את דמותו החשאית של סולימאני, הגנרל שגדל בכפר נידח בבית עני, והפך למי שבפקודה אחת יכול לגרור את צה"ל למלחמה הבאה. עכשיו השאלה היא אחת: האם הוא יצליח לשרוד בתפקידו גם את ההפצצות המסתוריות בסוריה — וגם את שונאיו בטהרן? הסיפור המלא
    רונן ברגמן ורז צימט

    לפתע פילחה את האוויר קריאת הפתעה. "היי, תראו", זעק איש המודיעין, "זה סולימאני!"

     

    קאסם סולימאני, מפקד "כוח קוּדְס" והאיש החזק של משמרות המהפכה האיראניים בסוריה, נראה בבירור עומד ומשוחח עם עימאד מורנייה, מי שכונה "הרמטכ"ל של חיזבאללה".

     

    עימאד מורנייה
    עימאד מורנייה

     

    על פי דיווחים שונים בתקשורת הזרה, המבצע הזה — אחד הרגישים שקהילות המודיעין של ישראל וארה"ב הובילו יחד — התנהל לאורך חודשים ארוכים. לפי "הוושינגטון פוסט", באמצע 2007 — זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השנייה — אישר הנשיא ג'ורג' בוש לסוכנות הביון של ארה"ב להיענות לרעיון שהעלה ראש המוסד, מאיר דגן ז"ל, בפני ראש הסי־איי־איי מייקל היידן: לפתוח במבצע משותף במטרה לאתר ולהרוג את עימאד מורנייה, האיש שהיה אחראי יותר מכל לפרוץ המלחמה ההיא ולתוצאותיה. המבצע נולד לא רק מתוך טוב ליבם של האמריקאים: מורנייה היה גם אחראי ישירות למותם של מאות מאזרחי ארה"ב.

     

    היידן הורה לאנשיו לגייס לטובת המבצע את כל משאבי הסוכנות. הפרסומים של אדם גולדמן ב"וושינגטון פוסט" ושל ג'ף סטיין ב"ניוזוויק" משרטטים חלקים שונים של המבצע, ולפיהם האמריקאים הובילו את הפעולה. מקורות אחרים טוענים למשוואה הפוכה, וכי המוסד נזקק לסי־איי־איי רק לטובת חלקים מסוימים, בעיקר באיתורו של מורנייה.

     

     

    כך או כך, המבצע הצליח. מורנייה התגלה בדמשק, ובמשך שבועות ארוכים ניהלו אחריו סוכנויות המודיעין מעקב צמוד ומורכב מאוד ברחבי הבירה הסורית, שהייתה אז עדיין לפני מלחמת האזרחים.

     

    עד שבוקר אחד בשלו התנאים: מורנייה התקרב לרכב שבו הוטמנה הפצצה שיועדה לו. האצבע הייתה על כפתור ההפעלה — אבל אז התברר שמורנייה אינו לבד. הוא נראה שעוּן על רכב, מנהל שיחה ידידותית עם קאסם סולימאני.

     

    מפקדי המבצע רצו לנצל את ההזדמנות ולהיפטר משתי צרות במכה אחת. סולימאני היה מעורב באינספור פעולות נגד ישראל ואחראי למותם של יהודים וישראלים רבים. "בואו נדפוק את שניהם ביחד", הציע איש המודיעין.

     

    אבל באותו בוקר האצבע נותרה ליד הכפתור, ולא הפעילה אותו. הסיבה: רשמית, לסי־איי־איי אסור לערוך התנקשויות. רק אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר הולידו היועצים המשפטיים של הסוכנות פתרון מורכב, מעין מכבסת מילים, שלפיה התנקשויות הן אמנם אסורות אבל "Targeted Killings" — "סיכול ממוקד", באזורים שבהם ארה"ב מנהלת לחימה — מותרות. הלהטוט הזה אִפשר לסי־איי־איי לצאת למסע חיסולים אינטנסיבי נגד אל־קאעידה באפגניסטן, תימן ועיראק. אבל עם סוריה של אותם ימים ניהלו האמריקאים יחסים דיפלומטיים, כולל שגרירות שפעלה בדמשק עד תחילת 2012. כלומר, ארצו של אסד ממש לא הייתה בקטגוריה של "אזור לחימה". אפילו לא קרוב.

     

     

    לכן התנה הנשיא בוש את המבצע כולו בוודאות מוחלטת שרק מורנייה יסיים את חייו. על פי פרסומים זרים, ערכו בסי־איי־איי ובמוסד שורת ניסויים בפצצה המיוחדת שהוטמנה במקום הגלגל הרזרבי של ג'יפ המיצובישי פאג'רו, כדי לוודא שרק אדם שנמצא בזווית מסוימת ביחס לרכב ייהרג. אבל באותו בוקר שני אנשים עמדו בדיוק בזווית ההיא, הם אפילו התחבקו כצמד רעים: מורנייה וסולימאני. ראש הממשלה אהוד אולמרט, נאמן להבטחתו לבוש, הורה למוסד שלא לפעול. סולימאני ניצל. מורנייה חוסל באותו ערב.

     

    ***

     

    כארבע שנים מאוחר יותר נועד איש מודיעין ישראלי בכיר עם עמית זר, שמכיר את סולימאני ואף פגש אותו כמה פעמים. בן־השיח תיאר את סולימאני כאיש מבריק, מנהיג מבטן ומלידה, בעל כישורי ניהול בולטים וחשיבה מחוץ לקופסה. איש המודיעין הזר הוסיף ותיאר מפקד זמין ונגיש למצוקות אנשיו, אחד שמזדרז להופיע לצידם בלב אזורי לחימה. הישראלי הסיק מהשיחה כי סולימאני "אינו אחד שיושב במשרד הנוח, רחוק בטהרן, ומערבב ניירות", וכי "מדובר באיש מאוד־מאוד מסוכן". הוא צדק. אגב, הפגישה בין הישראלי לזר הסתיימה בבדיחוּת הדעת: הישראלי ביקש בצחוק, "נו, אז תארגן לי פגישה"; איש המודיעין הזר השיב בחיוך שלא נראה לו שהדבר יתאפשר בעתיד הקרוב.

     

    סולימאני (מימין) בסוריה, באחת מזירות הלחימה בדאעש. "מדובר באיש מאוד מאוד מסוכן"
    סולימאני (מימין) בסוריה, באחת מזירות הלחימה בדאעש. "מדובר באיש מאוד מאוד מסוכן"

     

    עשור אחרי הפיצוץ ההוא בדמשק ברור לכולם כי אם אכן אולמרט הבטיח לבוש — הוא היה חייב לקיים את הבטחתו. אבל יש גם בשתי המדינות לא מעט אנשי מודיעין שמצטערים, מצטערים מאוד, שסולימאני לא עלה שם השמיימה יחד עם מורנייה. השילוב של יכולות מבצעיות, כריזמה אישית ותעוזה הפך את סולימאני לאחת הסכנות הגדולות ביותר לישראל. וככל שסולימאני ואיראן הולכים ומתבססים סמוך לרמת הגולן — הסכנה הזו רק הולכת וגוברת.

     

     

    ויש לסולימאני עוד כישרון נדיר חשוב: יכולת הישרדות במערכת הפוליטית האיראנית הקשוחה. לפני כשנה וחצי, למשל, צצו בתקשורת דיווחים על כוונתו להתמודד מטעם השמרנים בבחירות 2017 לנשיאות. לא ברור מי שתל את הדיווחים האלה: סולימאני עצמו, שביקש לסמן את עצמו בדרך למעלה; או מתנגדיו, שזממו להפוך אותו לאיום חדש על הצמרת האיראנית. כך או כך, סולימאני לא נתן לפרסום הזה להפוך למוקש: בצעד נדיר הוא הוציא הודעה מיוחדת, שלפיה בכוונתו להישאר "חייל" בשירות המנהיג העליון והאומה האיראנית עד סוף חייו. רוצה לומר: אני גם חזק פוליטית, וגם פטריוט נאמן. כנראה זה עבד: מעמדו נסק אפילו יותר, וסקר שביצעה לאחרונה אוניברסיטת מרילנד בשיתוף מכון סקרים איראני, מצא כי סולימאני הוא האישיות הפופולרית ביותר בעיני הציבור האיראני, אף יותר מנשיא איראן, חסן רוחאני. יכול להיות שהוא אפילו צבר כבר יותר מדי כוח: בתקשורת הערבית צצו השבוע ידיעות לא מאומתות, לפיהן מתחולל בטהרן מהלך להעבירו מתפקידו. אבל גם אם יש בכך אמת, ייתכן שסולימאני בכלל ימונה לתפקיד בכיר אף יותר. כך או כך, נכון לכתיבת שורות אלו ‑ סולימאני הוא אויבה הראשי של ישראל בסוריה.

     

    תושב טהרן מניף את צילומיהם של סולימאני (משמאל) וחמנאי. סולימאני נחשב לדמות הפופולרית באיראן
    תושב טהרן מניף את צילומיהם של סולימאני (משמאל) וחמנאי. סולימאני נחשב לדמות הפופולרית באיראן

     

    בשיחות עם ראשי ארגוני ביון באירופה, שחלקן התקיימו במהלך ועידת מינכן האחרונה, אמר ראש המוסד יוסי כהן כי איראן הצליחה לייצר סהר שיעי, "שאולי איננו סהר שיעי במובן הדתי הקלאסי, אבל כן כזה שיאפשר לה להוביל משאית מלאה בטילים או באמצעי לחימה מתוחכמים אחרים מטהרן ועד לחוף לבנון. מבחינתם, זוהי התגשמות חזון הסהר השיעי". האדם שמפקד על יישום החזון הזה, כך כהן, הוא קאסם סולימאני, "שמדווח ישירות לחמנאי (המנהיג הרוחני העליון) ולא לרוחאני (נשיא איראן), שסולימאני כלל אינו מרגיש שהוא כפוף לו".

     

    יוסי כהן
    יוסי כהן

     

    אז מיהו האדם שהקים את התשתיות שעל פי פרסומים זרים הופצצו על ידי חיל האוויר בשבועות האחרונים — כולל התקיפה המסיבית ביום ראשון השבוע, שבה הושמדו על פי הדיווחים כ־200 טילים? מיהו הגנרל שעומד מאחורי הפריסה האיראנית סמוך לרמת הגולן, זה שאחראי לשילוח מל"ט עמוס חומר נפץ לשמי הארץ? "ידיעות אחרונות" משרטט את דמותו המורכבת, המתוחכמת ורבת הפנים של קאסם סולימאני.

     

    השהיד החי

    במרוצת השנים התפזר מעט מהערפל שאופף את חייו הפרטיים של סולימאני. חאג' קאסם סולימאני נולד ב־11 במרץ 1957 בכפר קנאת מולכ, שבמחוז כרמאן בדרום־מזרח איראן, אזור הררי בעל אופי שבטי. הוא האמצעי במשפחה בת חמישה אחים ואחיות. אחיו, שקטן ממנו בכשבע שנים, משמש כמנהל בתי הכלא במחוז טהרן. סולימאני נשוי ואב לשלושה בנים ושתי בנות, שאחת מהן, נרגס, מתגוררת במלזיה.

     

    כשהיה בן 13, עקר סולימאני עם קרוב משפחה לעיר כרמאן, בירת המחוז. מכיוון שאביו החקלאי צבר חובות, סולימאני החל לעבוד בתאגיד המים המקומי. במקביל, עסק בפעילות ספורטיבית, ועל פי חלק מהגרסאות (כנראה אלה שהוא עצמו מטפח), הוא מתהדר בחגורה שחורה בקראטה.

     

    כמו רבים מבני דורו, כשהיה בן 18 הצטרף סולימאני למאבק למען חומייני. כשהמהפכה הצליחה, וחומייני שב ב־1979 לטהרן כמנצח, הצטרף סולימאני למשמרות המהפכה (או בכינויָם המקוצר בקהילת המודיעין — משה"מ). זהו הכוח הצבאי שהקים חומייני כדי לשמר את שלטונו מבפנים, ולייצא את המהפכה גם למדינות נוספות. אף שהיה ללא ניסיון צבאי, הצעיר בן ה־21 בלט בכישוריו והחל לטפס בסולם הדרגות של הארגון.

     

    משימתו הפיקודית הראשונה הייתה בסוף 1979, כאשר נשלח לסייע בדיכוי מרידת בדלנים כורדים בצפון־מערב איראן. סולימאני הוצב בעיר מהאבאד, ככל הנראה במסגרת כוח בלתי סדיר. משימתו צלחה, והוא שב לכרמאן וקיבל פיקוד על היחידה המקומית של משה"מ.

     

     

    בסתיו 1980, עם פרוץ מלחמת איראן־עיראק, נשלח סולימאני לחזית הדרומית. ככל הנראה, הוא הוכיח את עצמו בשדה הקרב: תפקידו הבא היה כבר מפקד דיביזיה 41 ת'אראללה של המשה"מ, שנחשבת לכוח מובחר. בתום המלחמה, שבה הדיביזיה לכרמאן והופקדה על המאבק במבריחי סמים באזור. סולימאני המשיך לנסוק מעלה, וכנראה גם החל לשחק נכון את המשחק הפוליטי הפנים־איראני. בשלהי 1997 או בראשית 1998 הוא מונה למפקד יחידת העילית של משה"מ: "כוח קודס".

     

    תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר: "קודס הוא כוח חשאי לגמרי, שעובד במנותק לגמרי מהמערך האיראני הרשמי ובנה את התאים שלו ברחבי העולם באופן סודי וסמוי, לפחות עד תחילת רעידת האדמה במזרח התיכון (הכוונה לאביב הערבי — ר"ב, ר"צ). מטרתו המרכזית: יצוא המהפכה ועידוד גורמים איסלאמיים קיצוניים ברחבי העולם".

     

    תמיר פרדו
    תמיר פרדו

     

    בשנות ה־90, עיקר פעילותו של סולימאני הופנה למקום אחד: אפגניסטן, שכנתה ממזרח של איראן. באפגניסטן של אחרי עזיבת הסובייטים החל לעלות כוחה של הטליבאן, תנועה ג'יהאדיסטית־סונית, שהיוותה אתגר משמעותי בעבור האיראנים (השיעים). ועוד משהו: הטליבאן שימש גם אינקובטור לארגונו של כוכב עולה בשמי הטרור העולמי, אחד בשם אוסאמה בן לאדן. גם את החיה הזו האיראנים לא ידעו בדיוק איך לאכול.

     

    סולימאני החל להתמחות בסוג אחר של מאבק מזוין, כזה שמבוצע בחשאי ובאמצעות שליחים ("מלחמת פרוקסי", בעגה המקצועית). הוא החל לפעול בעיקר באמצעות "הברית הצפונית", האופוזיציה האפגנית שלחמה נגד טליבאן. עוד גורם שתמך באותה עת ב"ברית הצפונית" היה הסי־איי־איי האמריקאי. בסבך הזה — שני אויבים מושבעים, שמפעילים ארגון גרילה פרוע נגד אויב שלישי — סולימאני הוכיח שהוא לא רק מצביא ואיש מבצעים מוכשר, אלא גם דיפלומט וטקטיקן פוליטי. הוא, למשל, הבין שיתקשה להיאבק בבן לאדן, ולכן איפשר לו ולארגונו חופש תנועה מסוים דרך איראן. את החופש הזה ינצלו ב־2001 כמה מאנשי בן לאדן כדי לצאת לפיגועי ה־11 בספטמבר. סביר להניח שסולימאני לא הזיל יותר מדי דמעות באותו יום.

     

     

    תחת פיקודו של סולימאני גדל כוח קודס, ומשימותיו התרבו. במקביל, קשריו בצמרת האיראנית הלכו והתהדקו. אחד ממקורות הכוח העיקריים שלו הוא, כאמור, יחסיו הקרובים עם המנהיג העליון האיראני, עלי חמנאי. בשנת 2005, בפגישה עם משפחות חללים ממחוז כרמאן, כינה חמנאי את סולימאני בתואר הנדיר "שהיד חי". בראשית 2011 העניק לו המנהיג באופן חריג דרגת אלוף, דרגה זהה לזו של מפקד משה"מ. פרדו: "איראן היא מדינה מסודרת, עם בירוקרטיה ומאבקים פוליטיים. זה לא חיזבאללה. במדינה כזו, מאוד־מאוד נדיר לראות אדם שנמצא בעמדת כוח משמעותית כל כך הרבה זמן, ורק צובר עוד ועוד עוצמה ולא מוזז הצידה. סולימאני מתנהל כנראה בחוכמה רבה, כשהוא מצליח מחד להגדיר את סמכויותיו וכוחו, ומצד שני להבהיר לכל הבכירים האחרים במערכת שהוא כאן, בכוח קודס, כדי להישאר, שאין לו שאיפות קידום ושהוא לא מהווה איום על מי מהם".

     

    המטרה המרכזית של כוח קודס הייתה ונשארה "לשים רגל בכל מקום שאליו ניתן לייצא את המהפכה", כהגדרתו של איש מודיעין בכיר. וזה כולל מאבק עד חורמה בכל מי שמפריע למהפכה הזו.

     

    כמו ישראל, למשל.

     

    "זו הזדמנות זהב"

    עם השנים צבר כוח קודס בפיקודו של סולימאני ניסיון רב במאבק מול ישראל. איש מודיעין ישראלי: "הנחת המוצא שלי היא שאנשי מודיעין בכל מקום בעולם — במוסד, בסי־איי־איי, בקג”ב או במשה"מ — הם אנשי מקצוע שמתייחסים לעבודה שלהם באופן שקול, רציני וחף מהתלהמות אידיאולוגית. אני מוכרח להגיד שבנוגע לכוח קודס, הנחת המוצא הזו זכתה לאתגור משמעותי. החבר'ה האלה, הפקודים של סולימאני, באמת שונאים אותנו, את ישראל והיהודים, שנאה יוקדת. הם מתעבים אותנו, ובאים בבוקר לעבודה חדורי מוטיבציה לנצל את היום כדי לתכנן איך לגרום למקסימום נזק ודם יהודי".

     

    את רוב הפעילות שלו נגד ישראל ניהל כוח קודס דרך חיזבאללה, ומעל כמה מהפגיעות הקשות של חיזבאללה בישראל במלחמת לבנון השנייה מתנוסס שמו של סולימאני. אבל חיזבאללה הוא רק חלק מהתוכנית: סולימאני מבקש ליצור שיתוף פעולה אזורי נרחב בהרבה עם גורמים שהם לא רק דתיים ולא רק שיעיים, אלא כאלה שיש להם אינטרסים משותפים עם איראן. הגורמים הללו מכונים בחטיבת המחקר של אמ"ן "החזית הרדיקלית".

     

    האיראנים, למשל, משתפים פעולה עם משפחת אסד, שהם בני העדה העלאווית. בעיני שיעים אדוקים, עלאווים הם כופרים. אבל את העניינים הדתיים הללו סולימאני שם בצד, כי לסוריה יש משהו שלאיראן אין והיא מאוד־מאוד רוצה: גבול משותף עם ישראל.

     

    חיזבאללה ואסד הם רק שניים מחברי "החזית הרדיקלית". השניים הנוספים הם פלסטינים; הראשון, קטן יחסית בגודלו ובעוצמתו, הוא ארגון הג'יהאד האיסלאמי, שעימו מקיים סולימאני מגע צמוד למעלה מ־20 שנה. השני משמעותי בהרבה לישראל: חמאס.

     

    במשך שנים ארוכות דחו בחמאס את ידו המושטת של סולימאני. הסיבה העיקרית הייתה שייח יאסין, המנהיג הרוחני של חמאס וסוני אדוק, שלא רצה ידיים שיעיות בקרב שלו עם ישראל. אלא שכמו שקורה לא אחת במזרח התיכון, את הבעיה הזו פתרה דווקא האויבת של כל אלה: ישראל. כשחוסל שייח יאסין, חוסל גם המכשול האחרון לקשר בין חמאס לסולימאני.

     

    הרכבת "החזית הרדיקלית", האויב המסוכן ביותר של ישראל כיום, הושלמה. בחסות איראן, חמאס השתלט על עזה והצליח להכניס חלק גדול מהמדינה למקלטים ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן"; בחסות איראן, חיזבאללה יצא למתקפת טילים חסרת תקדים במלחמת לבנון השנייה; ובחסות איראן, במשמרות המהפכה יכולים לראות את חקלאי הגולן בלי משקפת. האב הגאה של כל זה הוא קאסם סולימאני.

     

    בינתיים היה מעורב סולימאני ביותר ויותר מבצעים נגד ישראל. יחידה 1800 של חיזבאללה, שהוקמה בסיועו של "כוח קודס" ומשמשת לעידוד פיגועים בתוך ישראל, ניהלה למשל את חטיפתו של אלחנן טננבוים. חיזבאללה, בתיאום עם סולימאני, היה אחראי לחטיפתם של בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד זכרם לברכה, באוקטובר 2000. דווקא חטיפת החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב זכרם לברכה, ב־12 ביולי 2006, פעולה שתוכננה על ידי עימאד מורנייה והביאה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה — הייתה שלא בידיעת סולימאני, והוא רתח על כך. בדיעבד, הוא צדק: תוצאות הלחימה היו שהיכולות של חיזבאללה נחשפו; ישראל פיתחה את "כיפת ברזל" ומערכות נוספות שנותנות מענה לאיומים שסולימאני ניסה לייצר; והניסיונות לסגור חשבון עם מורנייה, כך לפי מקורות זרים, נשאו פרי.

     

    אחרי חיסול מורנייה באו עוד פעולות רבות שהיכו בחיזבאללה: פיצוצים מסתוריים של מחסני נשק מדרום לליטני, הפצצות שיירות נשק ועוד. האירועים האלה עירערו את היציבות הפנימית בארגון. אותות הלחץ הזה ניכרו במיוחד באיש שמונה להחליף את מורנייה — גיסו (שהיה גם בן דודו), וסגנו, מוסטפא בדר א־דין. א־דין החל לפעול באופן פזיז ופרוע לעיתים. הוא החל כנראה לתכנן שורת פעולות אגרסיביות נגד ישראל ונגד גורמים בלבנון, בלי לתאם זאת עם סולימאני ואף לא עם נסראללה. הדברים ככל הנראה נחשפו לשניים. על פי פרסום ברשת אל־ערבייה, ב־12 במאי 2016 פגש סולימאני את א־דין בשדה התעופה של ביירות לשיחה קשה. זמן קצר אחרי צאתו, התגלתה בחדר גופתו של א־דין. בישראל משוכנעים כי סולימאני הוא שירה בו, או הורה לאחד מאנשיו לעשות זאת. "ככה זה", אומר גורם צבאי בכיר מאוד, "בחיזבאללה שתחת סולימאני, אין תוכנית פרישה לבכירים".

     

    אבל גם כך בכירים רבים בסביבתו של סולימאני החלו לקפד את חייהם: מחמוד אל מג'זוב מהג'יהאד האיסלאמי ב־2006; עז א־דין שייח חליל מהחמאס ב־2004; סגנו ומחליפו, מחמוד אל־מבחוח, ב־2010. על פי פרסומים זרים, חלק מהלהבות של הפעילות הזו חרכו את סביבתו של סולימאני ממש. בפברואר 2007 נעלם הגנרל עלי ריזא עסכרי, אחד מעמיתיו של סולימאני ומי שהיה בעצמו מפקד כוח קודס לשעבר בלבנון. על פי הפרסומים הזרים, עסכרי ערק לארה"ב במבצע שישראל אולי הייתה משולבת בחלק ממנו, וחָלַק עם האמריקאים את מה שהוא יודע על סולימאני וארגונו. בהמשך החלו מתנקשים מסתוריים שפעלו בלב טהרן לחסל מדעני גרעין איראנים. פרויקט הגרעין האיראני אינו נמצא תחת פיקוד משה"מ, אבל אבטחתו — בהחלט כן. באיראן היו שטענו כי הכישלונות הללו הם גם הפשלות של משמרות המהפכה, אבל סולימאני עדיין היה חזק ומקושר מכדי להיפגע.

     

    ואז קרה משהו שאף אחד — גם לא בישראל — לא ציפה לו: האביב הערבי וקריסתו, ואחריהם עלייתה המטאורית של דאעש. תוך זמן קצר הפך סולימאני לשחקן מרכזי בתהליכים פוליטיים חובקי־עולם. תמיר פרדו: "אפשר לחלק את החיים המקצועיים של סולימאני לשתי תקופות: עד האביב הערבי הוא מפקד כוח שנתפס על ידי רוב מדינות העולם כגוף טרור, שמנסה לעשות בלגן היכן שניתן כדי לקדם אינטרס כזה או אחר. הוא היה פעיל מאוד בסוריה, בלבנון ובעיראק אבל בסופו של דבר, תכליתו המרכזית — טרור.

     

    "אבל מהזעזוע שפקד את המזרח התיכון ובהמשך מההופעה של דאעש, הבן אדם משנה כיוון. הוא הופך לשחקן אמיתי, כשהוא יודע לנצל בכישרון את התשתית החשאית שהקים במשך הרבה שנים, להשיג מטרות לא חשאיות: להילחם, לנצח, לקבוע נוכחות, לבנות תשתית צבאית משמעותית — והכל כדי לייצר רווחים בינלאומיים עבור איראן".

     

    כשסרטוני שחיטת הגרונות של דאעש החלו למלא את הרשתות החברתיות, לפתע איראן וסולימאני נראים קצת פחות שטניים. וכשסולימאני החל לפעול נגד המדינה האיסלאמית — בכלל היו שטענו כי הוא הצטרף לכוחות האור. "הסכם הגרעין העניק רֵהָבִּיליטציה לאיראן", אומר פרדו. "זו הייתה הזדמנות זהב מבחינתם: גם מלחמה פופולרית בדאעש וגם, פתאום, הם הפכו מדינה ככל המדינות, ורוסיה וסין מיד חידשו בעוצמה את היחסים הכלכליים איתם. בבת אחת, להיות חבר עם האיראנים זה לא פסול, כי דאעש קוצרת הצלחות בלתי רגילות בשדה הקרב, והאויב של אויביי — הוא ידידיי".

     

    החבר של ולדימיר

     

    המאבק של סולימאני בדאעש גם סייע לו להדק יחסים עם הבוס החדש בסביבה: ולדימיר פוטין.

     

    את פוטין לא עניין העבר של סולימאני, ולא כמה דם יש לו על הידיים. סולימאני הוזמן כאורח רשמי לקרמלין, הראשונה בסדרה של פגישות, חלקן חשאיות, במטרה לתאם את המבצע להשארתו של אסד בשלטון. גורם מודיעין ישראלי בכיר אומר כי "הביקור של סולימאני בקיץ 2015 במוסקבה הוא זה ששיכנע סופית את הרוסים להתערב בסוריה, במקביל לתחילת המתקפה הקרקעית הסורית באוקטובר 2015. הוא בעצם זה ששיכנע אותם שעל מנת להציל את אסד, הם חייבים להתערב".

     

    פרדו: "סולימאני הפך להיות פרטנר של הרוסים. במובן הזה הוא שונה מאוד מעימאד מורנייה, שתמיד נשאר חשאי, ושתמונתו מעולם לא פורסמה. סולימאני הפך בשנים האחרונות לדמות פומבית מאוד. הדבר הזה קורה רק משום שהפעילות של כוח קודס נתפסת משלב מסוים כלגיטימית".

     

    בשלב הראשון של המלחמה נועדה המעורבות האיראנית למנוע את נפילת דמשק ומאחזים אסטרטגיים בצפון סוריה לידי המורדים, ולמעשה — את קריסת משטר אסד. בשלב הבא, שהחל בסביבות ספטמבר 2015, האיראנים סייעו למשטר הסורי להרחיב את שטחי שליטתו ולייצב את שלטונו.

     

    בשלב הראשון, המעורבות האיראנית בסוריה הסתכמה בכמה מאות יועצים וכמה אלפי לוחמים שיעים של חיזבאללה, שאליהם צורפו מיליציות שיעיות עיראקיות ולוחמים אפגנים ופקיסטנים, שמשה"מ גייסו בתמורה לשכר חודשי ולהטבות כלכליות שונות. הכוחות פעלו תחת המטרייה של "גַּיִס סוריה" המיוחד שהקים סולימאני. לראשונה בתולדות כוח קודס, כפופים למפקד הכוח עוד עשרות אלפי לוחמים איראנים ושיעים, שאינם חלק אורגני מכוח קודס. סולימאני, למעשה, מפקד על צבא משלו.

     

    כשאיראן עברה לשלב השני, היא תיגברה את כוחותיה, ככל הנראה בכ־2,000־1,500 לוחמים, שחלקם נטלו חלק פעיל בלחימה וזכו להישגים מרשימים. סולימאני בינתיים הפך לסוג של סלב והמשיך לתעד את עצמו בזמן אמת בשטח, כדי לדאוג שבקרמלין (ואולי גם בירושלים) יידעו מי מקיז פה דם בשביל אסד. הוא, למשל, תועד ביוני 2017 באזור גבול עיראק־סוריה לצד לוחמים של חטיבת "פאטמיון", שמורכבת מלוחמים אפגנים; בנובמבר 2017 תועד בביקור באזור דיר א־זור — המקום שבו השמידה ישראל את פרויקט הגרעין הסורי — ששוחרר מידי דאעש. אגב, בעת הביקור הזה, היה סולימאני בימי האבל על מות אביו, אבל ביקש לשדר שהחובה קודמת לעניינים אישיים.

     

    החודשים חלפו. הסורים, יחד עם הרוסים והאיראנים, החלו לסמן עוד ועוד הצלחות, עד ששלטונו של אסד יצא מכלל סכנה. עתה יכול סולימאני לעבור למטרה האמיתית לשמה הגיע לשם: ביסוס כוח צבאי איראני מול הגבול עם ישראל.

     

    הסהר השיעי החדש

     

    סולימאני לא היה זה שיצר את הנוכחות האיראנית בסוריה. לחיזבאללה כבר היו בסיסים בסוריה שנים רבות — מחסנים לטילים ואמל"ח רגיש אחר — אבל סולימאני היה זה שהבין כי אם ההימור של טהרן על אסד במלחמת האזרחים יצליח — איראן תוכל לבקש כל דבר שתרצה בתמורה. כולל נוכחות מול רמת הגולן.

     

    תוך כדי הלחימה בדאעש, סולימאני הקים יחידה סודית ביותר של חיזבאללה, בפיקוד ג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד, ובהשתתפות סמיר קונטאר, רוצח משפחת הרן, שהפך לסמל בלבנון. המטרה, בין השאר, הייתה לייצר טרור לעבר ישראל.

     

    על פי פרסומים זרים, המודיעין הישראלי עקב מקרוב אחר הקמת היחידה הזו, ובינואר 2015 ליוו הסנסורים של אמ"ן שיירת כלי רכב בסיור לאורך גבול ישראל, בהשתתפות מורנייה ג'וניור והגנרל האיראני החונך שלו. מטוסי חיל האוויר פגעו והרגו את השניים. סולימאני חרג הפעם ממנהגו והגיב: חיזבאללה שיגר טילי נ”ט לעבר רכבי צה”ל בהר דב. בתקרית נהרגו שני חיילי צה”ל ועוד שבעה נפצעו. במקומו של מורנייה מונה סמיר קונטאר, שגם הוא נהרג בהמשך בפעולת התנקשות שיוחסה לישראל. בחצי השנה האחרונה, כשדאעש והמורדים מפסידים, סולימאני וחבריו החלו לחשב מסלול מחדש אל מול ישראל. זה גם הרקע לאירוע הדרמטי שבמהלכו הופל מטוס אף־16 ישראלי מטיל סורי בפברואר השנה. הפעם הקודמת שמטוס ישראלי הופל הייתה במלחמת לבנון הראשונה.

     

    המטוס הוזנק בעקבות חדירת מל"ט איראני לשמי ישראל, אירוע שישראל רואה בו בצדק חציית קו אדום. אבל חשוב להבין את ההקשר של הפעולה הזו. בחודשים שלפני שיגור המל"ט, שתי פעולות שמיוחסות על ידי גורמים זרים לישראל, פגעו בבטן הרכה של סולימאני:

     

    הראשונה הייתה ב־7 בספטמבר 2017 כשמפעל לטילים של האיראנים וחיזבאללה נפגע. המפעל היה בשלבי הקמה במסייף, בתוך המתחם השמור של "המרכז למחקרים מדעיים" (SSRC), מעין מקביל סורי לרפא"ל.

     

    הפעולה השנייה אירעה כחודשיים מאוחר יותר: מישהו פגע מהאוויר במערך מבנים שעמד לאכלס מגורים ומתקני הכשרה לחלק מהמיליציות השיעיות של סולימאני. בעקבות ההפצצות המסתוריות הללו יצאה ככל הנראה ההחלטה: הפעם מגיבים, ומנסחים את כללי המשחק מחדש.

     

    ב־10 בפברואר, בלילה שבין שישי לשבת, שוגר מל"ט איראני, שהוטס מתוך קרון בקרה בשדה התעופה T4. המל"ט נבנה בהשראת מל"ט אמריקאי חמקן, שהתרסק בסוף 2011 באיראן. ההתרסקות הזו שווקה באיראן כניצחון גדול, ובטהרן אפילו מכרו דגם שלו בחנויות מזכרות של המשמרות.
     

    דגם המל"ט שנמכר בטהרן
    דגם המל"ט שנמכר בטהרן

     

    אבל המל"ט האיראני שנשלח לישראל לא היה מל"ט מודיעין, אלא נשא חומר נפץ. במערכת הביטחון סבורים כי המל"ט כוון להתפוצץ בשטח פתוח או במקום בעל חשיבות נמוכה, "רק כדי לאותת לנו אחרי ההתקפות שייחסו לנו, שיש להם יכולת להגיב עמוק בשטח ישראל", כדברי מקור ביטחוני בכיר. אחרי אותו לילה דרמטי, סולימאני אמר כי "איראן לא תסתפק בשליחת מל"טים לישראל, אלא תפעל להשמדתה של הישות הציונית מהמפה".

     

    זירת התרסקות ה־F16 הישראלי בפברואר. "איראן לא תסתפק בשליחת מל"טים לישראל", הכריז סולימאני, "אלא תפעל להשמדתה ומחיקתה של הישות הציונית מהמפה"
    זירת התרסקות ה־F16 הישראלי בפברואר. "איראן לא תסתפק בשליחת מל"טים לישראל", הכריז סולימאני, "אלא תפעל להשמדתה ומחיקתה של הישות הציונית מהמפה"

     

    זו לא הייתה התבטאות בעלמא. סולימאני הורה על תגבור משמעותי של המערך האווירי האיראני בסוריה, זה הפועל ממתחם סגור בבסיס T4, כולל צי של מל"טים מתאבדים, כמו זה שהושמד מעל ישראל. המערך הזה הוא זה שנפגע בהפצצה שיוחסה לחיל האוויר הישראלי לפני כשלושה שבועות.

     

    בינתיים, לא מן הנמנע כי השם "קאסם סולימאני" עלה כנראה לא אחת בסדרת פגישות שערך בחודשים האחרונים ראש המוסד, יוסי כהן, עם עמיתיו במערב. "שמענו בעבר פעמים רבות על רצון איראני דתי ואידיאולוגיה ליצור 'סהר שיעי', אזור השפעה נרחב תחת הערכים והפעילות שלהם", אמר כהן לשומעיו. "כיצד מגדירים 'סהר שיעי'? ובכן, לדעתי, מהרגע שיש לאיראן יכולת לשלוח משאית עם נשק ואמצעי לחימה מתקדמים מטהרן ועד ביירות, על כביש, בלי הפרעות, ואם ירצו, עד ראש הנקרה — זה אומר שסולימאני הצליח ביצירת הסהר השיעי הזה".

     

    ראש המוסד קבע כי דחיקת רגליה של איראן אל מחוץ למזרח התיכון היא המטרה המרכזית של הארגון שבפיקודו. "איראן, המרוחקת מישראל 1,500 ק"מ, הצליחה ליצור בפועל גבול עם ישראל, זאת בשעה שלישראל אין גבול עם איראן", אמר כהן לשומעיו. "קודם מלבנון ועכשיו גם מסוריה, הם יכולים לפעול ישירות נגד יישובים ישראליים ומטרות אסטרטגיות בארץ. זוהי סכנה אסטרטגית חמורה ביותר הניצבת בפניה של ישראל".

     

    ronen@ronenbergman.com

     


    פרסום ראשון: 02.05.18 , 23:10