"לא הבנתי מה זה משנה עם מי אתחתן"

יש לי זיכרון ילדות עמום של עצמי נצמדת לקצה השולחן בגן וזה עשה לי נעים. אבא שלי ראה אותי נצמדת ככה גם למיטה ואמר לי "אל תעשי ככה", והבנתי שזה לא בסדר. אבל לא הפסקתי. גדלתי במשפחה חרדית. מעולם לא ראיתי מגע בין ההורים שלי. לא נשיקה ולא ליטוף. הם הכירו בשידוך. המיטות שלהם היו מופרדות ושידה גדולה עמדה ביניהן. לא הייתה בי ולוּ התחלה של הבנה שיש משהו משותף ביניהם בגוף. זה נעדר לגמרי.

כשהייתי בת 11 עברתי פגיעה מינית על ידי בחור ישיבה שהיה מתארח אצלנו לסעודות שבת. ידעתי שקורה משהו לא טוב, שאף אחד לא יאמין שלא יכולתי לעצור. זה היה ממושך ומגעיל. לא הבנתי למה הוא "עושה בשירותים" בתוך הגוף שלי. כשאבא שלי גילה הוא אמר שידאג שזה ייפסק וכך היה. אבל לא דאגו לי לשום טיפול. גם את קבלת המחזור אני זוכרת כהלם, וגם את היום שבו אחת השכנות ישבה איתי על מדרגות הבניין וסיפרה לי שכדי שייוולד תינוק צריך שבן יכניס אליי את הבולבול שלו. לא קישרתי בין ההסבר הזה לבין הפגיעה שעברתי. היא הייתה נעולה בתוך תיבת פלדה. המין הגברי עניין אותי, אבל רק בנות היו סביבי. האחים שלי למדו בישיבות ואפילו איתם בקושי דיברתי.

כשלמדתי בסמינר האזנתי יום אחד לתוכנית היכרויות ברדיו ושמעתי בחור חמוד מדבר. רשמתי את מספר הטלפון שלו והתקשרתי אליו מטלפון ציבורי. ידעתי שאני עושה משהו אסור. אסור היה לדבר עם בנים. כי זה לא צנוע. והרגשתי הכי מגניבה בעולם. סיפרתי לחברות, ואיכשהו זה הגיע למנהלת והתייחסו אליי בזעזוע עמוק. כאילו שכבתי. איימו שיעיפו אותי מבית הספר ואח שלי בא איתי לשם כי פחדתי לספר לאמא והבטיח בשמי שזה לא יקרה יותר. ובאמת נמנעתי מניסיונות התקרבות, אבל השתוקקתי לדבר עם גברים. בער לי להבין מי הם. השתוקקתי להתחתן. אבל אחותי הגדולה התעכבה בשידוך והייתי צריכה לחכות עד גיל 20. לא הבנתי מה זה משנה עם מי אתחתן. הרי כולם גברים. מה ההבדל. התחתנתי מתוך אפס מודעות למה אני באמת זקוקה. למי ואיך הוא צריך להיות. התחתנתי עם השידוך השני. הוא נראה לי מקסים ותוך שלוש פגישות התארסנו. כמובן שלא היה שום מגע בינינו ובקושי פגישות. הלכתי למדריכת כלות שלימדה הלכות ועוד הלכות ואני זוכרת שסיפרתי לה שעברתי פגיעה מינית והיא אמרה, "זה לא אמור להפריע. אל תדאגי. את מתחתנת עם בחור טוב", ולא הנחתה אותי בכלל.

לא אשכח את הלילה הראשון. הוא התאכזב מהגוף שלי. הוא אמר, "חשבתי שאת יותר חתיכה" והייתי כלה מעלפת ויפה. והוא לא הצליח לחדור אליי. לא הייתה לו זקפה. כבר בשבוע הראשון דיברנו עם המדריך שלו שאנחנו לא מצליחים והכל התחיל נורא מבאס. לא הבנתי ממה אנשים נהנים. לא נהניתי לרגע. לא הייתה לו שום אינטליגנציה רגשית להבין מה זו אישה ואיך לדבר איתי. ההליכה למקווה והחזרה ממנו תמיד היו קונקרטיות. חזרתי ושכבנו וזהו. אם הייתי מבקשת שנעשה דברים "חריגים" הוא היה מזדעזע. ביקשתי שייגע בי והוא אמר שזה איכס ומגעיל אותו והרגשתי נורא. לא נמשכתי אליו ואף פעם לא גמרתי איתו. לפעמים העזתי לאונן ולגמור לידו והוא חשב שאני משוגעת. סבלתי נורא בנישואים האלה. חשבתי שמגיע לי לחוות אהבה. אבל סביבי תמיד אמרו שאהבה יש רק בסרטים, ושזוגיות זו עבודה קשה. בשלב מסוים חשבתי שאני לא מוכנה לקבל את האמת הזאת שאין אהבה ושהכל בעבודה קשה. התגרשתי. זה הליך מאוד לא פשוט, במיוחד לאישה חרדית. היום אני נמצאת בקשר עם גבר. הקשר עדיין נסתר כי אנחנו לא נשואים, אבל יש לי אהבה. והוא חובש את כל פצעיי ומוכיח לי שהיה שווה. עם הגרוש שלי יחסי המין תמיד נמשכו עשר דקות ורק חיכיתי שיגמור, ועם האהוב שלי אני יכולה להיות גם חמש שעות. אני אומרת לו, "גם אני רוצה לעשות לך דברים", והוא אומר לי שהדבר שעושה לו הכי טוב זה לעשות לי טוב. הוא מת על זה. הוא נהנה לרדת לי וזו חוויה מתקנת כי הגרוש שלי אפילו אצבע לא היה מסכים להחדיר. בכל פעם שהוא היה גומר הייתי טסה להתקלח, ועם האהוב שלי אין לי שום בעיה. שום דבר לא מגעיל אותי.

בלילות, כשהבת שלי לובשת מכנסי פיג'מה ואומרת: "אמא, כשאהיה גדולה אלבש מכנסיים ברחוב, הפה שלי אומר לה, "מה פתאום", אבל בתוכי אני אומרת, "לבשי מכנסיים. עשי מה שעושה לך טוב. העיקר שתהיה לך אהבה".

אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:

erot.woman@gmail.com