שלישי 13 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    24 שעות • 06.05.2018
    רוכבים על ההצלחה
    מרוץ הג'ירו ד'איטליה שגרם לציבור הישראלי לזנוח לרגע את הכדורגל והכדורסל ולהתעניין באופניים, הביא איתו גם קצת גאווה מקומית: גיא שגיב, הנציג הישראלי הבכיר ביותר במרוץ. שגיב בתחום כבר מגיל 14 והוא לא לבד : בת הזוג שלו, עומר שפירא, היא אלופת המדינה ברכיבת כביש. ראיון על תחרותיות בקשר, התהילה הפתאומית והמאבק להתפרנס בתחום
    ליאור אוחנה

    עד לפני שבוע, אם הייתם שואלים אוהד או אוהדת ספורט ישראלים ממוצעים מה הם חושבים כשהם שומעים את המילה "אופניים", סביר שהם היו מספרים על האופניים החשמליים, שמאיימים לרמוס אותנו בכל פיסה פנויה של מדרכה. אולי היו מגרדים בראשיהם ונזכרים באופני ההרים שנרכשו לפני כמה שנים טובות ברגע של היסחפות עם הטרנד וחלומות על בטן שטוחה יותר, ומאז מעלים אבק במחסן. אולי, ממש אולי, היה נשלף מהמגירות האחוריות של הזיכרון הביטוי "טור דה פראנס". ג'ירו? במקרה הטוב זה היה מזכיר את הגרסה היוונית לשווארמה. אבל מאז שאירוע הספורט הבינלאומי הנוצץ נחת בארץ הקודש במלוא עוצמתו, נראה שכולנו מדוושים. אם לא ברגליים, לפחות בעיניים שצמודות אל המסכים או בלב שמתקשה שלא להתמלא בגאווה (קצת פרובינציאלית, יגידו החמצמצים שבינינו): הנה, ישראל שלנו מככבת בשידור חי מול מאות מיליוני צופים, והכל מתקתק כמו שעון שוויצרי!

     

    מרוץ הג'ירו ד'איטליה שהתארח בארץ העניק הזדמנות גם לקבוצה ישראלית, סייקלינג אקדמי, לטעום את טעמה של התמודדות בתחרות מהרמות הגבוהות ביותר. בסך הכל, הקבוצה לא ביישה את המעמד. את ההישגים הטובים ביותר רשם הרוכב גיא שגיב, בן 23. בקטע המרוץ השני, מחיפה לתל־אביב, הוא סיים שלשום במקום ה־35 המכובד מאוד מתוך 175 רוכבים. אתמול, בקטע השלישי והאחרון של הג'ירו בישראל, הוא סיים את הקטע שבין באר־שבע לאילת במקום ה־93. על קו הסיום באילת המתינה לשגיב בת זוגו, עומר שפירא, גם היא בת 23. עם כל השמחה והגאווה על ההישג של בן זוגה, אם זה היה תלוי בה, שפירא הייתה מעדיפה לחוות את היום הזה במקום שבו היא מרגישה הכי נוח: על אוכף האופניים, דוהרת על הכביש. כי לא רק גיא הוא רוכב מקצועני שמקדיש את כל זמנו לרכיבה: גם עומר היא רוכבת מקצוענית ואלופת ישראל.

     

    "שנינו התחלנו סביב גיל 14 במועדוני רכיבה בארץ", מספרת עומר, שגדלה במושב עין הבשור שבאזור עוטף עזה, על ההיכרות ביניהם. "אני רכבתי במועדון באזור הדרום, וגיא בצפון. במסגרת מחנה אימונים נשלחתי לבלגיה ושם גיא ואני הכרנו. גרנו באותו בית במשך חודש שלם. היינו אז בני 16, ומשם הכל התגלגל ועכשיו אנחנו מציינים שבע שנים ביחד — רוכבים וחיים יחד. בצבא היינו ספורטאים מצטיינים, וכך יכולנו להתקדם ולהתאמן".

     

     

    לברוח לזוגיות

     

     

    לאחר שהשתחררו מהצבא, גיא ועומר היו צריכים לקבל החלטה על עתידם. כדי להתמקד ברכיבה כספורט מקצועני, הם נאלצו לעבור לחו"ל. כיום הם גרים בעיר ג'ירונה שבספרד.

     

    האינטנסיביות של האימונים לא פוגעת בקשר הזוגי? אין תחרותיות ביניכם?

     

    "גם ככה כששני בני זוג עוסקים באותו מקצוע זה לא קל. וזה עוד יותר מסובך כשמדובר בספורט מקצועני, שהוא עיסוק מאוד תובעני. אנחנו נלחמים על כל מפגש, כי לוחות הזמנים שלנו לא מסונכרנים בכלל. לכל אחד יש את סדר היום שלו, את הקבוצה שלו. המלחמה על שמירת הזוגיות היא תמידית. אנחנו חיים ביחד אבל לחוד. אלה לא חיים פשוטים בכלל. אבל מצד שני, זה מה שמאזן אותנו. בייחוד כששנינו רחוקים מהארץ. הזוגיות היא המקום השקט והבטוח שלך. הוא הבית שלי, ואני שלו".

     

    "אני שמחה מאוד שגיא הגיע לאן שהוא הגיע", אומרת שפירא. "הוא עבד על זה המון, והגיע להישגים מרשימים. עצם הההשתתפות בג'ירו זה כבר הישג מטורף. אנחנו חיים ביחד כבר שבע שנים ועד לפני שלוש שנים בכלל לא חלמנו להתחרות בתחרויות כאלה. אני מקווה שכל מה שקורה בארץ העלה את החשיפה לאופניים, ימשוך יותר קהל של רוכבים צעירים וישנה את הענף. אנשים לא ידעו שקיים ספורט כזה ושיש נציגים מהארץ בכל העולם".

     

    כיום, לאחר שכולנו כבר לקינו בקדחת הג'ירו ונדמה לנו שאנחנו בקיאים בכל ניואנס של חוקי הרכיבה, הבחירה של גיא ועומר באופני כביש נראית מובנת מאליה. אבל באופן מעניין, שניהם החלו את דרכם הספורטיבית דווקא ברכיבה על אופני הרים. "היינו רוכבי שטח וכביש במקביל", מספרת עומר, "אבל במהלך האימונים והתחרויות שבהן השתתפנו הבנו שכביש זה הדבר האמיתי. בתחרויות כביש יש יותר כסף, יש לאן להתקדם. התחום הוא הרבה יותר מפותח משאר תחרויות האופניים. הבנו שאם אנחנו רוצים להיות מקצוענים ובאמת להפוך את האופניים למקצוע — רק ברכיבת כביש יש לאן להתקדם ולהתפתח. כרגע אני רוכבת בקבוצה אמריקאית שהבסיס שלה נמצא בספרד. אנחנו כל הזמן נוסעים לתחרויות בכל אירופה והכל יותר נגיש משם. אין ספק שנחזור לארץ, זה זמני לגמרי. אנחנו רוצים חיים, משפחה, ילדים, ואנחנו לא רואים אפשרות אחרת חוץ מלעשות את כל זה בארץ".

     

    "לקחתי את הגוף שלי לקצה גבול היכולת". שפירא ואמה במהלך האשפוז לפני כשנה וחצי
    "לקחתי את הגוף שלי לקצה גבול היכולת". שפירא ואמה במהלך האשפוז לפני כשנה וחצי

     

    מצב רפואי קריטי

     

    לפני כשנה וחצי, בעוד הזוג מתאמן בקדחתנות לתחרויות השונות, פקד אותם משבר שלא היה רחוק מסוף טראגי. שבוע לפני שעומר הייתה אמורה להשתתף באליפות העולם בעיר דוחא שבקטאר היא החלה לסבול מכאבים שהלכו והתגברו. בתחילה, הרופאים שבדקו אותה איבחנו את הבעיה כשילוב של בעיות בטן קלות עם כתף תפוסה. עומר אפילו חששה שחבריה לאימונים יחשבו שהיא חלשה, נשברת בקלות. היא המשיכה במלוא הקצב. ואז התברר שהמצב הרפואי קריטי.

     

    "במהלך האימונים לאליפות לקחתי את הגוף שלי לקצה גבול היכולת שלו", משחזרת שפירא. "התפתח לי חור גדול בקיבה. הייתי במצב קשה מאוד. זה נבע מחוסר הבנה וממאמץ גופני מטורף, פיזי ונפשי. גיא גם השתתף באותה תחרות, הוא נסע ואני נשארתי באשפוז. הייתי מאושפזת חודש שלם ובגלל שהוא השתתף בתחרות הוא לא יכול היה להיות לצידי. אמרו לי בהתחלה שייקח לי שלושה חודשים לחזור להיות פעילה באופן הכי בסיסי שיש - ללכת, להתלבש, לאכול - אבל אחרי שלושה חודשים כבר התחריתי שוב".

     

    מה חשבת על ההצלחה המטורפת של הג'ירו בארץ?

     

    "בעולם זה לגמרי בכותרות ובמודעות של כולם. זה האירוע השלישי הכי נצפה באולימפיאדה ובמונדיאל. זה באמת מטורף, ההצלחה בישראל. בחיים לא הייתה לזה מודעות בארץ, ואני ממש שמחה שזה חודר למרות שעדיין לא מבינים לגמרי את המשמעות של תחרויות אופניים. יפה שכולם מנסים להיות חלק ומתרגשים. זה שישראלים מתחרים משנה כמובן את כל התמונה".

     

    "המלחמה על שמירת הזוגיות היא תמידית". שפירא ושגיב אחרי סיום מקצה חיפה תל־אביב, שלשום.
    "המלחמה על שמירת הזוגיות היא תמידית". שפירא ושגיב אחרי סיום מקצה חיפה תל־אביב, שלשום.

     

    עם כל החיבה שהורעפה על הרוכבים במהלך התחרות, יש איך להתקיים בארץ כלכלית מתחרויות כאלה? יש תמיכה כלשהי?

     

    "לבנים ברמה של גיא יש משכורת מינימום שנקבעה על ידי איגוד האופניים הבינלאומי, UCI. מרמה מסוימת יש משכורת מינימום שאפשר לחיות איתה, אבל מדובר במשכורת לא מטורפת. לנשים אין כללים למשכורת מינימום, ואין תמיכה כלכלית מהארץ. אני מאוד מקווה שזה ישתנה. זה מקצוע לכל דבר. אי אפשר לעשות את זה ברמה מקצועית אם לא מתייחסים לזה ככה. כנראה שבזמן הקרוב לא נצליח להתפרנס בכבוד מהמקצוע הזה, אבל אנחנו לא חושבים על הכסף. אם היינו חושבים היינו עוסקים במשהו אחר".

     

    כרוכבת, זה לא מאכזב אותך שאין נשים שזוכות לפרסום רב מרכיבה בתחרויות גדולות?

     

    "כמו כל ספורט בעולם — אם יש פחות עניין סביב התחום, יש פחות כסף. כמו שאנשים לא מכירים כדורגל וכדורסל נשים, ככה זה גם באופניים. כשיש יותר עניין אז ישר יש יותר כסף והרמה יותר גבוהה — זה מעגל. אבל אנחנו לאט־לאט מתקדמות ומנסות לפרוץ את חומת המודעות סביב ספורט הנשים. אני יכולה להעיד שהמודעות הולכת וגדלה. יש ארגונים רבים של נשים בספורט שמנסות לקדם מודעות ותחרויות נשים. הן מעלות סרטונים מהתחרויות והסברים על מתמודדות. אנחנו נאבקות שיקבעו משכורת מינימום כמו אצל הגברים".

     


    פרסום ראשון: 06.05.18 , 20:34