בג"ץ לא פוסל הרבה חוקים. זו עובדה שחסידי פסקת ההתגברות מנסים להסתיר ולכסות. בסך הכל נפסלו מ־1992 עד השנה שעברה 18 דברי חקיקה של הכנסת. בכל השוואה בינלאומית עם מדינות דמוקרטיות, זה מספר מועט במיוחד. בתגובה לנתון החד־משמעי הזה, מתנגדי העליון שולפים ים של תירוצים. אצלנו אין חוקה שמאפשרת זאת במפורש (עיון קצר בדיוני הכנסת לקראת חקיקת חוקי היסוד ממחיש שהח"כים ידעו שייתכן כי חוקים ייפסלו). וגם, צריך להביט במעורבות של בג"ץ בצווים על מעשים מינהליים של הרשות המבצעת ולא באקטיביזם של ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית (אז למה אתם מתעסקים בפסקת ההתגברות עם חקיקה?). הם גם שוכחים שבישראל הבעיה המרכזית היא ריסון הרשות המבצעת, שמתוקף השיטה שולטת גם ברוב בכנסת. זו בעיה חריפה למיעוט, ועמד על כך בשעתו מנחם בגין ז"ל כשהנהיג את האופוזיציה.

הרבה נכתב על הדרך שבה פסקת ההתגברות בגרסתה הנוכחית, 61 ח”כים שיוכלו לגבור על כל פסילה בבג"ץ, מאיימת על אופי המשטר הדמוקרטי בישראל. יחד עם שינויים נוספים (כמו הסעיף השערורייתי שמאפשר לראש הממשלה ולשר הביטחון לצאת למלחמה ללא הקבינט) משתבשת לגמרי דמותה של ישראל כרפובליקה דמוקרטית. המילה הזו, רפובליקה, ראויה להדגשה מיוחדת. זו אבחנה חשובה.

כאשר בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארה"ב, נשאל על ידי אישה אחת מה הוחלט להקים באמריקה, הוא השיב "רפובליקה, גברתי, אם תדעי לשמור עליה". למעשה, המילה "דמוקרטיה" אינה מופיעה כלל בהצהרת העצמאות האמריקאית. בעוד שדמוקרטיה היא אכן תמצות שלטון הרוב, הרי שרפובליקה היא מנגנון חוקי המגונן על זכויות ורכוש האזרחים והמיעוטים מפני השררה והשלטון. תומס ג'פרסון כתב כי דמוקרטיה "איננה יותר משלטון ההמון, בו 51% מהציבור יכולים ליטול את הזכויות של 49% מהם". הציטוט של ג'פרסון הוא בדיוק הסיבה שכאשר אומרים "דמוקרטיה" מכוונים בעצם לרפובליקה דמוקרטית או מונרכיה חוקתית (נניח בבריטניה).

ישראל נוסדה כרפובליקה, עם נשיא ייצוגי, ממשלה ועקרונות יסוד של השיטה. לפי עקרונות אלה ממש פסל ב־1953 בית המשפט העליון את החלטת שר הפנים לסגור את עיתון "קול העם" הקומוניסטי, שפירסם מאמרי ביקורת רוויי שקרים. בג"ץ עשה זאת ללא חוקה, ללא חוקי יסוד או הסמכה מפורשת בחוק, ובכך באורח מעשי שינה והגביל את פקודת העיתונות. הוא גם קיבע את ישראל לא כדמוקרטיה פורמלית, הצהרתית, אלא כרפובליקה מהותית. אפשר רק לדמיין את מאמרי ההסתה וההשתלחויות בבג"ץ "השמרני" של אז, אם החלטה כזו, ללא הסמכה בחוק, הייתה מתקבלת כיום.

הרפובליקה הישראלית בסכנה. ההצעה הנוכחית תאפשר, כאמור, ל־61 ח"כים לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בג"ץ. למה 61? כי זה המינימום לקואליציה. כל ממשלה, ותהיה הצרה ביותר, תוכל למעוך ולרסק כל זכות - ובלבד שתעשה זאת בחקיקה. אם היה מדובר ברוב של 80 ח"כים, ניתן היה (אולי) לטעון שיש פה איזון מסוים בין רצון הרוב לבין הגנה על זכויות המיעוט. אבל רוב כזה?

והנה עוד עניין: זו איוולת פוליטית, שכל אדם שירכיב ממשלה לנצח יצטער עליה. ממילא השיטה הישראלית מעודדת סחטנות של מפלגות קטנות. עד עכשיו הן יכולות היו לבקש רק את מה שחוקי; אם הדרישה הייתה שערורייתית מדי, ראש הממשלה לעתיד היה אומר זה בלתי אפשרי, לא חוקי, ייפסל בבג"ץ. עכשיו הן בפשטות ידרשו, בכל הסכם קואליציוני, מחויבות לפסקת התגברות לכל תביעותיהן, ויהיו אלה המופרכות ביותר. מי שירכיב את הממשלה יתמודד עם לונה־פארק של דרישות מדכאות או מושחתות - חסינוֹת בג"ץ. היוזמה הזו אינה רק רעה לדמוקרטיה ומחללת את הרפובליקה; היא גם קוצר רואי פוליטי וממשלי מהדרגה העליונה.

נדב איל הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 10