בשבוע שעבר חגגה מיכל זוארץ את יום הולדתה ה־50. בעלה משה לבקוביץ שלח לה זר של 51 ורדים, אבל מכל חבריה היא ביקשה שלא להביא לה מתנות. "את המתנה הכי גדולה בחיי כבר קיבלתי", אמרה להן. בבוקר יום ההולדת היא הכניסה לעגלה את המתנה הנכספת — את בתה אמה, שנולדה ב־6 באפריל — ויצאה איתה לטיול בכורה בשכונת מגוריה בצפון תל־אביב.
"יצאתי לסיבוב השגרתי שלי — למכולת, לירקן, למניקוריסטית ולמספרה", היא מספרת. "כשראו אותי דוחפת עגלה, הם הניחו שאני הבייביסיטרית ושאלו אותי של מי התינוקת. עצמתי את העיניים לרגע וצרחתי 'שלי!' כשפקחתי את העיניים ראיתי שכולם בוכים מהתרגשות ומשמחה. אף אחד מהאנשים הקרובים אליי לא ידע שאני מחכה לתינוקת, אפילו החברות הכי טובות שלי לא ידעו. אחרי כל כך הרבה הפריות מבחנה ואכזבות והפלות פחדתי לדבר על האושר שמחכה לי מעבר לפינה".
עכשיו זוארץ חושפת לראשונה את הסוד הכמוס שהקפידה להסתיר כדי להעניק תקווה לנשים אחרות במצבה. "ידעתי שקיימת אופציה של פונדקאות, אבל לא העליתי בדעתי שהיא יכולה להתבצע בישראל", היא מספרת. "חשבתי שנצטרך לטוס לחו"ל, ובתור פריק קונטרול לא יכולתי להשלים עם המחשבה שאני מפקידה את הדבר הכי יקר בידי אישה זרה מעבר לים. הסכמתי להיחשף רק כדי שזוגות שמשתוקקים לילד יידעו שגם בארצנו זה אפשרי".
אמה — אותה היא מכנה "הנסיכה אמה" — הגיעה לעולם באמצעות פונדקאית מצפון הארץ, נשואה פלוס שניים, שצוותה לזוארץ ולבעלה משה לבקוביץ על ידי מרכז "חיים חדשים" בבעלות עורכות הדין סיגל רוסק־גיסין ותמר רובינשטיין. "אני עדיין לא מאמינה שהחלום שלי מונח בין זרועותיי", קורנת זוארץ, שעד כה הייתה רק אמא של טום בן ה־18 ובמשך שנים ניסתה להרחיב את משפחתה. "לא דמיינתי את עצמי כאמא לעשרה, אבל אני באה ממשפחה של ארבעה ילדים וזה נפלא. מאז שטומי שלי היה בן חמש ניסיתי להביא לו אחות או אח, רק שלא יהיה בן יחיד, וזה לא קרה".
המאמצים גברו כשזוארץ, שגם בעשור השישי לחייה שומרת על גזרה דקיקה, הכירה את עו"ד משה לבקוביץ (58), גרוש שלוש פעמים ואב לבת ובן בוגרים. "כבר בדייט השלישי הודעתי לו שאני רוצה ילד", היא מספרת. "הרבה לפני שהתחתנו אמרתי לו, 'אני לא יודעת לאן ילכו היחסים שלנו, אבל אני יודעת שלא אשאר עם ילד אחד'. הסברתי לו שלפני הכל אני אמא, ושעם ילד יחיד אני מרגישה שלא מיציתי את האימהות שלי".
"יחסים טובים עם האקסים"
לבקוביץ הוא בעלה השלישי של זוארץ, שנישאה לראשונה בגיל 21 וחצי לעופר קרליק, שאיתו יצאה מגיל 16. "הוא היה פרסומאי, היום הוא איש נדל"ן, ובטוטאל היינו שמונה שנים ביחד", היא אומרת. "התפתחתי, התבגרתי, התחלתי לראות את העולם אחרת, וכשהייתי בת 24 נפרדנו בידידות. אני בנאדם של שלום, ותמיד נשארת ביחסים טובים עם האקסים שלי. מיד אחרי הגט הכרתי את יוסי אשדות, במאי ותסריטאי, וגם איתו הייתי שמונה שנים. כשנפגשנו, יוסי הבטיח — 'משעמם לא יהיה לך איתי', ועמד בהבטחתו. הייתי די מטומטמת".
למה את מתכוונת?
"סיימתי את הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שיחקתי בסרטים ודחיתי את האימהות מפני שפחדתי שילד יעצור לי את הקריירה. חברות שחקניות אמרו לי, 'אל תפחדי, האימהות תעשיר אותך ותעניק לך רובד נוסף כשחקנית', אבל לא האמנתי. רק בגיל 30 וקצת הסכמתי לזרוק את הגלולות וחודש לאחר מכן כבר הייתי בהיריון. ילדתי את בני בניתוח קיסרי מפני שחבל הטבור נכרך סביב צווארו. רציתי לקרוא לו תום, אהבתי את הצליל הרך הזה, אבל מישהו הכניס לראש של יוסי שזה שם מסוכן, מפני ששיכול האותיות שלו יוצר את המילה 'מוות', אז קראנו לו טום".
ולמה התגרשתם?
"יוסי ואני חיינו על אש גבוהה ולא השכלנו להכיל אחד את השנייה. כל זמן שהיינו רק שניים זה היה מעניין ומאתגר. כשטום נולד, הבנתי שאי־אפשר להכניס תינוק לרכבת ההרים הזאת. נפרדנו כשהוא היה בן שלושה חודשים".
גידלת את טום לבד?
"חלילה. פעמיים בשבוע, ובכל שבת שנייה, יוסי הגיע עם סלקל ולקח את טום אליו. מאז שנפרדנו הקפדנו לגור זה ליד זו או במרחק הליכה. רק לפני שנתיים עברתי לשיכון דן ויוסי עבר לרמת־גן, אבל המרחק לא מפריע מפני שלטומי כבר יש רישיון נהיגה. הוא פסנתרן מחונן שמסיים את תיכון תלמה ילין במגמת ג'אז. ברור שאני מתחרטת שדחיתי את האימהות עד גיל 32. טומי לא רק שלא עצר לי את הקריירה, בזכותו היא פרחה".
אחרי שלוש שנים בהנחיית תוכנית הטלוויזיה "בטברנה" הפכה זוארץ לכוכבת ערוץ 1 עם "שישי עם מיכל". הביקורות קטלו את התוכנית, אבל הקהל אהב, והרייטינג, לדבריה, היה מטורף. "את התוכנית האחרונה היינו אמורים לצלם ביום שבו גלעד שליט נחטף", היא מספרת, "וכשנודע על החטיפה, הצילומים בוטלו ובהמשך כל תוכניות הבידור הוקפאו. מדי שבוע חיכיתי שיחזירו אותי למסך, אבל בינתיים הגיע מנכ"ל חדש, מוטי שקלאר, ששם יותר דגש על יהדות ואקטואליה והתוכנית שלי פשוט התפיידה".
נעלבת? כעסת?
"גם וגם. 'שישי עם מיכל' רצה במשך שלוש שנים שהיו אינטנסיביות נורא מפני שבערוץ הראשון אין פרסומות ואין חופשות. ברור שלא ישבתי שבעה, אבל התקוממתי נגד הדרך שבה הסיפור הזה נגמר. אילו קראו לי לשיחה ואמרו לי, 'תודה רבה על מה שהיה', הייתי אומרת 'סבבה'. למה אני צריכה לקרוא בעיתון שהתוכנית שלי יורדת? לא עושים דברים כאלה. רק אחרי שפתחתי את הפה, המנכ"ל זימן אותי לשיחה והתנצל".
חששת שזה סוף הקריירה?
"לא. שיחקתי בהצגות ילדים ועשיתי ריאליטי. ב'רוקדים עם כוכבים' הייתי הראשונה שהועפה וזה היה טראומטי, אבל ב'הישרדות', שצולמה בתאילנד, החזקתי מעמד עד האמצע. 'הישרדות' גורמת לך לפגוש את עצמך בלי מראה, ממש עירום ועריה. למדתי שאני בנאדם של אנשים, שאצלי אין אחד בפה ואחד בלב, וגם גיליתי בעצמי משהו שלא אהבתי — שאני רוצה נורא למצוא חן בעיני כולם ולהיות טובה עם כולם וזו גישה לא נכונה. בחיים אתה גם צריך לחשוב על עצמך".
לפני שנתיים התחילה זוארץ ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, במקביל להנחיית אירועים, הרצאות ב"רדיו בלה־בלה" והדרכה בסנדאות משחק המיועדות לבני נוער בסיכון. "מאז הלידה חתכתי הכל", היא אומרת בעיניים נוצצות. "הידית של ההנדברקס כל הזמן למעלה. אני לא מסוגלת לחשוב על כלום ואין משהו שיוציא אותי מהבית".
"השידוך שהצליח"
את משה לבקוביץ ("כולם קוראים לו 'לבקו', וגם אני נדבקתי בזה"), הבעלים של עסק עצמאי ליבוא ושיווק עץ, הכירה זוארץ לפני שבע שנים, חודש אחרי שחזרה מ"הישרדות". "במהלך הצילומים התחדדה בי התובנה שאני רוצה למצוא בן זוג רציני ולהקים משפחה, וחזרתי משם בלי עטיפות ובלי מגננות, ממש נקייה", היא מספרת. "הכרנו בשידוך. לגיסי — הבעל של אחותי — יש חבר שהוא קולגה לעבודה של לבקו. קבענו לשתיים בצהריים בבית קפה מתחת למועדון הגלישה של הבן שלי. כשהגעתי, ראיתי גבר גבוה בנעלי אולסטר קצת מלוכלכות, ג'ינס לא הכי אופנתי וחולצה שחורה. לקחתי אוויר ואמרתי, נו, טוב, הדברים האלה ניתנים לשיפור. מרגע שהתחלנו לדבר נוצרה בינינו תקשורת מדהימה, וראיתי את טוב הלב שממש זורם לו מהעיניים. אחרי הדייט השלישי לבקו המריא לנסיעת עסקים. כשהוא צילצל וברוב חוצפתו אמר, 'אני מתגעגע אלייך', נבהלתי".
למה?
"מה זאת אומרת 'אתה מתגעגע אליי?' מי מכיר אותך בכלל? הוא שמע שאני לא אומרת 'גם אני מתגעגעת אליך', ואמר, 'זה בסדר, את יכולה לשקר', וצחקנו. כיוון שהוא חכם, הוא עצר את הסוסים והתקדם איתי בקצב שלי, לאט־לאט. אחרי חודשיים עברנו לגור ביחד ולפני שלוש שנים התחתנו".
לא חששת להיות אשתו הרביעית?
"אפילו לא לרגע. החיבור בינינו היה מהיר וחזק. בפעם הראשונה בחיי יש לי זוגיות שאין בה 'אבל' או 'אולי' ואין בה שום סימן שאלה. בסילבסטר הראשון שלנו ביחד טסנו לפריז, וכששאלתי אותו משהו, לבקו ענה, 'ממוש, איתי הכל אפשרי'. וזה נכון. הוא מגשים לי את כל החלומות".
חוץ מילד.
"נכון. עוד לפני שהכרתי אותו עברתי את כל הבדיקות ולא איבחנו אצלי שום בעיה. בתקופות מסוימות שקלתי לעשות ילד עם יוסי, בעלי השני, רק כדי שטומי לא יגדל לבד. עם לבקו התחלתי לעבור הזרעות והתקדמנו להפריות מבחנה. אני, שאפילו לא בולעת כדור נגד כאב ראש, הייתי חוזרת מבית המרקחת עם שקית מלאה בזריקות בידיעה שכל החומרים האלה ייכנסו לגוף שלי. אני לא זוכרת כמה הפריות מבחנה עשיתי — עשיתי הרבה — ובכל פעם שקיבלתי תשובה שלילית זה היה מאכזב, אבל אני לא בנאדם שנופל לדיכאונות. נשכתי שפתיים ואמרתי 'נקסט'. נלחמתי כמו לביאה. אמא שלי כבר העירה לי בעדינות, 'די, מספיק, את הורגת את עצמך'. רק פעם אחת נקלטתי, טום היה שותף לשמחה, והפלתי לפני סוף השליש הראשון. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי להזיל דמעה".
"חשבו שמדובר בתאומים"
לפני שנתיים סיפר לה הרופא שלה, פרופ' דוד לברן, על מסלול הפונדקאות שקיים גם בישראל והפנה אותה למרכז "חיים חדשים" ברמת החייל. "במרתף הבית שלי יש ערימות של קלסרים עם בדיקות ותוצאות", היא מספרת, "אבל לרגל הביקור הראשון שלי שם קניתי קלסר ורוד. הרגשתי שזה הצעד הראשון להגשמת החלום, והופתעתי מהמהירות שבה הכל התחולל. התכוננתי להמתנה ארוכה, ותוך חודשיים שידכו לי אישה מדהימה שכבר עברה תהליך פונדקאות והייתה בקיאה בו. היא עשתה זאת גם מסיבות אידיאולוגיות וגם כלכליות. לבקו ואני נסענו לצפון, להכיר את משפחתה, בעלה וילדיה, והם התארחו אצלנו. בניסיון הרביעי היא הרתה ביג־טיים, לאור התוצאה הגבוהה של בדיקת הדם חשבו שמדובר בתאומים".
איך הגבת?
"בכל פעם שראיתי את שמה של הפונדקאית על צג הסלולרי הלב שלי החסיר פעימה. זה כמו שאת מקבלת שיחה מהגן או מבית ספר וישר נבהלת, ולכן הגננת פותחת ב'הכל בסדר'. כשהיא קיבלה את תוצאות בדיקת הדם, הייתי בקאנטרי, עם טום ולבקו, יצאתי למגרש הכדורסל וצרחתי לאלוהים 'תודה!' הייתי בטוחה שהוא מפצה אותי פעמיים על כל שנות הייסורים. הייתי שיכורה משמחה, למרות שבעלי הזהיר אותי שאם יגיעו תאומים הוא יקפוץ מעזריאלי. אבל האושר היה קצר. אחרי כמה שבועות היא התחילה לדמם, וכשראיתי את שמה על הצג, היא לא אמרה 'הכל בסדר', אלא 'אני נוסעת לחדר מיון'. הדחף המיידי שלי היה לנסוע צפונה, אבל אחרי שעה היא צילצלה והודיעה שמכניסים אותה לגרידה. זו הייתה הפעם השנייה שנשברתי. ביליתי כמה ימים טובים במיטה ובכיתי עד בלי סוף. אמה נוצרה בסיבוב השישי, שמבחינה חוקית הוא האחרון. אני לא יודעת מה היה קורה אילו גם הניסיון האחרון היה נכשל".
את יחסיה עם הפונדקאית מגדירה זוארץ כהליכה על חבל דק. "מדובר באישה שהיא לא קרובת משפחה שלך וגם לא חברה שלך, אישה זרה שאת מפקידה ברחמה את הדבר הכי יקר לך. ידעתי שהיא לא מעשנת, התרשמתי שהיא אישה אחראית שתיקח בזמן את הכדורים, אבל הפריע לי שהיא שותה קפה. קראתי בד"ר גוגל שזה לא בריא. בהיריון עם טום קפה עשה לי בחילה, אבל היא אהבה לשתות קפה גם במהלך ההריונות ובעקבות הבקשה שלי היא נגמלה.
"בערב פסח ביקשתי ממנה שלא תשתה ארבע כוסות מפני שבקורס הפסיכולוגיה למדתי על מומים שעלולים להיווצר בעקבות שלוק אחד של אלכוהול. דיברנו מדי יום ביומו, או בקול או בהתכתבות, ומדי חודש היא הגיעה מהצפון לבדיקה אצל הרופא שלי. אמרתי לה, 'אני רוצה שתשעת החודשים בהם את נושאת את העובר שלי יהיו תקופה מאושרת בחייך', וכיום היא אומרת שזו הייתה תקופה נהדרת עבורה".
ידעתם את מין העובר?
"כשהתבשרתי על ההיריון, אמרתי שלא משנה לי מה ייוולד, העיקר שהתינוק יהיה בריא, אבל בסתר ליבי חלמתי על חדר ורוד ועל שמלות וקוקיות בשיער. כבר בבדיקת שקיפות עורפית הרופא אמר, 'נראה לי שזו בת', אבל פחדתי להתכונן. בהיריון עם טום, כבר בחודש השני חרשתי את תל־אביב בחיפושים אחר ציוד לחדר תינוק. הפעם זה היה שונה מפני ששמרתי על ההיריון בסודי סודות. פחדתי מאנרגיות שליליות. בחודש השמיני שאלתי את פרופ' לברן, 'אני יכולה לגלות לאמא שלי?' והוא ענה 'כמובן'. רק אז העזתי לפתוח את הלפטופ ולהסתכל על עיצובים, אבל חודש לאחר מכן אבא שלי נפטר והכל הוקפא. הפונדקאית הייתה זו שאמרה לי, 'תיק הלידה שלי כבר מוכן' והאיצה בי להכין חדר לנסיכה".
ואז הטלפון צילצל סוף־סוף
ב־6 באפריל, בשש בבוקר, התעוררה זוארץ מצלצול הסלולרי. אחותה של הפונדקאית בישרה לה שהצירים החלו ושהן בדרך לבית החולים בחיפה. "לבקו ואני טסנו לשם", קולה נחנק מהתרגשות, "ובדרך לחדר הלידה חיבקתי ונישקתי אנשים זרים מפני שהתפוצצתי מרוב אושר. המיילדת לחשה לי באוזן, 'יש לה צירים חזקים והיא סובלת, אבל היא לא הסכימה שנעשה לה פקיעה של מי שפיר מחשש שהלידה תתקדם במהירות ואת לא תספיקי להגיע'. עמדתי לצידה, ובכל פעם שהיא לחצה גם אני לחצתי. שעה וחצי אחרי פקיעת המים אמה נולדה. שלושה וחצי ק"ג. מושלמת. אחרי שחתכתי את חבל הטבור המיילדת אמרה, 'תורידי את החולצה שלך ותעשי לה סקין טו סקין'. הנחתי אותה על החזה שלי והרגשתי שברגע הזה נוצר חבל טבור מסוג אחר, שמחבר ביני לבינה. בעלי, שעד אז עמד מחוץ לחדר, הורשה להיכנס וצילם את אמה שוכבת עליי. זאת הייתה התמונה ששלחנו בווטסאפ לחברים הכי טובים שלנו, שעד אז לא העלו בדעתם שאנחנו בהיריון".
היא ובעלה קיבלו חדר פרטי במחלקת יולדות. הפונדקאית אושפזה במחלקת נשים, "אבל הזמנתי אותה לרדת לקפה ברגע שהיא מתאוששת, ובשבוע שעבר היא באה אלינו עם ילדיה, שרצו לפגוש את אמה. אני מקווה שהקשר בינינו יישמר. אמה תדע שהיא גדלה ברחם של אישה אחרת".
את זכית במתנה נפלאה. אבל משרד הבריאות לא מאפשר פונדקאות לזוגות גייז.
"בשבוע שעבר משרד הבריאות התיר פונדקאות לזוגות של לסביות, אבל לא להומואים, ובעיניי זה צעד פרימיטיבי, דבילי ומעוות. למה מאשרים לנשים ואוסרים על גברים? מי קבע שאבות פחות טובים ופחות כשירים מאמהות? יש לי חבר גיי, שבסוף החודש מתחתן עם בן זוגו והם מתכננים לצאת לארצות־הברית ולהשקיע מאות אלפי דולרים בהולדת תינוק כדי להביא אותו לישראל. מה הגיוני בזה? בארץ התהליך זול באופן משמעותי והתינוקות שנולדים לפונדקאיות ישראליות לא חייבים לעבור גיור".
אפשר לשאול כמה עלה התהליך?
"הסכום הראשוני היה 200 אלף שקל, הרבה פחות ממה שמשלמים בארצות־הברית, אבל התלוו אליו הוצאות נוספות. בעלי כבר קורא לה 'ילדה יקרה שלי' מפני שהיא יקרה מאוד".
"הפונדקאות בארץ זולה בהרבה מחו"ל"
קרוב ל־ 120 תינוקות הגיעו לעולם בעזרת "חיים חדשים — פונדקאות תמר וסיגל"
קרוב ל־ 120 תינוקות הגיעו לעולם בעזרת "חיים חדשים — פונדקאות תמר וסיגל" שהקימו עו"ד סיגל רוסק־גיסין ועו"ד תמר רובינשטיין לפני תשע שנים. "ליווינו חברה משותפת שנזקקה לפונדקאות", מספרת רוסק־ גיסין, שעד אז התמחתה בענייני משפחה, "והרגשתי שהנושא הזה מדבר אליי. אנחנו מלוות את שתי הנשים — האם הביולוגית והפונדקאית — מסביב לשעון, במסירות ובאהבה. מגיעות אלינו נשים עצובות, חשוכות ילדים או כאלו שעברו אינספור הפלות ולידות שקטות, וזה מסתיים באושר גדול בחדר הלידה".
לדברי רוסק־גיסין, אין קושי למצוא בישראל נשים שמוכנות לשמש כפונדקאיות. "אנחנו מפרסמות מודעות ברשתות, מעבירות הרצאות, ונשים מכל הארץ כותבות לאתר שלנו, אבל אנחנו בוררות את הנשים האיכותיות ביותר, שמעבר לתשלום הכספי, שהוא לגיטימי וחשוב, רוצות לעשות מעשה גדול בעולם הזה. הן חייבות לעמוד בקריטריונים של הוועדה לנשיאת עוברים של משרד הבריאות, ואנחנו דורשות קריטריונים נוספים כמו נשים שלא מעשנות ושלא ילדו פגים. אצלנו אף אישה לא תחכה שנה עד למציאת פונדקאית מתאימה".
מה היתרונות של פונדקאות בישראל?
"הכל מפוקח וזמין, הפונדקאית יכולה להיבדק על ידי מיטב הרופאים וזה הרבה יותר בטוח, וגם הפרוצדורה פשוטה מאוד. בחדר הלידה הפונדקאית מקבלת צמיד של 'אם נושאת' והאם הביולוגית מקבלת צמיד של 'אם ביולוגית'. אין צורך בהליך אימוץ, כמו בארצות־הברית, גם לא בגיור, ובית הדין לענייני משפחה מוציא צו הורות. בישראל מדובר בהוצאה של 250 אלף שקל, לעומת יותר מ־ 300 אלף שקל בגיאורגיה או 150 אלף דולר בארה"ב".
מה דעתך על ההחלטה לא לאשר פונדקאות לגייז?
"לכל אדם יש זכות להיות הורה. ישבתי בכל הדיונים שהתקיימו בוועדות הכנסת, ושמעתי אמירות מאוד לא נעימות לאוזן שאני מעדיפה לא לצטט. בשורה התחתונה אין ספק שמדובר בשיקולי דת. היהדות ומדינת ישראל מאוד מעודדות ילודה — זה לא כמו באירופה, שבה אם אין לך ילד אתה מאמץ כלב — אבל לצערי אנחנו עדיין לא מצליחים להתקדם".
