השאלה היומית: האם אתם תומכים בחוק שיאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו בבג"ץ?

מחזירים את הכוח לרוב

בן־דרור ימיני

האזנתי אתמול ברוב קשב לשופט בדימוס, פרופסור יצחק זמיר. הוא דיבר בלהט רב נגד פסקת ההתגברות. שמעתי ותמהתי. מדובר באחד מראשי המאבק נגד כל שינוי, ובעד שמירה על כוחה של האוליגרכיה השיפוטית. מדובר בדיון ציבורי חשוב. אבל חשוב גם להציג את ההקשר ההיסטורי. בארה"ב, שעליה הסתמך זמיר, יזם הנשיא רוזוולט את ה"ניו דיל" כדי לצאת מהמצוקה. הקונגרס העביר שורה של חוקים כדי לאפשר את ביצוע המדיניות. אבל ביהמ"ש העליון התייצב נגד הנשיא והקונגרס, וביטל עוד ועוד חוקים. רוזוולט רתח מזעם. המשבר החוקתי היה אז גדול הרבה יותר מהמשברים שישראל עוברת בימים ובשנים הללו. במבט לאחור זה ברור לחלוטין שביהמ"ש היה דורסני וכוחני, שהחוקים היו הכרחיים וצודקים, ושהצדק מצוי לחלוטין בצידם של הפוליטיקאים ולא בצידם של השופטים.

זה לא היה המשבר הראשון. זה היה הקונגרס שהעניק חופש לעבד שחור. זה היה ביהמ"ש שקבע בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, ששחור הוא עבד גם במדינה שהעבדות בה אסורה. זה היה הקונגרס שהעניק שעות מנוחה לעובדים. זה היה ביהמ"ש שפסל את החוק. בניגוד למה שאמר זמיר, יש עוד ועוד דוגמאות להחלטות שיפוטיות מוזרות ותמוהות, שמצביעות על עריצות המיעוט, ואין אפילו דוגמה אחת לרוב של מחוקקים שמחליט לשלול זכויות של מיעוט.

הבעיה איננה רק בפסילת חוקים. הבעיה היא עם התערבות יתר בהחלטות של הרשות המבצעת. כאשר בית המשפט מסכל כל צעד של הממשלה בעניין מבקשי מקלט, למרות שמדובר בצעדים חמורים פחות מאלה שבהם נוקטות מדינות מתוקנות (למשל, אוסטרליה ושווייץ), וכאשר בית המשפט מתערב באספקת חשמל לרצועת עזה, וכאשר בית משפט מעניק הכשר לטיפוס כמו עזמי בשארה לרוץ לכנסת, למרות החוק המפורש, ולמרות שגם מפלגת העבודה תמכה בפסילה — זו לא הגנה על זכויות יסוד. זו כפייה של ערכיות שרומסת את החלטות הרוב.

צריך לשמור על כוחו של ביהמ"ש רק למקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות יסוד. ולכן, יש צורך בפסקת התגברות מוסכמת. לא כדי לפגוע בשלטון החוק. להפך. כדי להציל אותו.

הורסים את הדמוקרטיה

יריב אופנהיימר

ביום שאחרי פסקת ההתגברות ייפרץ הסכר, ראש הממשלה לא יוכל עוד להדוף הצעות חוק קיצוניות והזויות בטענה שאינן חוקתיות וייפסלו על ידי בג"ץ. אין יותר שומרי סף, כל סמוטריץ' הוא מלך. אפליית נשים — אין בעיה; חלוקת משאבים לא שוויונית — בכבוד; גניבת קרקע מערבים — בכיף; מעצר של חודשים בלי לראות שופט — הכל חוקי. הממשלה שגם היום נהנית מכוח עצום, תוכל לחוקק את עצמה לדעת ולדרוס ברגל גסה ערכים של שוויון, חופש ביטוי וזכויות אדם ואזרח..

בשם "המשילות" ו"שלטון הרוב" תוכל הממשלה להפלות בין אזרח לאזרח, לחלק כספים למקורבים ולמנוע כספים ממתנגדים פוליטים. לסגור ארגונים וכלי תקשורת המזוהים עם האופוזיציה. לפסול מועמדים לכנסת, ולאפשר פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות המגיעות לכל אדם, גם למי שאינו אזרח.

נכונותם של אנשי משפט לדון בשאלת הרוב הדרוש לחקיקה מחודשת של חוק פסול, היא כשלעצמה פשיטת רגל ערכית ואידיאולוגית. במדינה דמוקרטית גם רוב של 120 חברי כנסת לא יכול לכפות שלילת זכויות אדם על מיעוט או על מי שאינם מיוצגים בכנסת בכלל. אין כזה דבר רוב לגיטימי לחקיקה המנוגדת לעקרונות בסיסיים של דמוקרטיה.

ההתבכיינות בימין כאילו בג"ץ לא מאפשר משילות משוללת ייסוד. אם יש סיבה לבוא בטענות לבג"ץ, היא דווקא על היעדר אומץ ויישור קו כמעט אוטומטי עם ממשלות ישראל לדורותיהן. עד היום התערבות בג"ץ בחקיקה ראשית הייתה מינורית למדי, כמעט קוסמטית. בכל תולדות המדינה בג"ץ פסל בסך הכל 18 חוקים של הכנסת, החלטות דרמטיות ושנויות במחלוקת כמו הקמת התנחלויות ופינויין, מעצרים מנהליים, חיסולים ממוקדים, בניית גדר ההפרדה, חוקי חרם ועמותות, וחוק האזרחות זכו אמנם לביקורת אך אושררו על ידי בית המשפט. ממשלה שרוצה למשול, מושלת. אבל גם לעריצות הרוב יש גבול.

המאבק על בג"ץ הוא עוד מערכה סביב הקרב על זהותה של מדינת ישראל, האם ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית או מדינה דמוקרטית, ליהודים בלבד. חברי הכנסת התומכים ביוזמה כבר החליטו, הם על הדמוקרטית ויתרו מזמן.