התפקיד של רבי נחום דב בראייר, האדמו"ר מבויאן, בכל ל"ג בעומר בהילולת הר מירון, הוא הכלאה בין כמה תפקידים. קצת קפטן של קבוצה שזכתה באליפות, העומד להניף את הגביע לקול תשואות האוהדים; לפרקים הוא מזכיר את האח"מ שנבחר להדליק את הלפיד באולימפיאדה, ולהכריז על תחילת המשחקים; וגם עם האיש מהוותיקן, שאחראי לעשן הלבן שמודיע להמונים שנבחר אפיפיור, יש לו קווי דמיון. כמו מאסטר אמיתי, גם מנהיג חסידות בויאן יודע שאין אפקט חזק יותר ממשיכה של רגע הקליימקס, ובפנים חתומות הוא השתהה רבע שעה ארוכה ליד אבוקת הענק עד שהדליק אותה. הלהקה ניגנה מוזיקה חסידית, והרבבות בקהל נעו קדימה ואחורה, מחכים שהוא ירגיש שהגיעה השעה. וברגע שהוא הניף את הלפיד, מבלי לחכות שהלהבה תאחוז בהררי צמר הגפן הטבול בשמן, הורגש רטט ברחבה ורעד בטריבונות. השעה הייתה 20:45 ביום רביעי, והאות ניתן לפתיחת ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי.
יש חרדים שנשבעים שעפו. הם אומרים שאם אתה משחרר את הגוף ונותן לו לזרום עם הדחיפות במהלך הריקודים, אתה עשוי לעופף לכמה שניות. מצד שני, אם לא תתרכז, המעוף עשוי להפוך להשתטחות בואכה רמיסה. ההדלקה של האדמו"ר מבויאן פותחת את הילולת ל"ג בעומר במירון כבר מעל 100 שנה, והאנרגיות שהיו שם השבוע גברו על אלו של כל שאר 18 ההדלקות שנערכו במתחם קבר הרשב"י בין רביעי בערב לחמישי בלילה.
הצפיפות סביב מתחם הקבר בליל רביעי השבוע הייתה כה רבה, עד שההפרדה בין גברים לנשים, שנשמרה בטקס ההדלקה בעזרת גדרות ברזל, התפוגגה. כמה גברים חרדים נלחצו מזה, ואחד מהם צעק על דבוקה של כמה מאות נשים, "לכו אחורה לאזור שלכן, גברים לא יכולים לעבור פה!", אך נענה בגיחוך. יש משהו באקסטזה של ההילולה שמטשטש את החוקים הקבועים והאיסורים החמורים. וחוץ מזה, עם כל הכבוד לברנש הזועף, להר הזה יש רק בוס אחד, ושמו רבי שמעון בר יוחאי.
הילולת ל"ג בעומר בהר מירון היא ההתכנסות השנתית הגדולה בארץ, והיא לא רואה את יריבותיה ממטר. בשנה שעברה היו בהר 600 אלף איש, רובם חרדים – אחד מכל 10 יהודים בישראל. לשם השוואה, להלוויית הרב עובדיה יוסף ב־2013 הגיעו 300־800 אלף איש, וב"הפגנת המיליון" של המחאה החברתית נכחו 300־400 אלף ישראלים, אבל אלה אירועים חד־פעמיים. לסליחות בכותל מגיעים כל שנה מאות אלפי מתפללים במשך 10 ימים, בערב האחרון מדובר ב־50 אלף, ובהופעות בפארק הירקון נכנסים כ־60 איש.
טונות בשר, עופות וקיגל
אלא שמעבר למסות, הדבר המדהים בהילולה במירון הוא שכמעט כל האוכל והשתייה במתחם הם חינם. כן, חינם. בזמן שבהופעה של רדיוהד תשלמו 30 שקל לנקניקייה, ובדרך לכותל תעמדו בתור ארוך כדי לקנות מים ובייגלה עם זעתר, במירון יש מאות אנשים שכל מאודם לחלק אוכל לפוקדים את ההר. מספר עמותות גדולות – אור הרשב"י, אוהל הרשב"י, הכנסת אורחים רשב"י, יוסף טדגי – ולצידן כמה יוזמות פרטיות, מגיעות למתחם שבועות לפני החג, ומקימות בו אוהלי ענק ממוזגים, מביאות גנרטורים עצומים, מסדרות מאות סירים על כירות גז וסוחבות טונות קיגל, סלטים, עופות ובשר, כדי לספק ארוחה חמה לכל מי שחפץ. זה גורם להר להיראות שונה מכל התכנסות ציבורית אחרת בארץ, עם אפס שלטי פרסומת של חברות מסחריות או חסויות של מותגים גדולים.
מעורר השראה לראות כה רבים ששים להאכיל זרים ללא תשלום, ושאפשר להרים אירוע ענק בלי למסחר את המרחב הציבורי, אבל יש לזה מחיר אסתטי. חסויות ופרסומות בהופעות ופסטיבלים יוצרות אסתטיקה אחידה, ופה יש כאוס ויזואלי. המרחב מעוצב באופן פונקציונלי להחריד, עם הררי טריבונות מברזל (המכונות "פרנצ'עס", ביידיש), אוהלי ברזנט לבנים, ולוחות פח מכוערים, שיוצרים מעברים נפרדים לכוהנים. בין כל אלה מבצבץ הירוק של החורש, המזכיר שעדיין מדובר בהר תלול ופראי.
העמותה הגדולה ביותר שמקימה מדי שנה אוהלי אירוח ותפילה במתחם ההר, היא "אור הרשב"י", שנוסדה לפני עשור ומחזיקה בכל השנה ישיבת כולל בצמוד לקבר הרב. היא הוקמה על ידי האחים לבית משפחת פריד, חסידי סאטמר מבלגיה (אחד מהם חי בצפת), שלקחו צעד קדימה את המנהג בן מאות השנים של אירוח עולי הרגל למירון, שהיה נחלתם של אנשי צפת בעיקר. לפני כ־15 שנה, הם החלו לממן מידי ל"ג בעומר אוטובוסים להר מכל הארץ. אחר כך הביאו שירותים בקרוונים, שנה אחר כך גם אוהל עם כיבוד, ואז, משאיות עם אוכל בקירור. כך צמחו ממדי האירוח, וכיום העמותה מחלקת בכל ל"ג בעומר 250 אלף ארוחות חמות שמחולקות בין 3 מועדים: בערב ההילולה, בבוקר למחרת ובצהריים. בנוסף מקימים אנשי העמותה אוהלי לימוד ותפילה, בהם יכול כל אחד להדפיס לו קטעים מספרי קודש שונים. לפני כמה שנים היא קנתה שטח בכניסה למושב מירון, דרכו מגיעים למתחם הקבר, וכיום היא מסיימת להקים בו מבנה גדול בו תפעל בין היתר ישיבת הכולל, שפועלת כיום מקרוון קטן.
אוהל חלוקת האוכל לגברים של אור הרשב"י היה המרווח ביותר בין כל אוהלי האירוח שנבנו בהר, כשבין האוהלים הרשמיים, דוכנים קטנים הציעו בורקס ורוגלעך. באוהל נפרסו עשרות שולחנות ארוכים, ובקצהו הוצבו עשרות קונטיינרים של אוכל חם וטרי, שאספקתו חודשה כל הזמן: חמין עם ביצים קשות, שכבר ביום שלישי הגיעו מוכנות בתוך מכלי פלסטיק וחיכו במקררים, פסטה ברוטב עגבניות, פירה, פתיתים, אורז, קיגלים שונים, ושלל סלטים קרים. האוהל עובד בשיטת הסרט הנע. עשרות מלצרים חגים סביב השולחנות, וכשהם מזהים אדם שסיים לאכול, מפנים לפח את הצלחת החד־פעמית שלו, רומזים שאת העיכול אפשר לבצע גם מחוץ לאוהל.
באזורים רבים בהר מירון נוכחים שלטים של העמותה, וברובם מספר טלפון שדרכו ניתן לתרום לה (על תקציב העמותה, ראו מסגרת). אף שהבניין בכניסה להר עוד לא גמור, אנשיה הצליחו להכשיר את המרתף לאזור אירוח לנשים (כולל שירותים מהודרים, כי "נשים צריכות רמה גבוהה ולא יכולות להתפנות בשיחים כמו הגברים", הסביר אחד מהם) ואת חזית הבניין לדלפק מודיעין. באי המודיעין קיבלו, בין היתר, חוברת בשם "ספר הניסים של רשב"י הקדוש", עם שמות ומספרי טלפון של אלפי אנשים, רובם נשים, שתרמו לעמותה וזכו בנס. החוברת מחולקת לפי תחומי הניסים (זיווג, רפואה, פרי בטן, ישועות, בתי משפט ופרנסה, שלום בית והצלחה), וניתן למצוא בה נשים שנכנסו להיריון אחרי שנים של ניסיונות, או גברים שנרפאו ממחלה קשה, לצד ניסים יותר איזוטריים – כמו גברת שעברה תיאוריה אחרי שנכשלה במבחן 7 פעמים, ואישה שלמרות תקלת חשמל באמצע האפייה, יצאו לה חלות מצוינות. בכלל, לדבר על ניסים זה דבר שכיח מאוד במירון, וכפי שבאנגליה אנשים שוברים את הקרח בדיבור על מזג האוויר, כאן שיחות רבות נפתחות ב"שמע איזה נס קרה למישהי שאני מכיר".
מיטה באלפי שקלים
אף שהאוכל והשתייה במירון מחולקים חינם, מבחינת הסדרי הלינה, יש במירון היררכיה מעמדית נוקשה. הכי מבוססים, בהם חרדים מחו"ל, שוכרים דירות במושב מירון, תמורת 500־1,500 שקל למיטה ללילה, ברמת הידור שקרובה יותר לאכסניה מאשר צימר; אחריהם מגיעים אלה ששוכרים דירות במושב אחר באזור, או בצפת, שם יש כ־500 דירות אירוח שיעלו כ־1,800 שקל ללילה. מי שלא רוצה לשלם יסתפק בגיחה של כמה שעות להר. מדובר ברוב הקהל – משה נחמן־מירב, בעלי חברת התיירות שלווה בצפת, שמשווק דירות אירוח באזור, מספר שרק כ־50 אלף מבאי ההילולה שוכרים דירות כאלה, ושרוב הציבור לא מבלה לילה באזור ומגיע לכמה שעות.
אבל יש קבוצה נוספת שרוצה לישון קרוב לרשב"י מבלי לשלם הון, והיא אנשי האוהלים. כיוון שהר מירון הוא בסופו של דבר טבע, הקמת אוהל פרטי תחת עץ נשמעת כמו צעד מתבקש. ותיקי מושב מירון מספרים שעד שנות ה־90, רוב העולים להר בחג היו מזרחים דתיים ומסורתיים שלא הקפידו על הפרדה מגדרית, הקימו אוהלים ברחבי ההר, ופתחו דוכני מזכרות וקמעות ברחוב הראשי של המושב. אז החלה המשטרה להסדיר את ההילולה, כשאחד הצעדים היה סילוק האוהלים והדוכנים הפיראטיים. ההסדרה הזו, עם התבססות ההפרדה המגדרית, הביאה יותר ויותר חרדים להר, והם הרוב שנותן את הטון בהילולה כיום. במשרד לענייני דת אומרים כי 200־300 איש עדיין רשאים להקים אוהלים באזור הקבר, ומכונים "חורשת המרוקאים". מדובר בדור שלישי או רביעי לעולים להר מדי שנה, והרשויות לוקחות אותם מדי שנה לבית המשפט כדי להכריע לגבי היקף המתחם שלהם. ביום שלישי השבוע, כשהשרה מירי רגב ביקרה בקבר והעלתה משם פוסט וידיאו נרגש, כמה מאנשי "חורשת המרוקאים" בירכו על הגעתה וצעקו, "את מייצגת אותנו ומביאה לנו כבוד!". אחר כך, כשהבינו מאנשי השרה שספק אם יהיה לה זמן לבקר במאהלם, הם לחצו ודרשו שהיא תכבדם בנוכחותה – כי "הגיע הזמן שנשלוט במדינה, וגם נחזור לשלוט בהר".
אלא שיש עוד עשרות של מקימי אוהלים ברחבי ההר, שאינם חלק מאנשי "חורשת המרוקאים". כל מיני טיפוסים מזדמנים, חלקם הומלסים מקבצי נדבות, שנמשכים להר מדי שנה. פגשתי כמה כאלו באזור פראי של ההר, שנמצא מתחת לישיבת הכולל של אור הרשב"י, וצופה לעבר צפת. לצד כמה אוהלים מרוטים, ישבו שני חרדים בני 18 מבני־ברק – אחד שפרש מישיבתו לא מכבר, והשני ברח ממנה בניגוד לרצון הרב כדי להשתתף בהילולה. הם הצביעו על חרדי ממוצא אתיופי בן 39 שנשען על עץ סמוך והתפלל. בתום התפילה הוא סיפר שכבר 6 שנים הוא גר באוהל במירון, וניזון מהאוכל החינמי שאור הרשב"י ושאר העמותות מחלקות גם בשאר ימי השנה. הוא עזב את בית הוריו כי לא אהב שהם מחזיקים טלוויזיה ואינטרנט. הנערים טענו שהפיתוי לצפות בסרטי ניאוף הוא זה שהביא אותו למירון. שלושתם שיבחו את הבריזה בהר, וסיפרו שהם מחכים לאירוח של הרב יוסף טדגי, כי בניגוד לעמותות האשכנזיות, שמגישות חמין, הוא מפנק בעל האש. ואכן, מתחם האירוח של טדגי בלט בהר ברביעי בלילה בזכות ריח הבשר הצלוי. מאות קילוגרמים חזה עוף נצרבו שם על פלנצ'ה, עם תערובת תבלינים ושמן, ויצרו מנה שנראית כמו מעורב ירושלמי. פיתות חמות נאפו בטאבון נייד והוצעו לסועדים, רובם המכריע גברים וילדים ממוצא מזרחי.
שאלת השאלות בקבוצות הווטסאפ: "איפה חסום?"
מצידו השני של מתחם הקבר, בחלק שפונה מערבה, נמצא המתחם של חסידות תולדות אהרון ממאה שערים, חלק מהעדה החרדית (הפלג הרדיקלי שחלקו לא מכיר במוסדות המדינה). לאורך השבוע הם הקימו טריבונות, והכשירו את הרחבה לריקודים האקסטטיים שהיו שם מכניסת החג ועד צאתו. "מאה שערים ריקה בל"ג בעומר", סיפר אחד מהם, בן 31, "אין קול ברחובות כי כולם במירון". לצידו גבר בן 43, שמספר שחי כל חייו בירושלים ואינו מוצא טעם לצאת ממאה שערים, מלבד למירון אחת לשנה. הוא נשבע לי שמעולם לא דרכה רגלו במדרחוב בן יהודה. שניהם הזיעו עת חיברו שלט ברזנט ענק ל־ח' מברזל בגובה 10 מטרים. מאחור מרח חרדי מחסידות בויאן גריז על עמודי הברזל הגבוהים שעליהם תלויה דבוקת רמקולים ענקיים. "זה כדי שחוגגים לא יטפסו על העמודים ויפלו", הוא אמר, "כי כבר נפלו אנשים בעבר".
לכל החושבים שחרדים מתרחקים מעבודות כפיים מומלץ לבקר בשבוע ההכנות להילולה, כי ההר מלא באלפים מהם שטוחנים עבודה ומרימים מונומנטים מרשימים, מפעילים מנופים ונראים נהנים מהמאמץ. לפרקים זה נראה כמקבילה החרדית לחווייה הצה"לית, במובן של אחווה גברית שעושה גלוריפיקציה לקושי ולמאמץ וכמעט נהנית לסבול. הם אפילו פיתחו ז'רגון שמזכיר את זה הצה"לי, למשל הנטייה לצעוק בעת מאמץ פיזי, "זה בשביל רבי שמעון!", שדומה מאוד ל"יאללה, ברעל!".
הדינמיקה בהר ובסביבתו נראתה השבוע כמו כאוס הרמוני. שאלת השאלות, שחזרה בקבוצות הווטסאפ ההמוניות שנפתחו לטובת האירוע, הייתה "איפה חסום ואיפה לא?", ואף אחד לא באמת ידע איזה כביש בחרה המשטרה לחסום בכל רגע נתון, איזה כביש פתוח, מי רשאי להיכנס למושב מירון, ומהי מדיניות הכנסת הרכבים למתחם הקבר. אלפי שוטרים נפרסו בכניסות השונות למושב כבר מתחילת השבוע, והקשיחו מדיניותם ככל שהתקרבה שעת ה־ש' – 20:30 ברביעי בערב, אז הדליק האדמו"ר של חסידות בויאן את האש במתחם החסידות, ונתן את האות לתחילת ההילולה. נראה שגם המשטרה הושפעה מאווירת הניסים, שכן היא גילתה בכמה מקרים איפוק לא אופייני. כך, למשל, כשנהג משאית שלא נתנו לו להגיע עד הקבר, החל לצרוח על חבורת שוטרים כחולים ויס"מניקים. איש לא אזק ולא ריתק אותו לרצפה, ובמקום זאת, השתמשו השוטרים במילים רכות כמו "נשמה" ו"כפרה" עד שהוא נרגע.
מי מנהל את האירוע הכי גדול במדינה
מי בעצם מנהל את האירוע הכי גדול במדינה, מי אחראי? מנכ"ל המשרד לענייני דת, עודד פלוס, מודה כי "כולם בורחים מאחריות כי היא כבדה מדי. אף אחד לא מוכן לקחת אחריות מלאה, וכל אחד רוצה לגלגל אותה למישהו אחר. המשרד שלנו עובד בשיתוף פעולה עם משרד התחבורה, הרשות לתחבורה ציבורית, משטרת מחוז צפון ומשטרת התנועה הארצית. משרד התחבורה אחראי על ארגון הסעות מכל הארץ, אם תחבורה ציבורית או שאטלים מחניונים. משטרת התנועה אחראית על הכוונת התנועה, סגירת דרכים ובידוק, משטרת המחוז אחראית על הביטחון והרישוי של האירוע, כשכל חסידות שיש לה אישור לבצע הדלקה (אותו לפיד ענק עם צמר גפן ושמן בעירה — ע"מ), מנהלת שיח מול המשטרה לגבי דרישות הבטיחות. המדינה מממנת את האירוע ב־15 וחצי מיליון שקל. לאף גורם אין אפשרות לקחת אחריות על ההילולה כי מדובר באירוע שלא מתקיים רק במירון אלא בכל הארץ, בגלל התחבורה לפה".
ומה אם יקרה אסון?
"תראה, המערכת מתואמת בסך הכל, ויש חלוקת גזרות בין הגורמים. ואני אישית חושב שהמתווה הנוכחי עובד".
אתה בטח בחרדות ורק מחכה שזה ייגמר.
"מדובר ב־500־600 אלף איש, שמגיעים למתחם הכי לא נוח והכי לא נגיש שיש. בוא נאמר ככה: אם מועצת חכמי התורה תגיד לי שהרבי בעצם קבור בגני יהושע, אני אנשק להם את הרגליים".
המספרים של העמותה הכי גדולה בהר מירון
התקציב של עמותת אור הרשב"י, העמותה הכי גדולה בהר, מגיע כולו מתרומות. ב־2015 (השנה האחרונה שרשם העמותות מספק נתונים לגביה) הן הסתכמו ב־19 מיליון שקל. בשנה זו תרמו לעמותה כמעט 25 אלף איש, כשרוב התרומות בסך כ־100 שקל ולצידן כמה בסכומים גדולים. מאז נוסד המנהג לעלות לקבר הרשב"י, בסוף המאה ה־11 (הרב, שהיה מתלמידיו של רבי עקיבא ונחשב סמל של תורת הקבלה, נפטר בשנת 160 לספירה), נהגו יהודים רבים לתרום להילולה במירון ח"י רוטל יין (כ־54 ליטר), מתוך אמונה שהרבי מחזיר טובה למי שעוזר במימון והשקיית אורחיו. האדפטציה המודרנית היא גיוס כספים מיהודים בארץ ובעולם למימון האירוח במירון בל"ג בעומר, כשאור הרשב"י מחזיקה 120 מתפללים מקצועיים, שכל תפקידם הוא להזכיר את שמות התורמים בתפילתם במתחם קבר הרב.
מתוך ה־19 מיליון שקל שגויסו ב־2015, 14 מיליון הלכו למימון הפעילות השנתית של העמותה, 3.5 מיליון להוצאות הנהלה קבועות (מהם כמיליון שקל שכר למנהלים), ולבסוף נותרו 1.7 מיליון שקל רזרבות. הילולת ל"ג בעומר גבתה מהעמותה 6 מיליון שקל – כמעט חצי מעלות הפעילות השנתית, ושליש מסך התקציב. עוד 3 מיליון הלכו למלגות, 1־2 מיליון שכר לעובדים בהילולה עצמה, ו־2 מיליון על חלוקת מזון במהלך השנה, ציוד, אחזקה ועוד. באותה שנה השתכר מנכ"ל העמותה 20 אלף שקל בחודש, ועובדים נוספים, בין 9,700-11,500 בחודש.
באוגוסט האחרון פורסם שרשם העמותות בדק את התנהלות העמותה, ומצא, בין השאר, שהיא הוציאה כסף על פרסום וגיוס תרומות, אך קראה לזה "הפצת תורת הרשב"י", ושחברה בבעלות המנכ"ל קיבלה מהעמותה 375 אלף שקל עבור שירותי פרסום, בלי שנערך איתה הסכם מסודר. הדוח מצא עילה לפירוק העמותה לאור הליקויים, ובאוקטובר היא חתמה מולו על תוכנית לתיקונם.
