חמאס מדבר על הקרבת חייהם של יותר מ־200 פלסטינים על גדר הגבול עם ישראל בשיא המהומות בשבוע הבא. בישראל מעריכים שגם אם המהומות ייצאו מכלל שליטה ופלסטינים יחצו את הגדר ויגיעו לציר התנועה בצד הישראלי – לא יהיו יותר מ־100 הרוגים. שיח הגופות הזה נשמע מטורף, אבל שני הצדדים הולכים להתנגשות הזו בעיניים פקוחות. המספרים האלה לא נשמעים מופרכים למי שראה ביום שישי את ריצת האמוק של אותם צעירים — שאפילו החמאס איבד עליהם שליטה — אל הצד הפלסטיני של כרם שלום, את השריפה, הביזה, הרצח בעיניים.

וטוטו המספרים נמשך: החמאס מעריך שבימי השיא של ההתנגשויות — יום הנכבה ופתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים — הוא יצליח לגייס מאות אלפי אנשים שיסתערו על הגדרות. בישראל מעריכים כי למרות המאמץ בצד הפלסטיני, החמאס לא יצליח לגייס יותר מ־100,000 איש.

במהומות יום שישי האחרון, למרות ההתפרעויות האלימות ופריצת הגדר בכמה מקומות, לא נהרג אף פלסטיני. זה לא מקרי. הצבא אכן עושה מאמץ עילאי להוריד את כמות הנפגעים מירי חי, למעט במקרים קיצוניים. זה אולי לא נשמע משכנע אחרי שאתמול נהרגו שלושה פלסטינים בדרום הרצועה, לאחר שחוליית מחבלים ניסתה לחדור את הגדר ולפגוע בתשתית ביטחונית בסמוך לה. אבל עדיין, העובדה היא שאחרי כמעט חודשיים של התגרויות וחבלות בכל סוף שבוע, הצבא מגלה איפוק. על כל קבוצת צלפים מופקד מג"ד, ורק הוא מאשר ירי. כל כדור שנורה נספר ונרשם. כל כדור שגורם לחבלה מעבר לפגיעה ברגליים מתוחקר אצל מפקד האוגדה, תת־אלוף יהודה פוקס, המתדרך באופן אישי את הצלפים. מדריכי בית הספרס לצלפים — אגב, מדובר בעיקר במדריכות — נמצאים עם הצלפים לצורך פתרון בעיות מקצועיות. הניסיון שהצטבר בשבועות האחרונים הביא לירידה במספר ההרוגים.

כולם נערכים לפיצוץ שיתחולל בשבוע הבא כאילו מדובר בגזירת גורל בלתי נמנעת. במערכת הביטחון עוסקים ב"יום שאחרי" ה־15 במאי. בצבא משרטטים שני תרחישים אפשריים. האחד: כמות הנפגעים בצד הפלסטיני יוצרת מצב שבו להנהגת החמאס אין יותר רצון או יכולת לרסן את הזרוע הצבאית ופורץ עימות צבאי, שעלול להפוך לעוד מלחמה ברצועה. השני: אחרי הפיצוץ של ה־15 במאי, שאותו כנראה כבר אי־אפשר למנוע, תופיע בזירה יוזמה מדינית־כלכלית שתיתן מענה לסגר. בעיקר מדובר במימוש התוכנית שיזם מתאם הפעולות בשטחים לשעבר, בברכת הממשלה, המגייסת קבוצה של מדינות שכבר מוכנות לבצע פרויקטים תשתיתיים ברצועה בהיקף חסר תקדים בתחום המים, הביוב והחשמל. זרימת הכספים תספק פתרון תעסוקתי לתושבי הרצועה וקרן אור לעתיד. התוכנית הזו תקועה בגלל התנגדותו של אבו־מאזן. בשלהי הקריירה הפוליטית החליט המנהיג הקשיש שאם הוא לא מממש את חזון המדינה הפלסטינית, אז שישראל והחמאס ישרפו זה את זה.

עד היום, כל תהליך שיקום עזה עבר דרך מנגנון שקשור למוסדות הבינלאומיים ולרשות הפלסטינית. למדינות אירופה ולארה"ב אין שום יכולת לעבוד ישירות מול החמאס ברצועה, כל עוד המפתח בידיו של אבו־מאזן. ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטה גורלית: האם לאפשר פעילות הומניטרית ברצועה בהשקעה של מאות מיליוני דולרים, באמצעות מנגנונים שיעקפו את הרשות הפלסטינית. לא נראה שהממשלה הזו בנויה לכך. האירופאים אמנם מבינים את מכשולים שמציב אבו־מאזן ומאיימים עליו שיעקפו אותו בסופו של דבר, אבל הם זקוקים לשיתוף פעולה ישראלי.

לכל הטירוף הזה יש פתרון. גם היום מעביר החמאס למערכת הביטחון שדרים שהוא עדיין מעוניין ב"הודנה". יש בצמרת החמאס זרמים שונים, והזרם שמדבר על הודנה יוצא מן המנהיג הנבחר יחיא סינאוור. יש כל מיני השערות לגבי תוכנה של ההודנה הזו. החמאס עצמו העביר לישראל לאורך השנה האחרונה גרסאות שונות, מצומצמות ורחבות של הודנה, הכוללות רק את עזה, או גם את הגדה. הדרישות והתנאים הללו לא נדונו מעולם, שכן ישראל לא מוכנה לדבר עם החמאס. אבל המצרים דווקא מוכנים. אולי זה הזמן לעקוף את הרשות הפלסטינית ולתת סיכוי להידברות שאולי תצליח לעצור את מה שנראה כמו המלחמה הבאה ברצועה.