מינכן // רוברט האריס - מאנגלית: ארז אשרוב - זמורה־ביתן - 304 עמודים
בזיכרון ההיסטורי נצרבה ועידת מינכן כאירוע שמסמן פייסנות וחולשה מול רודנות תוקפנית, קוצר ראות מדיני וכניעה ללא תנאי לכוחות הרשע. המעצמות האירופיות, בהובלתו של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין, קיבלו בוועידה את דרישתו של היטלר לספח את חבל הסודטים והקריבו את צ'כוסלובקיה עבור התיאבון המתעורר של הפיהרר. האקסיומה ההיסטורית היא שבניגוד להכרזתו של צ'מברליין - שחזר ממינכן ללונדון כמנצח - שהושג "שלום לזמננו", ועידת מינכן שיחקה לידיו של היטלר ובעצם קירבה את המלחמה. ב־80 השנה שעברו מאז עולה שמו של צ'מברליין בכל פעם שמנהיג של מדינה נוקט מדיניות של פיוס בתקווה נואלת להימנע מאסון שחייב להתרחש. השם לבדו מצייר חולשה מדינית כפשע מלחמה.
בספרו של רוברט האריס - שמשחזר בפרטנות דוקומנטרית את ועידת מינכן ואת האירועים שהובילו אליה - צ'מברליין מחזיר לעצמו מעט מהכבוד שההיסטוריה גזלה ממנו. זה לא הקשיש הנפוח והרופס שראינו למשל בסרט 'שעה אפלה'. צ'מברליין של האריס מודע היטב למטרתו הסופית של היטלר - להחריב את אירופה - ועושה כמיטב הבנתו כדי למנוע, או לפחות לדחות אותה. ראשי המטות שלו מודיעים לו שהצבא הבריטי לגמרי לא מוכן למלחמה, הטראומה של מלחמת העולם הראשונה עדיין טרייה בזיכרון, הדיקטטורה של סטלין עושה רושם מאיים לא פחות, ארה"ב נוקטת מדיניות רשמית של בדלנות, והקולגה הצרפתי, דאלדייה, מתעניין יותר בבירה ובסיגרים מאשר בגורלה של צ'כוסלובקיה. למעשה, 'מינכן' הוא כתב סנגוריה משכנע למדי על צ'מברליין. השאר, כמו שאומרים - היסטוריה. ב־1939, שנה אחרי ועידת מינכן, פלש הוורמאכט לפולין ומלחמת העולם נפתחה רשמית. צ'מבליין שרד בשלטון עד שהוחלף על ידי צ'רצ'יל במאי 1940.
בפרק התודות בסיום אומר האריס ש'מינכן' הוא נקודת השיא של העניין שגילה בהסכם מאז השתתף בהכנתו של סרט דוקומנטרי על הוועידה ב־1988. ואכן, הספר הוא דוגמה למה שתחקיר טוב יכול לעשות: הוא עמוס פרטים, הוא מתאר באופן משכנע את הסחר־מכר הדיפלומטי ומפיח חיים באנשים ובאירועים ההיסטוריים. אבל האריס לא התכוון רק להרים תרומה צנועה למחקר היסטורי, ו'מינכן' שלו לא אמור להישפט כמסמך תיעודי. האריס כותב פרוזה, והאירועים האמיתיים אמורים לשמש רקע, תפאורה, לסיפור שמבקש להיות גדול אפילו מהם.
זו לא הפעם הראשונה שהאריס משבץ דמויות בדיוניות בתוך התרחשות היסטורית. כך הוא עשה גם ב'אניגמה' (על פיצוח הקוד הגרמני במלחמת העולם השנייה) וב'קצין ומרגל' (שמשחזר את פרשת דרייפוס דרך עיניו של קצין בצבא הצרפתי). 'מינכן' מסופר מנקודת מבטם של שני גיבורים מומצאים: יו ליגט הוא אחד מעוזריו של ראש הממשלה צ'מברליין; פאול פון הרטמן עובד במשרד החוץ הגרמני ובזמנו הפנוי רוקם מזימות להפיל את היטלר. יותר מעשר שנים קודם לכן השניים היו חברים באוקספורד, כל אחד מהם שולט היטב בשפה ובתרבות של חברו, ושניהם כנראה היו מאוהבים באותה אישה. ועידת מינכן מספקת להם הזדמנות להיפגש שוב ולחדש משהו מהידידות הישנה - רק שהפעם גורל העולם כולו תלוי בהם.
האריס הוא כותב מוכשר - 'סופר צללים' שלו הוא אחד מספרי המתח הטובים של העשור הקודם - אבל כרומן בדיוני 'מינכן' הוא כישלון. נוכחותם של ליגט והרטמן לא מצליחה להפוך את הספר מתחקיר עיתונאי־היסטורי מעניין כשלעצמו לספרות אמיתית. חלקו הראשון של הרומן, שמתאר את האירועים שלפני הוועידה, הוא מעקב לא מאוד מרתק אחרי סדר היום של השניים. הם נפגשים עם קולגות ובוסים, משתתפים בישיבות, עוברים ממשרד למשרד, יוצאים ונכנסים בדלתות, צועדים במסדרונות, מדברים בטלפון או כותבים מזכרים. האריס השתדל להעניק להם חיים פרטיים - ליגט נשוי לאישה קרה ובוגדנית, הרטמן שוכב עם מזכירה שעלולה להיות סוכנת שתולה של הגסטפו - אבל קווי העלילה האלה נשארים ברקע ההתרחשויות, חיוורים ומעט מאולצים, כאילו נועדו רק לסמן וי על סעיף הבדיון, והם נזנחים במהירות כאשר ההיסטוריה דופקת בדלת.
השיא העלילתי הוא המפגש בין הרטמן לליגט בוועידה. באקט שמסכן את שניהם, הרטמן מבקש להעביר לחברו הבריטי מסמך רשמי שחושף את כוונותיו האמיתיות של היטלר. הרטמן מעורר את חשדו של איש אס־אס בכיר ובכל רגע עלול להיעצר על בגידה; ליגט נוהג בניגוד גמור לכללי הפרוטוקול ומעורר את זעמו של ראש הממשלה. העברת המסמך, כשהיא מתרחשת בסוף, על כל הסיבוכים הכרוכים בה, לא מצליחה להזריק מתח עלילתי לתוך הסיפור ההיסטורי שפרטיו המדויקים הרי מופיעים בוויקיפדיה. מלכתחילה הפוטנציאל של ההתרחשויות המומצאות מוגבל לנוכח עוצמתה של המלחמה שבדרך, ומוקדי המתח של החלק הבדיוני - האם הרטמן ייעצר? מה יקרה לקריירה של ליגט? מה עלה בגורלה של החברה המשותפת של השניים? - לא מספיק מפותחים וכנראה לא מעניינים במיוחד את המחבר. מה עוד שבניגוד לצ'מברליין, הספר גם לא מציג איזו אמירה מקורית על היטלר מעבר לעובדה שהוא הסריח מזיעה.
