כלואות בלב ים
כשהמסך יורד הקהל מוחא כפיים והולך הביתה, אבל לא השחקניות. הן חוזרות לתאים, עד לספירת הבוקר ככה זה כשאת בקאסט של נווה תרצה, משחקת בהצגה שמשווה בין הפלגה בים סוער למאסר | בתפקיד רב–החובלת: אדלה, כבר 30 שנה בפנים, והשחרור לא באופק | על הבמה היא חולמת על חופש, על כפרה ועל הילדים שניתקו איתה קשר, ואחר כך, מאחורי הקלעים, נותנת את מונולוג חייה
אדלה אוחזת בהגה הקברניט. בפעם הראשונה היא רב־החובלת של ספינת חייה. היא כבר ראתה וחוותה ואיבדה כל כך הרבה. עכשיו היא מנקה את מזרני מיטות הקומתיים מאבק. מנערת את השמיכות ומקפלת בחזרה. עוד מעט יעלו אל הסיפון נשים נוספות ויחד הן יצאו להפלגה, סגורות באונייה המיטלטלת בלב הים.
"הסירה הזאת כבר ראתה הכל, אני עליה כבר כמעט שלושים שנה", משתפת אדלה (כל שמות הנשים בכתבה בדויים) את הקהל. "כשבאתי לכאן בפעם הראשונה הגעתי עם ים של מסכות, אבל הסירה הזאת קילפה אותי... סירת ההצלה שלי, אני קוראת לה... בזמנים ההם לא היה פה כלום, קצת מים ולחם, ממש 'פסרה'. התכסינו בכאב שלנו ובדמעות המלוחות שהים היה מציף בנו. אלו היו ימים... עוד מעט תגיע לכאן קבוצה חדשה של בנות, יצחקו, יחייכו, יהיו מבסוטיות... אבל כשירד הלילה, וואי וואי מה שיהיה פה... ככה זה כאן, הים כמו הקירות סופג הכל... הנה, נראה לי שאני שומעת את הראשונות באות, יאללה, פארטייה!"
אחת אחרי השנייה הן עולות. ז'קלין במעיל פרווה, חליפת שלושה חלקים, תכשיטים ואיפור, רונה בג'ינס וטי־שירט צמודים, סוחבת את המזוודות של ז'קלין. "אני רואה שסחבת איתך את כל הבית", אומרת לה אדלה, "לא אמרו לך להגיע בציוד מינימלי?" ז'קלין נגעלת מהמקום. "אני מבינה שעל קוויאר...". אדלה קוטעת אותה: "את מוזמנת לפתוח קופסת טונה ולהרתיח מים לנס". עוד ועוד נשים עולות אל הסיפון. תשע, בסך הכל, מנסות להסתגל למקום הקטן והצפוף.
הסיפון דחוק וסוגר. הוא ניצב על במה מוגבהת באולם קטן בכלא נווה תרצה. הנשים המציגות כולן אסירות בפועל, מרצות עונשי מאסר שנעים בין שנים ספורות למאסרי עולם. חלקן יושבות על רצח, הריגה, גניבה, עבירות סמים. את ההצגה "הסירה" אי־אפשר לראות על במות התיאטראות ברחבי הארץ. היא מוצגת פעמים ספורות בלבד, בין כותלי בית הסוהר.
להחזיר את הילדוּת
אדלה אומרת למצטרפות ללבוש את חליפות הסערה לפני ההפלגה. הנשים אוספות מהמיטות את החליפות הכתומות ולובשות אותן, מעט בחשש. אדלה עומדת מולן, עדיין אוחזת בהגה. הנוכחות שלה ממלאת את הבמה בעוצמה. כתפיה חסונות, קמטי ניסיון חיים מעטרים את פניה. עיניה משרות כוח וביטחון. רונה מציעה שכל אחת תציג את עצמה, וכך, אחת אחרי השנייה הן משתפות את הקהל בגעגועים לילדים, תחושת האשמה, הילדות הקשה והרצון העז לתקן. כשמגיע תורה של אמאן, היא מספרת בחיוך עצוב: "אני מרגישה לפעמים כמו ילדה. אני אוהבת לצחוק, וגם לרקוד ולשיר. לקחו לי את הילדוּת מוקדם ועכשיו, בסירה הזאת, אני מחזירה לעצמי את כל השעות של השמחה והצחוק שלקחו לי איתה".
"איזו מין ילדה היית?" שואלת ז'קלין. "הייתי ילדה עם המון חלומות", היא עונה, "אבל גם עם המון בלאגן. עוני. בדידות. ולמרות הכל המשכתי בדרך שהייתה לי קשה. לא שיתפתי, הרגשתי שאני מאבדת את הנשימה שלי, לא צוחקת. לא מחייכת. סגורה. מתה".
"אז מה עשית?" שואלת אותה אדלה. "הגעתי לכאן", היא עונה. "זה מוזר, אבל דווקא כאן חזרתי לצחוק, לשיר, לקבל שוב את הילדות שלי, את החיוך שלי". נסרין מתקרבת לקצה הבמה־סירה: "פעם היה לי חלום שכל לילה חזר על עצמו", היא משתפת. "אני יושבת על החוף, מסתכלת על הגלים וכל גל שעובר מתפוצץ עליי, אבל איכשהו אני תמיד נשארת יבשה. ואז, רגע לפני שמגיע גל גדול וסוחף אותי לים, אני מתעוררת. הייתי שוכבת במיטה באמצע הלילה, בוכה, ושואלת את אלוהים 'למה הערת אותי? אני לא רוצה להתעורר, אני רוצה לטבוע'".
רונה מספרת את סיפורה דרך שירו של חנן בן־ארי, "אמא אם הייתי". כשהיא מגיעה לפזמון, נסרין מתפרקת בבכי על הבמה. "אמא, אם הייתי יכולה רק לרפא את הגעגוע, הזיכרונות עוד שורפים את המוח, האהבה לא ניצחה, גם לא הרוח". אחרי נסרין פורצות הנשים, אחת אחרי השנייה, בבכי. גם בקהל, בו יושבות בין היתר נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ושופטת העליון בדימוס עדנה ארבל, מתמלאות העיניים בדמעות.
שבעה חודשים קודם לכן החלה העבודה על ההצגה. "התחלנו משיעורי משחק בסיסיים, משחקי תיאטרון ואימפרוביזציות שהביאו למפגשים קלילים, כיפיים ומצחיקים", מספר השחקן והבמאי מיכאל גמליאל, שהנחה את הקבוצה יחד עם קצינת החינוך, רס"ר ליטל שטרית. "בהדרגה, נכנסנו לחומרים יותר אישיים ולאימפרוביזציות שעוסקות בחיי היומיום של האסירות. הרגש הפך עמוק יותר, דרמטי יותר וגם כואב. השילוב בין הקלילות למטען הרגשי העמוק של כל אחת הביא לראייה רחבה יותר ועגולה יותר, שיש בן אדם מעבר למדי הכלא".
לדברי גמליאל, "הן לא שוכחות שהן פשעו ופגעו באנשים וזאת הסיבה שהן כאן, אבל כן היה חשוב להדגיש שהן גם אנושיות, רגישות, מצחיקות וכואבות כמו כולנו".
גמליאל גילגל בראשו את המילה "אסירה" במשך תקופה, עד שהופיעה המילה "הסירה". "דמיינתי סיפור של תשע נשים שעולות על סירה, כל אחת מסיבותיה, נתקעות בלב ים ומחפשות דרך להישאר בחיים. העליתי בפני הבנות את הרעיון והוא מצא חן בעיניהן, ככה התחלנו לחפש קווים מקבילים בין מציאות המאסר להפלגה בלב ים. הסירה היא מטפורה לתא באגף, וההפלגה היא מטפורה לתקופת המאסר".
גמליאל התעקש שכל אחת תכתוב בעצמה את המונולוג שלה. "ההצגה היא למעשה מסע בחייה של כל אסירה. במהלך העבודה הן התמודדו לראשונה עם שאלות שמעולם לא העזו לשאול את עצמן", הוא אומר. "אחד הדברים החשובים בעיניי הוא שהן מרגישות שמסתכלים עליהן כבני אדם, לא כפושעות. גם במהלך העבודה וגם בהצגה עצמה הן לא מתביישות להגיד שהן טעו ומבקשות עזרה. הן רוצות לתקן, לבקש סליחה ולהתחיל דרך חדשה ונכונה בחיים".
"פחדו ממני, ובצדק"
"שלושים שנה אני כאן. זה המאסר השמיני שלי", משתפת אותי אדלה. על הבמה היא רב־החובלת, בחיים היא שפוטה למאסר עולם. "עברתי תלאות כאן בנווה תרצה. מנת יתר, מוות קליני. עד לפני שנתיים בערך הייתי על אדולן".
לפני שנתיים החליטה מנהלת הכלא לאפשר לה להיכנס לקורס שזירת פרחים. "כל הצוות חשש שייתנו לי סכין ביד", היא מספרת. "בשיעור הראשון התחלתי להזיע. חשבתי שסכין מיועד רק לדברים של עולם הפשע, אבל פה למדתי שסכין מיועד גם להכין סלט לילדים. גיליתי את הצבעים של הפרחים. עברתי לקבוצה של 'ילדות שנייה', וכל הזמן הזה אני על אדולן. היה לי קשה לדבר. כל אחת שיתפה בכאב שלה, אמרתי לעצמי, 'תתחילי לדבר, להוציא'. הייתי מגיעה בסוף המפגש לחדר ומתרסקת".
בהמשך הוצע לאדלה להשתתף בקבוצת טראומה, קבוצה טיפולית שבה מעבדות האסירות המשתתפות את הטראומות שעברו בילדותן ובחייהן. "באתי לראות. התחלתי לספר מה הביא אותי לעשות את מה שעשיתי. לספר על כל המאסרים. תמיד הייתי דמות קשוחה ודומיננטית בבית הסוהר. הרבה פחדו ממני, ובאמת היה על מה. בקבוצה התחלתי לדבר על דברים מאוד כואבים. על הקושי שהיה בבית. בגיל 14 התחתנתי, הבאתי שלושה ילדים והתגרשתי. נולדו לי עוד שני ילדים. ילדה אחת נשלחה לאימוץ. עוד תינוק נולד בקריז ונפטר כי התפוצצו לו הריאות. אני לא הורדתי אפילו דמעה. אני אפילו לא יודעת איפה הוא קבור. כל מפגש אני משתפת, מפילה פצצה ומבינה שאני צריכה לקחת את הקבוצה, להוביל".
היא ברחה ממשפחתה כשהייתה בת 12 אחרי אירוע קשה בבית, וברחוב היא פגשה מכר עליו סמכה. הוא היה נרקומן. מבלי שתדע הוא שם לה בכוס אבקה ואמר "שתי מיץ תפוזים". "אני רואה אבקה, כמו גבס, בקרקעית הכוס. נהייתי מסטולית, מאותו רגע אני לא זוכרת כלום, אבל מאותו יום כל האנשים בסביבה שלי היו עבריינים. אותו מכר נתן לי גם לשאוף אופיום. שם קרה גם מה שקרה", היא אומרת עם דמעות בעיניים ומבלי לפרט. "אחרי זה ברחתי לחברים שמשתמשים, גדולים ממני בהרבה. נתנו לי כדורים".
התהליך שהחלה אדלה נמשך והתפתח. מהרגע בו הזיעה עם סכין ביד בקורס שזירת פרחים ועד לרגע בו עמדה חשופה על הבמה במשך שלושה ערבים נמתחה דרך ארוכה. "לנווה תרצה הגעתי כמו צב. אמרתי: אף אחד לא יכול לגעת בי. כשהייתי רואה סכנה, מיד הייתי מכניסה את הראש לשריון, שחלילה לא אמות. אחרי כמה זמן הגיעה העובדת הסוציאלית שלי ואמרה שיש קבוצה של נכדים וסבתות".
אדלה החלה להגיע למפגשים הקבוצתיים עם נכדיה בזמן שסבלה עדיין מהתמכרות קשה לאדולן. "לקבוצה הזאת מגיעים הנכדים שלי, רק הילדים של הילה, הבת שלי. הבנות האחרות שלי לא בקשר איתי, אני לא מכירה את הנכדים מהן, גם לא את השמות. הנכדים היו מגיעים לביקור, שואלים, 'מה נשמע סבתא', ואני לא איתם. אני בסטלה. היו ביקורים שבכלל לא זכרתי שהיו. עד שהעזתי לספר לבת שלי: הילה, תדעי שאמא שלך לוקחת אדולן. היא אמרה לי, 'אמא, את חזקה. אני מאמינה בך'. נכנסתי למפגש עם כל נכדה. עולם שלם יצא מכל ילדה. והילה כתבה לי מכתב: 'מחר את שוברת קריז. תדעי כמה הערכה והערצה יש בי אלייך. לא יכולתי לבחור אמא טובה ממך. יבוא יום שאני והילדים נחכה לך ולא נעזוב אותך לעולם'".
"נולדתי לפני שנה"
בבוקר למחרת קראו לה לקחת אדולן, "ואני לא יוצאת", היא נזכרת. "אמרו לי, 'תיגמלי בהדרגה, את על מינון גבוה. את תעופי באוויר'. ואני מסתכלת על המכתב של הבת שלי. 42 שנה אני משתמשת. התחלתי עם כדורי אדולן בגיל 12. הרופא אמר לי, 'את לא תוכלי לעמוד בזה'. אמרתי לו, 'אני עושה איתך חוזה, אני לא באה לאדולן, ואתה לא נותן לי'. ביום הראשון והשני עוד הרגשתי פחות או יותר טוב. ביום השלישי שברתי את כל החדר. עמדתי על הגדרות. ציפיתי שיעיפו אותי לבידוד, ובמקום זה עטפו אותי. שרה (פרידמן, מנהלת נווה תרצה, נ"ב) אמרה לי 'תישארי בחדר כמה זמן שאת צריכה'. צעקתי, בכיתי, שברתי, קיללתי, הרסתי. התחננתי לאדולן. לא נתנו לי. כל רגע קשה הייתי קוראת את המכתב של הילדה שלי. כל רגע שכאב לי הייתי מקבלת ממנו כוחות. שלושה חודשים, יום על יום. כל הזמן כאב לי, שרף לי. הגוף שלי התמוטט. וכולן מגיעות אליי, מבקרות אותי, שרה עטפה אותי. ואמרתי, אני אעבור את זה כמו גדולה".
השינוי הפיזי שהביאה איתה הגמילה חילחל מיד גם לנפשה של אדלה. "התנקיתי לגמרי, התחלתי להרגיש חשופה. אין לי חופש, אני בכלא, אבל בנשמה יש לי חופש", היא אומרת ומצביעה על הלב שלה. "היום, כשאני עם הילדה בטלפון — יש עם מי לדבר. אני לא הולכת ונעלמת. כל שבוע אני מנהלת שיחות עם הנכד שלי. אני מתרגשת ובוכה על הבמה ליד קהל של מאתיים איש. בשבילי לבכות כך זה עולם ומלואו. זה סימן שהתחלתי לחיות. נולדתי פה לפני שנה, אני ילדה בת שנה שנולדה מחדש".
איך הרגשת אחרי הגמילה?
"כשגמרתי עם האדולן נפגשו שתי אדלות. אדלה הפסיכופתית ואדלה שעושה דרך. זו הפריעה לזו, והאחת אמרה לשנייה: אני רוצה לצאת לדרך חדשה. זה היה קשה. עם הזמן הצלחתי להתנהל בלי התפרצויות זעם והקריז ירד בהדרגה. היום אני כואבת, מפחדת, פגיעה, מסוגלת לבכות. פעם לא נתתי לאף אחד לראות אותי בוכה. שאני אבכה? זאת חולשה. היום אני לא חוששת לבקש עזרה, לדבר על מה שכואב לי. מיכאל הבמאי הצליח לקלף אותי. כל מפגש אמרתי 'אני לא כותבת את המונולוג'. בסוף מצאתי בתוכי את המונולוג שלי. היום אני עולה על הבמה ולא מתביישת בכל מה שעברתי. הכל מתגמד. אני רוצה להשתחרר מהמקום הזה. לתקן את כל מה שעשיתי. אבל יש לי עוד זמן להיות פה".
אדלה מציגה את זרועה עמוסת החתכים. "כל יום הייתי חותכת את עצמי כדי להרגיש חיה. הרגשתי שאני בנאדם מת. אבל הנה, הפסקתי לחתוך. לא מזמן נולד לי נין. התקשרתי לנכדה שלי לאחל לה מזל טוב. היא שאלה אותי מי אני. אמרתי לה, 'סבתא אדלה'. היא אמרה 'אני לא מכירה אותך'. זה הכי כאב לי. כמו סכין בלב. אמרתי, 'התקשרתי רק להגיד לך מזל טוב', והיא ענתה 'אני לא רוצה ליצור איתך קשר' וניתקה. אני אמשיך לעשות את הדרך שלי, מקווה שאצא החוצה ושלוש הבנות יחכו לי עם הנכדים שאני לא מכירה, עם שני הנינים שלי, ואחבק את כולם. אני רוצה לשמוע את הבנות שלי קוראות לי אמא. אני מאמינה שהן עוד יחזרו אליי", היא אומרת בדמעות.
גלי געגוע
בחזרה לאולם בנווה תרצה. כשההפלגה מגיעה אל קיצה, כל הנשים יורדות מהבמה. "הגענו לחוף", אומרת להן אדלה. "מכאן אתן ממשיכות בלעדיי, כל אחת לדרכה", היא נפרדת מהן. "ומה איתך, אדלה?" שואלת אחת הנשים. "אני ממשיכה הלאה. עוד מעט תגיע קבוצה חדשה ואני צריכה להכין את הסירה להפלגה. כשבאתי לכאן בפעם הראשונה באתי עם ים של גאווה, ים של יהירות, אבל אם לא הייתי מגיעה לכאן, לא הייתי חיה היום. הפסדתי את כל מה שהיה לי, אבל בסירה הזאת גם נולדתי מחדש. החיים בסירה אותתו לי לקחת את עצמי בידיים. יש לי עוד זמן להיות כאן כדי לתקן את השגיאות שלי, להוציא את הכאב שלי. כשיגיע הרגע שלי לרדת, אני אשאיר את הכאב מאחור ואביט תמיד קדימה".
כל הנשים מתחבקות, פושטות את חליפות הסערה ויורדות מהסירה. אדלה נשארת לבד. פושטת את מעיל הגשם הכתום, מקפלת אותו ואוחזת בזרועותיה, כמו אם שמחזיקה תינוק. אוחזת ומתנענעת קדימה ואחורה, לאט. "זהו, נשארתי לבד. ושוב לא נשאר לי עם מי לדבר חוץ ממך, ילדה שלי. הגלים בים קטנים לעומת הגעגועים שלי אלייך. לפעמים מרגיש לי שהחלפנו תפקידים, שאת האמא ואני הילדה שלך. יבוא יום, ילדה שלי, שארד מהסירה הזאת ואחזור להיות אמא שלך. מבטיחה". חושך יורד על הבמה. צלילים של רוח וגלי ים עולים. הקהל נעמד על רגליו ומוחא כפיים בהתרגשות. השחקניות עולות יחד לבמה, מחבקות את אדלה ומשתחוות. בערב שבו עלתה ההצגה בפני משפחות השחקניות האסירות ישבה בקהל גם הילה, בתה של אדלה. המשפטים האחרונים מכוונים גם אל ילדיה שניתקו איתה את הקשר ומחשמלים את האולם. למראה אמה החזקה, הכנה והמפוכחת, הילה פורצת בבכי שקורע את האולם.
"היום אני לא מתביישת לקבל כוח מכולם", אדלה תספר לי אחר כך. "אני מרגישה שיש לי רגש. כשהבת שלי התפרצה בבכי, עלה בי רגש שבחיים לא הרגשתי".
בערב השלישי הופיעו הנשים מול נשיאת בית המשפט העליון, שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל, שופטים מכהנים, פרקליטים, סניגורים ומול נציבת שירות בתי הסוהר רב־גונדר עפרה קלינגר ורעיית נשיא המדינה נחמה ריבלין. "אני כבר פעם שלישית כאן", אומרת להן נחמה ריבלין בתום ההצגה. "יש חלק מכן שאני ממש מכירה, חלק חדשות. אני רוצה להודות למיכאל על העבודה הנפלאה שעשה, ואני מקווה שזה יעזור לכן להמשיך להתמודד בדרך הקשה שהייתה ועוד צפויה לכן. העובדה שנמצאות פה גם ערביות וגם יהודיות שחיות בדו־קיום נותנת תקווה לאנשים בחוץ".
"לא ויתרנו עליהן"
"זו קבוצה מאוד משמעותית, כי בסופה יש פרי גדול שנחשף לציבור רחב", אומרת רב־כלאי מיכל בן־אבי, ראש תחום חינוך בנווה תרצה. "קבוצת התיאטרון הקהילתי היא חלק מהמערך שמקנה השכלה פורמלית, לצד חינוך חברתי־קהילתי שמעניק כלים מתקנים ומחזקים במגוון רחב של קבוצות כמו ניהול כעסים, 12 הצעדים לגמילה, וכלים לאימהות והורות".
למה דווקא תיאטרון?
"לתיאטרון יש כוח טיפולי חזק. כשהן מציגות מול אסירות, זה נותן מוטיבציה ורצון להיות חלק מהקבוצה בעתיד. לכן בעיניי זו ההופעה הכי חשובה בכל הפרויקט. הדרך לא הייתה חלקה, היינו צריכים לחזר אחריהן, אבל לא ויתרנו עליהן. לראות אותן על הבמה, מצליחות להיפתח, מבחינתי זה המסר הגדול. אנחנו השליחים הקטנים שהציתו את הניצוץ. הן אלה שעושות את הדרך".
170 אסירות מאכלסות את נווה תרצה. סגן־גונדר שרה פרידמן, מנהלת הכלא, מכירה את כולן. בכלא הזה יושבות נשים על כל סוגי העבירות, מרצח ועד אי־תשלום קנס, מגיל 14 ועד 73. כיום יש בכלא גם שלושה תינוקות שנולדו לאסירות. יהודיות, ערביות, עולות מרוסיה ומאתיופיה ונשים בדואיות, "כולן חיות בדו־קיום. זה בולט וחזק במיוחד בחגים", אומרת פרידמן. "בראש השנה יושבות כולן סביב שולחן החג, בפסח לא תמצאי כאן חמץ בפרהסיה. לא משנה מה סוג העבירה, ברגע ששמים את המדים, כולן שוות".
לדברי פרידמן, רוב ההתמקדות בכלא היא סביב נושא האימהות. "כ־75 אחוזים מהאסירות הן אמהות לילדים קטנים. המטרה שלנו היא להחזיר את האמא אל הילדים עם יציאתה מהכלא. פתחנו את התיאטרון בשנים האחרונות לציבור הרחב, לאנשי אקדמיה, חינוך, שופטים, פרקליטים, משפחות האסירות, אסירות משוחררות. אני לא יכולה להוציא את האסירות להציג בקהילה, לכן אני מביאה את הקהילה פנימה. עצם הנוכחות של נשיאת בית המשפט העליון, נציגי הפרקליטות שהכניסו אותן לפה — כאן לא שופטים אותן שוב. גם לא סולחים להן, האסירות יודעות שלא מקבלים את המעשים שעשו, כי הן עשו דברים נוראיים, אבל נותנים להן תקווה שאפשר לתקן".
בתום ההצגה, בין השבחים והדמעות, מציגה את עצמה עדנה ארבל ומודה לשחקניות. "תודה ששיתפתן אותנו במסע המדהים והמרגש הזה. חווינו את הכאב שלכן, את המטענים שכל אחת ואחת מביאה, ויחד עם זה גם את המבט אל העתיד ואל הנקודה הוורודה באופק שכל אחת מסתכלת אליה. אנחנו רוצים לקוות שמכאן המבט יהיה לא רק לאחור אלא קדימה. אני בטוחה שעם הרצון הזה והעוצמה שתלווה אתכן תגיע גם שמחה ולא נראה יותר את הדמעות שיצאו מן הלב וגם נכנסו אל הלב".
גם נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, לא נשארה אדישה. "החוויה שזכינו לה הייתה משמעותית ומרגשת. כשופטים אנו מחויבים לעקרונות משפטיים ולשיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי, אך לצידם אנו חותרים תמיד לראות את האדם בכל הליך המובא בפנינו, על קשייו, מורכבותו ונסיבותיו האישיות. בהצגה חשפו האסירות בפנינו באומץ ובכנות תמונות מחייהן, מכאבן ומתקוותיהן. הדברים שראינו ושמענו יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. השיעור החשוב שלמדנו כולנו מן הצפייה בהצגה הוא כי לעולם יש להאמין באדם ובכוחו למצוא את הדרך חזרה אל עצמו ואל הטוב הטמון בו".
כמה שבועות חלפו מאז עמדה אדלה מול בתה ומשפחתה על הבמה, מאז שהתפללה שילדיה ישובו להיות איתה בקשר. אחת מקרובות משפחתה העלתה פוסט מרגש בפייסבוק, בו שיתפה בתהליך שאדלה עברה ובשינוי המשמעותי שחל בה. אחת מבנותיה של אדלה קראה את הפוסט, והחליטה, אחרי נתק של עשרים שנה, לחדש את הקשר עם אמה. ילדה נוספת יצרה עימה קשה, וכך בעקבות ההצגה, זכתה אדלה להגשים במעט את חלומה, ולראות שוב את ילדיה. גם אחיה של אדלה יצרו עימה קשר ופגשו אותה. מאז נשמר קשר טלפוני רציף של אדלה עם משפחתה. היא זוכה גם לשוחח עם הנכדים שמעולם לא הכירה.
לפנייה לכתב/ת 
