כאשר אביגדור ליברמן נכנס לתפקיד שר הביטחון לפני שנתיים, הוא אמר שישראל לא תצא יותר למלחמות ברירה. האופציה מתה במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת לבנון השנייה. היא תצא למלחמות רק כאשר לא תהיה לה ברירה אחרת.
השאלה היא איך מגדירים אין ברירה.
הצמרת הביטחונית של ישראל מאוחדת כרגע סביב מהלכים שמטרתם לגרור את איראן לעימות צבאי. זה משפט שלא נכתב בקלות: יכולות להיות לו משמעויות דרמטיות. נתניהו, ליברמן ואיזנקוט שותפים למהלכים האלה, כל אחד ושיקוליו, כל אחד וסגנונו. לכאורה, הכל שקט בצפון. השרב הוא הגורם היחיד שמאיים על שלוות הצימרים. אבל בשיחות שקטות מזהירים את המקומיים מלנסוע בקרבת הגדר. עד שבת הבאה, 12 במאי, יחליט טראמפ אם להוציא את ארצות־הברית מהסכם הגרעין. מרגע שתתקבל ההחלטה, הכדור יעבור לאייתוללות.
אני לא מתיימר לדעת מה עובר כרגע בראשם של מקבלי ההחלטות – אני יכול רק להעריך. הרמטכ"ל הוא קצין שקול, שלא להוט לצרף לקורות החיים שלו מלחמה עם מעצמה אזורית. ייתכן שהוא רואה כאן הזדמנות לקביעת כללי משחק בזירה הסורית. לכאורה, ידיהם של האיראנים כבולות עד 12 במאי. אם ארצות־הברית תפרוש, האיראנים יזדקקו לזמן נוסף. הם ירצו לראות מה המשמעות המעשית של הפרישה האמריקאית, האם יוטלו סנקציות נוספות, איך תנהג אירופה, האם האמריקאים נערכים לפעולה צבאית. ייתכן שהוא מבקש להרתיע את האיראנים מהקמת מערך נ"מ מתקדם בסוריה, שישבש את פעילות חיל האוויר.
לנתניהו יש סיבה נוספת להתגרות באיראנים: העימות בסוריה מוסיף משקל להתלבטויות של טראמפ לקראת ההחלטה על הפרישה מהסכם הגרעין. ייתכן שהמתח יגרום לדחיית הנסיגה של הכוחות האמריקאיים מסוריה, שטראמפ הודיע עליה בקול תרועה.
ליברמן מאמין שמלחמה עם איראן בלתי נמנעת. מחיר של מלחמה היום זול יותר ממחיר של מלחמה בעוד שנה או שנתיים או חמש. הצבת סוללות נ"מ איראניות מתקדמות בתוך סוריה היא בעיניו הכרזת מלחמה. כל מטוס שיעלה לאוויר ברמת דוד, חצור, נבטים או נתב"ג, יהיה נתון לחסדי הנ"מ האיראני. את זה ישראל לא יכולה להרשות לעצמה.
ליברמן הבהיר את הנקודה הזאת גם לרוסים: אם רוסיה תחליט להציב בסוריה מערכות נ"מ מתקדמות מסוג 300־S, ישראל עשויה להשמיד אותן.
במילים אחרות, ישראל מוכנה להשלים עם קיומו של כוח שיטור איראני בסוריה, אבל תשמיד כל מערכת איראנית מתקדמת שמסוגלת לאיים על ישראל, בכלל זה טילים.
מה שמקשר אותנו לחזית האחרת שבה מתכתשות ישראל ואיראן – החזית האטומית. הפרזנטציה שערך נתניהו ביום שני בערב נועדה בעיקר לצורכי פנים. אם נתניהו היה רוצה שיצפו בו בעולם, הוא לא היה קובע את מועד השידור לשמונה בערב. הישראלים אוהבים לשמוע אותו באנגלית, אוהבים את הגימיקים. לא חשוב שכל ילד בן תשע יכול להכין מצגת פאוור־פוינט יותר מתוחכמת, לא חשוב שהווילונות השחורים וארון הקלסרים מזכירים קומדיה בתיאטרון יידיש. הקסם עובד.
ביג דיל, אמרו בעולם. האיראנים שיקרו: לרגע לא חשבנו אחרת. אבל מה תכלית הקמפיין להוצאת אמריקה מההסכם? מה אתם מבקשים להשיג?
נתניהו לא אמר על כך מילה בפרזנטציה שלו. הפרישה האמריקאית הוצגה כעניין לעצמו, עונש על פשעיה של איראן ועל בוגדנותם לכאורה של אובמה ומנהיגי אירופה, והזדמנות להפגנת גדולתו של הנשיא טראמפ. היא לא הוצגה כחלק מאסטרטגיה כוללת.
מה נתניהו וליברמן מקווים להשיג? אני חושב שיש לי תשובה חלקית. המשטר האיראני מתמודד עם משבר כלכלי ומוראלי. הריאל, המטבע האיראני, קורס. הסכם הגרעין לא נתן לאיראנים את התמורה הכלכלית שקיוו לקבל, משום שהסנקציות שנותרו וההצהרות של טראמפ הרתיעו בנקים וחברות בינלאומיות מלחזור ולשתף פעולה עם איראן. ההוצאות הצבאיות בסוריה ובתימן – כשני מיליארד דולר בשנה – החמירו את הגירעון. בישראל מקווים שהמכה הכלכלית הנוספת, שתבוא בעקבות הפרישה האמריקאית, תביא להתמוטטות המשטר.
שינוי המשטר באיראן, זאת התקווה שמפיח נתניהו בטראמפ. זה יהיה ההישג הכי גדול שלך, ההישג שיעניק לך את הערצת העולם. במקביל, אחרים שקרובים לאוזן של טראמפ מזהירים אותו, אם תפרוש לפני הפגישה שלך עם קים ג'ונג און, מנהיג צפון־קוריאה, הוא יאמר שהסכם עם אמריקה איננו הסכם ויסגור את הדלת. ההישג הכי גדול שלך יתפוצץ לך בפנים.
נטפל בהם
הקו הלוחמני של ישראל כלפי הנוכחות האיראנית בסוריה מעורר מחלוקת של ממש בין מומחי ביטחון. יש קונצנזוס על כך שצריך לפעול לריסון האיראנים; אין הסכמה על הרטוריקה המלחמתית, על תחושת החירום שמשודרת מהקריה בתל־אביב. אהוד ברק הוא אחד הישראלים שמסרבים להתרגש.
"עד היום שקלנו לפתוח במלחמה מונעת רק במצב אחד – מול איום גרעיני. הנוכחות האיראנית בסוריה היא סיפור אחר לגמרי", אמר לי ברק השבוע.
"אז מה אם האיראנים שיגרו מזל"ט מסוריה, אפילו מזל"ט חמוש. ישראל היא מעצמת מזל"טים עולמית. המזל"טים שלה פועלים בשמי המדינות באזור, מתי שהיא רוצה, איפה שהיא רוצה. את המזל"טים של האיראנים היא יודעת להשמיד".
החשש, אמרתי, הוא ממערך נ"מ מתקדם.
"אם הם יציבו בסוריה סוללות נ"מ מתקדמות, נדע לטפל בהן", אמר ברק. "האיום הרציני היחיד הוא שדרוג מערך הטילים. ב־2000 היו לחיזבאללה 7,000 טילים, מתוכם 100 שיכולים להגיע עד חדרה. לאחר המלחמה ב־2006 היו להם 14 אלף טילים. למרות כל הפעילות שעשינו, הם מתעצמים מאז בקצב של עשרת אלפים טילים בשנה.
"יש לנו אשליה שאנחנו מסוגלים לתת להם מכת מוות. אלה דברי רהב. לאחר כל מלחמה הם מתחמשים מחדש ומנסים שוב. הם מתחזקים, ואנחנו מפתחים את מערכות המגן שלנו".
לפני חודשים אחדים פגש ברק את הרמטכ"ל.
"אמרתי לו, את המערכה בין המלחמות אתם מנהלים באופן מרשים. מלחמה היא סיפור אחר. גם אם יש עשרה אחוזים סיכוי שתהיה מלחמה, זה הרבה. גם אתה, גם האלופים כוכבי והלוי, הזהרתם את הציבור שהמלחמה הבאה לא תיראה כמו המלחמות הקודמות. אם נגיע להתמודדות כוללת עם חיזבאללה, ייפלו מאות טילים ברחבי ישראל יום־יום. הטלטלה תהיה גדולה מאוד. תוך 60 שניות יתאדו כל האזהרות שלכם. בגלל שהצבא כל כך חזק, בגלל שהמדינה משקיעה בו 70 מיליארד שקל כל שנה, לאנשים יש ציפיות. הם מצפים שלא ייפלו להם טילים על הראש.
"בוועדת החקירה שתקום ישאלו למה לא היו מספיק מיירטים, למה לא הכרזתם על תוכנית חירום לאומית לצורך מיגון האוכלוסייה, איך חשפתם כך את העורף".
מה הפתרון שלך, שאלתי.
"שיחלידו", אמר ברק. "אריק שרון אמר את זה על הטילים בלבנון, ואחריו בוגי. תנו לטילים להחליד".
מהפכה במנות קטנות
אולי אני רואה צל הרים כהרים, אבל נדמה לי שלחדשות הפוליטיות שזורמות אלינו בשבועות האחרונים יש מכנה משותף. 50 שנה הוויכוח בין ימין לשמאל התמקד בנושא אחד: השטחים. הימין חתר להחזיק ולהתנחל בהם; השמאל ייחל להסכם. ממשלות שמאל וממשלות ימין פעלו לפעמים בניגוד לעמדותיהן המוצהרות, אבל לוויכוח זה לא הפריע: הוא נותר בעינו.
לא עוד. עם נשיא אוהד בבית הלבן, להג אנטישמי במוקטעה ויד חופשית לממשלה בעזה ובהתנחלויות, המאבק על השטחים נכנס להקפאה עמוקה. בהיעדרו, הימין חוזר למקורות, למצע שיובא לפני 90 שנה מאירופה: שינוי המשטר, ערעור שלטון החוק, פולחן המנהיג, שנאת זרים. כמו מהפכות אחרות בהיסטוריה, גם המהפכה הזאת מוגשת לנו במנות קטנות, תמימות למראה. חברי הכנסת לא תמיד יודעים מה הם מאשרים.
פסקת ההתגברות, הם אומרים, לא מחסלת את כוחו של בית המשפט העליון: מדובר רק במסתננים מאפריקה; חוק הלאום לא מפר את עקרון השוויון בפני החוק: הוא רק מלטף את האגו של היהודים; חוק הג'ובים לא משחית את השירות הציבורי: הוא רק משחרר לחץ בלשכות השרים.
ביום שני אישרה הכנסת, בקריאה שלישית, תיקון לחוק יסוד הצבא, שמאפשר לראש הממשלה להחליט, "בנסיבות מיוחדות", על מלחמה או על פעולה שעשויה להוביל למלחמה. לא נדרש יותר אישור ממשלה; לא נדרש אישור קבינט – רק התייעצות עם שר הביטחון. 62 הצביעו בעד; 41 נגד. אם ראש הממשלה יחזיק, כנהוג בישראל, גם בתיק הביטחון, הוא יוכל לפתוח במלחמה לבדו.
בן־גוריון, שרת, אשכול, מאיר, רבין, בגין, שמיר, פרס, שרון, ברק, אולמרט ונתניהו הסתדרו לא רע בלי החוק הזה. אבל עכשיו יש "נסיבות מיוחדות".
ראש ועדת החוץ והביטחון אבי דיכטר דיבר בוועדה נגד התיקון לחוק; כמוהו ראש ועדת החוקה, ניסן סלומינסקי, וכך גם בני בגין. עברו כמה שעות, ושלושתם הצביעו בעד.
הכל התחיל בכוונות טובות. נפתלי בנט היה חבר קבינט במהלך צוק איתן. הוא התלונן שמסתירים ממנו מידע. נתניהו הקים ועדה. הוועדה שמעה עדים והגישה המלצות. אחת מהן הייתה להעביר את ההחלטה על מלחמה מהממשלה לקבינט. ההצעה אושרה בקריאה ראשונה ועברה לדיון בוועדה משותפת של ועדת החוקה וועדת החוץ והביטחון.
עפר שלח (יש עתיד) הציע שיפור: הכרזת מלחמה תאושר בקבינט ברוב מיוחד – לפחות מחצית מהחברים. ההצעה זכתה לתמיכה כללית. "ביום ראשון ושני", מספר שלח, "התקיים דיון בוועדה. נציגי הפרקליטות אמרו, אם כך, אולי כדאי להוסיף שבנסיבות מיוחדות ראש הממשלה ושר הביטחון יוכלו לקבל החלטה לבדם. דיכטר, בגין וסלומינסקי דיברו נגד. בהפסקה נתניהו הרים טלפונים ולחץ. שקד הסבירה לכולם שמדובר בעניין טכני. עד להצבעה במליאה שלושתם התהפכו".
שלח אמר לי שהוא מזועזע. "חמש שנים אני בכנסת", אמר. "אני לא אדם תמים. דבר כזה לא ראיתי". שאלתי את אחד משרי הקבינט מה הניע לדעתו את נתניהו ללחוץ לשינוי החוק. "הכל בגלל הטראומה שיש לנתניהו מהסיבוב הקודם עם איראן", אמר. "הוא טען אז שמאיר דגן והאחרים אמרו לו שראש הממשלה ושר הביטחון לא יכולים להחליט לבדם. צריך לקיים דיון בממשלה. מעכשיו הוא המחליט".
לי יש תיאוריה חלופית: נתניהו לא מתכוון לקבל אחריות על החלטות כאלה לבדו. אבל כמו בריב שלו עם אדלשטיין על נאום המשואות, כאשר נקרית לפניו הזדמנות להראות לכולם מי בעל הבית, הוא קופץ עליה בכל הכוח. ובינתיים חוק יסוד הצבא, אחד מחוקי היסוד החשובים שלנו, מושם ללעג ולקלס.
נפסיק לשתוק
בשבוע הבא ישתחרר אלאור אזריה מהכלא. אני מאחל לו שיחיה בשלווה ובאושר, רחוק מהקמפיין המכוער שליווה את משפטו. אני מקווה שנתניהו לא יקבל אותו ביציאה מהכלא כמו שקיבל בתל נוף את גלעד שליט; אני מקווה שלא יזמן אותו לחיבוק מצולם בלשכתו, כמו שזימן את המאבטח בשגרירות ישראל בעמאן.
נדב ויסמן היה התובע במשפט. באזרחות ויסמן הוא שותף במשרד עורכי דין גדול. הוא דיבר איתי השבוע בסערת נפש. "לשופטים", אמר, "אסור לדבר; לפרקליטים אסור לדבר. הגיע הזמן שאנחנו, עורכי הדין הפרטיים, נפסיק לשתוק".
"פסקת ההתגברות", אמר, "היא סוף הדמוקרטיה הישראלית. נאחזים בסעיף בחוקה הקנדית שמאפשר להתגבר על פסילת חוק, אבל שוכחים שהחוקה הקנדית מצווה על שוויון בפני החוק, ואצלנו חוק הלאום מבטל את השוויון; השר יריב לוין מסתמך על ארצות־הברית כשהוא דוחף להכשרת מינויים פוליטיים; הוא שוכח שבאמריקה אי־אפשר לבטל את החלטות בית המשפט העליון. אם אנחנו מעתיקים ממדינות אחרות, למה להעתיק דווקא את הרע.
"בית המשפט העליון שלנו הוא קורבן לקמפיין של דה־לגיטימציה ברמה של הסתה. בג"ץ מגן על האזרח לא רק מכוחו של השלטון אלא גם מכוחם של התאגידים הגדולים והטייקונים. בפרשת מתווה הגז בג"ץ פסל סעיף בחוק שהיה מקנה לתאגיד רווחי יתר על חשבון הציבור. אילו הייתה אז פסקת התגברות, הלוביסטים של התאגיד היו מבטלים את החלטת השופטים.
"היום מבקשים להחזיר חוקים שבג"ץ פסל. מחר יגידו, אנחנו מבטלים הרשעה של ראש הממשלה בבית משפט כי אנחנו הרוב. פוטין נבחר לנשיא ברוב של 70 אחוז. זה לא הופך את רוסיה לדמוקרטיה".
מחרתיים, יום ראשון, מתכוון בנט להעלות את פסקת ההתגברות להצבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה. מדובר בשינוי חוק יסוד. אם נתניהו יניח להצעה לעבור, הוא ייקלע למשבר חוקתי; אם יטיל וטו, הוא ייקלע למשבר עם קהל הבוחרים שלו. הכותרות יאמרו: נתניהו הטיל וטו על הצעת חוק לגירוש המסתננים. בנט יישא נאום מרטיט על מצוקתם של תושבי דרום תל־אביב, הכל כדי להביך את נתניהו ואת כחלון. האם אתה מטיל וטו, ישאל את נתניהו. אתה רשאי לעשות זאת.
נתניהו עשוי להציע דחייה. לצורך זה הודיע על פתיחה מחדש של המשא ומתן עם האו"ם. במקביל, הוא מדבר עם נשיאת העליון על נוסח החוק. אין הסכמה, אבל מדברים. מה האו"ם יכול לעשות, אנחנו יודעים, יאמר לו בנט; עם הנשיאה היית צריך לדבר לפני שחתמת על הצעת החוק. מה אני מבקש בסך הכל? שכל אחד יעמוד במילה שלו.
הדרך לסירוס בית המשפט העליון רצופה בהשפלות טובות.
• "למה לא שמעתי שום אמירה של מפכ"ל המשטרה ושל השר לביטחון פנים", תהתה בראיון שפורסם כאן בשבוע שעבר אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, בעקבות משפטו של ניצב ניסו שחם. האמת היא שהשניים הגיבו. המפכ"ל רוני אלשיך אמר ש"אין כאן תחום אפור, קשר אינטימי עם פקודה אסור גם בהסכמה". השר גלעד ארדן אמר: "התביישתי כששמעתי את פסק הדין. מלבד העובדה ששחם הורשע במעשה מגונה, קצין משטרה בכיר אמור לשמש דוגמה ומופת".
• בטור שפורסם ביום שלישי הזכרתי את הקשר בין עיתוי המלחמות שישראל מעורבת בהן, למונדיאל. קוראים חרוצים מיהרו לתקן אותי בפרט אחד: מלחמת לבנון השנייה פרצה שלושה ימים לאחר שמונדיאל 2006 הסתיים. אכן, בכפרים בדרום לבנון שאליהם הגעתי עם לוחמי חטיבת אלכסנדרוני התנופפו ברמה דגלי המדינות המשתתפות. אחד הקוראים ציין שמבצע צוק איתן בעזה נפתח במהלך מונדיאל 2014 בברזיל. מן הראוי להוסיף אותו לרשימה.
