שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נעמי לבוב. "אני מרגישה שיש בי 'אוקוורד'. גם בפנים שלי. גם בהתנהגות. אפשר להגיד 'מוזרה', אפשר לקרוא לזה 'מיוחדת'"
    7 ימים • 08.05.2018
    בדרכי נעמי
    מפנטזת על הצלחה בינלאומית, אבל עושה צחוקים על השטיח האדום. מגדלת ילדה קטנה, אבל כבר לא מבוהלת מהאמהוּת. נשבעה לא לפרק את הזוגיות, אבל לומדת להסתגל לחיי הרווקות. השחקנית נעמי לבוב, כוכבת הסדרה החדשה "על הספקטרום", מספרת מה חיבר אותה לתפקיד של צעירה בעלת צרכים מיוחדים, מדברת בגילוי לב על הקושי שחוותה בהיריון ואחרי הלידה ומגלה איך היא והאקס יוסי מרשק נשארו בקשר טוב למרות הפרידה הלא פשוטה. ולא, היא לא מתחרטת על כלום. להפך
    איתי סגל | צילומים: גבריאל בהרליה

    בשבוע שעבר חזרה נעמי לבוב מביקור קצרצר בליל, עיר קטנה בצרפת, 200 קילומטר מצפון לפריז, שבה מתקיים אחד מפסטיבלי הטלוויזיה החשובים בעולם, Series Mania. לבוב הגיעה לשם עם צוות הסדרה החדשה בכיכובה, "על הספקטרום" (yes) שזכתה בפרס הראשי והיוקרתי של הפסטיבל. לפני זה הוצגה הסדרה בפסטיבל טרייבקה בניו־יורק. בשל אילוצים, לבוב לא הצליחה להגיע לאמריקה, אבל על צרפת היא לא ויתרה. בצדק. מעטות הפעמים בחייה של שחקנית ישראלית, מצליחה ככל שתהיה, שמזדמן לה לצעוד על שטיחים אדומים בשמלה מוגזמת, ולהרגיש מינימום אנג'לינה ג'ולי.

     

    ארבע שנים חלפו מאז הפריצה הסוערת של לבוב לעניינים. התפקיד שעשתה כיונה וולך בסרט של ניר ברגמן, "יונה", הוכיח שיש פה עסק עם שחקנית טוטאלית. "הכל הולך", תוכנית הנונסנס ברשת, סימנה אותה כמצחיקנית לכל המשפחה. הזוגיות המפתיעה עם יוסי מרשק סידרה לה היכרות מוקדמת עם הפפראצי, אבל נדמה שאת השיעור המעניין ביותר על הביזנס למדה לבוב רחוק מהבית. "אני הכי אוהבת שיעורים בפרופורציה. יום אחד אני במשהו שנראה כמו ארמון צרפתי, צוות ביוטי עמל עליי, לובשת שמלה יוקרתית ומחלקת חתימות לצרפתים. יום וחצי אחרי, אני בפיג'מה וכפכפים, מוציאה את הילדה מהגן ומבקשת מהבחור בפיצוצייה שילווה לי חמישים שקל כי שכחתי את הארנק בבית, והבטחתי לילדה פסטה עם עגבניות".

    ב"יונה" עם שלום מיכאלשווילי. פריצה סוערת
    ב"יונה" עם שלום מיכאלשווילי. פריצה סוערת

     

    חיי הזוהר.

     

    "כשנחתתי בארץ, חיפשתי אם יש בנתב"ג מונית שירות לתל־אביב, וכשהגעתי הביתה בשתיים לפנות בוקר גיליתי ששכחתי את המפתח. השיעור הכי גדול שלי בתקופה האחרונה, וכנראה עד סוף החיים, זה לשמור על איזון. היה רגע בפסטיבל, שהלכנו כולנו על השטיח האדום, אני בראש, והסיטואציה הזאת הצחיקה אותי. כדי לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות התחלתי לנופף לצופים, כאילו אני מלכת אנגליה. כל הקאסט התפקע מצחוק ואני עפתי שם, עד ששמעתי באוזן את רון אילון, מנכ"ל הערוץ, לוחש לי 'נעמי, Behave'. יענו, תתנהגי יפה.

     

     

    "לפעמים, כשאני רואה את כל הזוהר באינסטגרם והאנשים השזופים בבריכה, יש בי צורך חזק לפוצץ את הבועה הזאת. אתה יודע, כולנו אנשים, כולנו מחרבנים וכולנו מרגישים הרבה פעמים מאוד לבד".

     

    כמו כדור הרגעה

     

    אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה. חודשים ספורים עברו מאז שהחליטו לבוב ומרשק להיפרד, לפרק את הבית, את האחריות על בתם, דניאלה בת השנתיים וחצי, ואת החלומות המשותפים "עד עצם היום הזה". באופן מובן, קשה ללבוב לדבר על הפרדת הכוחות. גם מעצם החשיפה, ובעיקר מכיוון שהתהליך שהיא עוברת עם עצמה עדיין בעיצומו. אני מזכיר לה שרק לפני שנתיים וחצי אמרה בראיון למוסף הזה שיותר מכל דבר אחר מצאה במרשק "בית", ועיניה מתלחלחות.

     

    "במשך שנים הרגשתי שיש בי צד מאוד לא מרוסן, פראי ובועט. כשהכרתי את יוסי, הגעתי למקום בחיים שהייתי חייבת שקט. הייתי חייבת בית. הרגשתי שאני מסתובבת בעולם כמו איזו ילדה אבודה. ויוסי השתיק את כל הרעש. זה היה כמו לקחת כדור הרגעה. חיפשתי איזושהי שלווה ומצאתי אותה מוכנה, מוגשת, ארוזה. הנחתי אותה על עצמי. חשבתי שככה אירגע. היום אני מבינה שאני לא יכולה להתלבש על רוגע של מישהו אחר. אני צריכה למצוא אותו בתוכי. יכול להיות שזה ייקח עוד שנים.

     

    "לאור הפרידה זה מוזר מה שאני אגיד, אבל אני עדיין חושבת שמצאתי סוג של בית אצלו. אין לי חרטות על כלום, ועם דניאלה שהבאנו לעולם, אני חושבת שנתתי לעצמי, וגם ליוסי, מתנה מקרקעת. אדמה".

     

    תסבירי.

     

    "אני לא רוצה לחשוב איפה ואיך הייתי אם היא לא הייתה בחיי. יצא לי לא מזמן לשבת עם כמה חברות שחקניות, באזורי הגיל שלי, נטולות זוגיות רצינית. ישבתי והקשבתי. ראיתי אותן באיזשהו לוּפ כזה לא מגניב. נורא מרוכזות בעצמן, נורא אבודות, נורא מפחדות. כשאני יודעת שבשעה ארבע יש לי ילדה לאסוף, זה מְאַפֵּס. פותח. אתה חושב על עוד דברים חוץ מעצמך. לא בא לי קלישאות של 'האמהות שינתה אותי', אבל אני באמת אומרת תודה. גם ליוסי אני מסמסת, 'תודה שעשית איתי ילדה', 'תודה שאתה אבא כזה'".

     

    אולי פער הגילים ביניכם – 17 שנה – כן שיחק תפקיד? אתם במקומות שונים בחיים, מחפשים ומתמודדים עם שאלות אחרות.

     

    "אני חושבת שדווקא הפער הזה עשה לנו נורא טוב בהתחלה. אבל בלי קשר, אני הולכת עם הלב. היתרון הכי גדול של ללכת עם הלב זה שאין חרטות אחר כך. אם משהו מתחרבן, הרבה יותר קל להגיד לעצמך: ככה היה צריך לקרות. בכל הפעמים שהלכתי עם הראש ולא עם הלב, תמיד היה לי חוסר נוחות בגוף. אני לא יכולה להשתיק אותו. הוא צועק נורא חזק, הלב שלי. הרבה יותר מהמוח. יוסי הוא הגבר הראשון שחשבתי עליו כהורה. באף קשר זוגי עד אז, לא אמרתי: 'אותו אני רוצה כאבא לילדה שלי'".

     

    לבוב על השטיח האדום בליל, צרפת, לפני שבוע. "הוא צועק נורא חזק, הלב שלי. הרבה יותר מהמוח"
    לבוב על השטיח האדום בליל, צרפת, לפני שבוע. "הוא צועק נורא חזק, הלב שלי. הרבה יותר מהמוח"

     

    שפנים וגזרים

     

    היא נולדה בירושלים לפני 31 שנה. איטלקייה משני הצדדים. אבא פסיכיאטר, אמא אוצרת אמנות. כשהייתה בת עשר, הוריה התגרשו. את הילדות שלה היא מתארת במושגים של ברווזון מכוער: ילדה חנונית, לא מקובלת במיוחד, עם חוסר ביטחון ודימוי גוף משובש. העובדה שגדלה בבית ש"מדברים בו על הכל" אמנם לא השאירה הרבה מחשבות בפנים, אבל גם סיבכה אותה בלופים אינסופיים. דור שני לחפירות. "אולי זאת גם הסיבה שאני מזמנת לעצמי דמויות שכל הרגשות שלהן נורא בחוץ", היא אומרת.

     

    מה זה אומר לגדול עם אבא פסיכיאטר?

     

     

    "לאבא שלי יש מרכז הדרכת הורים, 'אייכה'. לפני כמה חודשים הוא הוציא ספר וערכו לו ערב השקה מרגש. לא יכולתי לבוא, אז אחותי ואני צילמנו בווידיאו. התלבשנו כמו שפנים, אכלנו גזרים. ואמרנו בווידיאו: ‘יופי, אתה עוזר לכולם, אבל הכבוד מגיע גם לשפנות הניסיון שאכלו את כל החרא’.

     

    "כן, היו לי מלא כעסים. מלא משקעים. בייחוד עם אבא שלי. הלכנו לטיפולים כל המשפחה יחד. היום אנחנו במקום אחר. אבא שלי גר מעליי, והקשר בינינו הכי טוב שהיה אי פעם. יש לי המון הערכה להורים שלי על זה. עד סוף החיים הם יעבדו כדי לתקן את היחסים".

     

    עד כמה הגירושים שלהם השפיעו עלייך?

     

    "הייתי כל כך מהונדסת כשזה קרה. לפני כמה זמן הסתכלתי ביומנים שלי מהתקופה הזו, הכל בכתב נורא יפה כזה: 'יומני היקר, שלום רב, שמי נעמי. אני בת 10. ההורים שלי עוברים תהליך גירושים, אבל זה לא אומר שהם אוהבים אותי פחות'. זו תקופה מחוקה. היא לא קיימת. רק ביומנים".

     

    למה מחוקה?

     

    "לך תדע. המנגנונים של המוח. אני לא יודעת בדיוק מה היה שם".

     

    לא שאלת?

     

    "לא, אני לא רוצה להיכנס לתוך סיפור הגירושים של ההורים שלי. היו גירושים טובים, אבל כואבים מאוד. גם יוסי הוא ילד להורים גרושים. כשנהיינו יחד עשינו מין ‘שבועת ילדים להורים גרושים’. אמרנו, לא נעביר את הילדה שלנו דבר כזה בחיים. ממש סיכמנו לא להיפרד. גם לא התחתנו. אני סולדת מטקסים".

     

    אז הפרידה שלכם הייתה בלתי נמנעת או שהיא למעשה תיקון?

     

    "אני משתדלת שלא לחיות את החיים שלי כתגובה לעבר, כתגובה לחיים שהיו להורים שלי. אני מנסה לחיות את העכשיו. אני חושבת שהפרידה שלי ושל יוסי הייתה באמת הרבה יותר קשה לאור ההיסטוריה שלנו. יכול להיות שהיה לנו יותר קל לשחרר אם לא היינו ילדים להורים גרושים. אבל טפו־טפו, גם בתרחישים הכי טובים שלי לא חשבתי שזה יכול להיות טוב כמו עכשיו. אנחנו אוכלים ארוחות שישי יחד. את החגים עשינו יחד. אנחנו עובדים קשה בשביל דניאלה. עדיין חשוב לא להעלים משקעים, לדבר. זה לא דברים שבאים בקלות".

    עם האקס יוסי מרשק בתחילת הזוגיות. "אוכלים ארוחות שישי יחד"
    עם האקס יוסי מרשק בתחילת הזוגיות. "אוכלים ארוחות שישי יחד"

     

    העגלה כאזיקים

     

    היא לא תיכננה להפוך לאמא בשלב כל כך מוקדם בזוגיות ומספרת שלקח לה זמן להפנים את השינוי המשמעותי הזה. "מצד אחד, יש משהו קסום בזה שההיריון לא מתוכנן — החיים זימנו לי משהו, יאללה, בואי נסתער עליו. מצד שני, זה היה נורא מבהיל וקשה. אחרי הלידה דברים התחילו להשתחרר. קיבלתי את החירות שלי בחזרה".

     

    חירות? קיבלת ילדה לדאוג לה כל החיים.

     

    "נכון. רק כשהיא הייתה בת תשעה חודשים, התחלתי באמת להתחבר. כל הזמן לפני הרגשתי צורך לצעוק: אני עדיין צעירה. הרגשתי שללכת עם עגלה ברחוב זה לשים על עצמי אזיקים ולדחוף רודן קטן".

     

    אני מניח שהרבה נשים מזדהות עם התחושה, גם אם הן פחות מדברות על זה.

     

    "נורא שמחתי שדיברתי על זה. שלא התביישתי בזה. הרגשתי שזאת שליחות לנשים אחרות שמרגישות ככה. כל הזמן דאגתי להזכיר לעצמי שזה בסדר. וגם יוסי הוא כזה אב השנה, שכל הזמן הרגשתי לא טובה מולו. הוא תמיד היה האבא הטוב. לאורך איזושהי תקופה הייתה תחושה שיש לו שתי ילדות בבית. אחת שבוכה כי היא רוצה חלב, והשנייה בוכה כי היא לא יודעת מה היא רוצה".

     

    והיום?

     

    "אני חושבת שמאז שהחלטנו להפריד כוחות, האמהוּת שלי פרחה. גם יוסי חושב ככה. ממש התרחב לי הלב. אני רוצה עוד דניאלות".

     

    דניאלה מעוררת בך זיכרונות ילדות משלך?

     

    "הייתי ילדה מסוכסכת עם עצמי. רק בארבע השנים האחרונות נראה לי, התחלתי להירגע עם הסכסוך הזה. יכול להיות שזה איזשהו סיבוב על זה שההורים שלי התגרשו, ומאחורי המילים היפות ביומן כן האשמתי את עצמי. לפני כמה זמן אחותי שלחה לי תמונה משפחתית, אני אולי בת תשע או עשר. לא יודעת מה קרה לי כשהסתכלתי על עצמי בתמונה, אבל התחלתי לבכות. ראיתי ילדה. כולה ילדה. הצלחתי להיות במקום שאני מחבקת אותה. אמרתי לה, את בסך הכל ילדה, הכל בסדר. זה היה ממש רגע חשוב".

     

    היכולת שלך עכשיו לחבק את הילדה שהיית קשורה בזה שהפכת לאמא בעצמך?

     

    "אני חושבת שזה קשור. כאמא אני מבינה שהתבגרות נכונה זה ללמוד להיות הורה טוב לעצמך. כשאני מתרגלת את זה בלייב מול דניאלה, אני אומרת לה הרבה שהיא מושלמת. אני לא מתכוונת שהיא חסרת פגמים. אני מתכוונת שהיא שלמה איך שהיא. אני חושבת שאני מנסה להגיד את זה גם לעצמי".

     

    אז בעוד 15 שנה, על מה דניאלה תתלונן עלייך אצל הפסיכולוג?

     

    "וואו. שלל אפשרויות. אולי היא תשנא את זה שיש לה שני הורים שחקנים, ולה בכלל תהיה נפש של רואת חשבון. זה בטח יהיה כזה, ‘אמא די, את מביכה אותי’. או, ‘די לשבת עם חברים שלי’. לא יודעת איך אני אדפוק אותה, אבל אני אדפוק אותה איכשהו, זה בטוח".

     

    בלי עכבות

     

    בינתיים היא מותחת את הגבולות של עצמה. ב"על הספקטרום", דרמה קומית מצוינת (תשודר החל מ־22 במאי ב־yes) המגוללת את סיפורם של שלושה צעירים על הרצף האוטיסטי, לבוב חוזרת למחוזות האהובים עליה עוד מ"יונה": תפקיד טוטאלי, המאפשר לה להפגין תצוגת משחק מרשימה ונוגעת. בסדרה, שיצרו הבמאי יובל שפרמן והתסריטאית דנה אידיסיס בהשראת אחיה האוטיסט, מגלמת לבוב את זוהר, בחורה יפהפייה עם לקות שכלית שעובדת ב"ארומה", מחפשת אהבה וחולמת על חבר "רגיל". לצידה משחקים ניב מג'ר, אבי דנגור ובן יוספוביץ'.

     

    לקראת הצילומים נפגשה לבוב עם צעירים בעלי מוגבלויות החיים בדיור מוגן. העולמות האלה, היא מספרת, לא זרים לה. במהלך שירותה הצבאי העבירה פעילות לאנשים עם נכויות פיזיות ומוגבלות שכלית. "מקרים נורא קשים. עשינו איתם הצגה, אני ועוד חברה, וממש התאבדנו על זה. חפרנו להם עם כל הקושי. הייתה אחת שסירבה לקום מהכיסא או לדבר, ובסוף השנה נתנה מונולוג שממש זכה לתשואות. גם ליוסי יש אחיין בן 22, על כיסא גלגלים, בקושי מדבר. לי ולו יש חיבור נדיר. גם לדניאלה יש חיבור נדיר איתו. אני עושה לו שטיקים שמצחיקים אותו וזה נורא מרגש. כי כולנו צוחקים וכאילו פתאום הכל רגיל כזה לכמה שניות. אני אוהבת אותו מאוד. בכלל, אני חושבת שהכלי שלי לגעת באנשים הוא דרך הומור. שם אני מרגישה שאני מצליחה לפתוח לבבות".

     

    איך עובדים על דמות כזאת מבלי ליפול לסטריאוטיפים?

     

    "לא ניסיתי לחקות כלום. פשוט הייתי אני. בלי כל מה שלימדו אותי. בלי כל הנימוסים וההגנות. בטבעי שלי".

    ב"על הספקטרום" עם בן יוספוביץ' (מימין) וניב מג'ר. בלי הגנות
    ב"על הספקטרום" עם בן יוספוביץ' (מימין) וניב מג'ר. בלי הגנות

     

    מה גילית על העולם של הדמויות האלה?

     

    "אם למדתי משהו, זה עליי. על הבסיס. אנחנו פשוט רוצים אהבה. כולנו. בדימוי, זוהר זו דמות שכל פעם חוצה את הכביש באור אדום ונדרסת. כל פעם תעבור שוב באדום ושוב תידרס, והיא לא לומדת".

     

    את מאמינה שכולנו נמצאים על הספקטרום?

     

    "כן. אני מרגישה שיש בי 'אוקוורד'. גם בפנים שלי. גם בהתנהגות. אפשר להגיד 'מוזרה', אפשר לקרוא לזה 'מיוחדת'. הרבה פעמים אין לי עכבות. יש לי משפחה של 'בסדרים'; אבא פסיכיאטר, אחות רופאה ואמא אוצרת במוזיאון. אני זאת שתמיד מביאה להם את האדג'. אומרת את מה שלא צריך להגיד".

     

    מתי התכונה הזאת סיבכה אותך?

     

    "אני לא חושבת שאני מסתבכת. אני כן שומרת על עצמי. לפעמים, אחרי שאני משתטה, אני אומרת לעצמי: טוב, את לא נורמלית, יש לך ילדה. אבל אני לא רק חסרת עכבות. אני גם נורא חושבת על מה יגידו. יש פיצול חזק בין היכולת שלי לא לדפוק חשבון לבין הסרטים שאני אוכלת על זה אחר כך בבית, והרצון להיות מישהי אחרת".

     

    ויותר מהכל, מנסה לבוב להתקרב לעצמה. היא מספרת שדווקא התפקיד האחרון איפשר לה להשתחרר מדפוסים ישנים ו"משמרנות ירושלמית שכנראה הייתה טבועה בי. הדמות של זוהר לקחה אותי למקום מאוד בריא שמשותף לכולנו: להבין עד כמה כולנו יצורים מיניים. עכשיו אני לוקחת את זה לאקסטרים. אני הולכת לשחק מלכת סאדו רוסייה. פעם לא הייתי מסכימה לתפקיד כזה. הציעו לי תפקידים שהיה בהם דגש מיני והדפתי אותם. לא רציתי שימתגו אותי. אני כבר בת 30 וקצת, מותר להשתחרר".

     

    זה אומר שענייני דימוי הגוף נפתרו?

     

    "איזה נפתרו. זה עד המוות ילווה אותי. אבל אני מנסה לעבוד על זה. כל יום אני רואה וידיאו או אימג' של דימוי גוף חיובי. מילאתי את האינסטגרם שלי בנשים במידות שונות, שחוגגות את הגוף שלהן, וזה ממש מחלחל. למה אנחנו צריכים לראות קוביות ודוגמניות כל היום? בואו נראה אנשים במקום".

     

    עד כמה חמור היה המצב בעבר?

     

    "חמור. לא ברמות של אנורקסיה. אבל מגיל עשר אני עושה דיאטות. מבלה בשומרי משקל. הייתי ילדה שמנמנה. הייתי עכשיו עם חבר בסיני, וכל אחד ביקש מהאחר להגיד מה התכונה הכי מעצבנת בו. הוא אמר שהעיסוק שלי במשקל ואוכל עושה לו לפעמים הרהורי פרישה מהחברות. והוא צודק, זה מעייף".

     

    פלאשים בסלון

     

    ללבוב יש סיבות אחרות להתעייף. בימים אלה אפשר לראות אותה ב"האורחת" בבית ליסין, ב"אבודים בריבוע" בחינוכית 23 ומאלתרת על הבמה בארבע קבוצת אימפרוביזציות שונות לצד עידן אלתרמן, אלון נוימן, אורי גוטליב, קרן מור ורבים אחרים. היא לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו. לבוב כבר יודעת שלהיות "הבטחה" זה נחמד, אבל אף אחד לא מבטיח לך שתצליח לקיים.

     

    אחרי הצילומים ל"יונה", היא מספרת, לא שיחקה שנתיים. "לא הייתה עבודה, אז מילצרתי בשני מקומות. בהתחלה אתה נורא מפחד. איך אני אקרא לעצמי שחקנית אם אני ממלצרת שנתיים? ואז היה איזשהו רגע שאמרתי, יבוא משהו אחר. הוודאות שיבוא משהו אחר היא חשובה. אני מרגישה שכשמשלמים לי על יום צילום או על עבודת משחק, משלמים לי גם על כל ה'לא' ששמעתי. תחושת חוסר האונים כשאומרים לך 'לא', קשה. עם הזמן מצאתי שיטה. אימון חיובי. כל פעם שאני נכנסת ללופים של מה יהיה, אני עומדת פה בסלון ומדמיינת פלאשים, מצלמות, קאן, כל מיני צלמים זרים אומרים את השם שלי במבטאים שונים. לפעמים נורא קשה להזדקף אחרי אודישן מגה־מחורבן. אני מרימה את עצמי".

     

    היום להיות שחקן זה לא נגמר רק בתפקיד. זה כולל את כל התחזוק מסביב.

     

    "אני שחקנית, לא סלב. כלומר, אין לי התנגדות להיות סלב, אבל אחרי כמה ניסיונות כושלים בזה, אני חושבת שאני לא ממש עונה על ההגדרה. השקות, לתת למישהו לנהל לי את האינסטגרם, לתייג את עצמי עם שטויות. כל העיסוק בזה גורם לי להרגיש כמו ילדה דחויה. אני מדמיינת את כולם עירומים, אבל כולם נראים ממש טוב, אז זה עוד יותר מלחיץ אותי. החלום שלי להיות ברמה של המלכה האם פרנסס מקדורמנד, שמגיעה לאוסקר בלי איפור".

     

    חזרת לרווקות. דווקא כדאי שתחשבי איך את יוצאת מהבית.

     

    "זה מפחיד לפעמים כמה אני לא שם, אבל גם זה נורא מרגיע. תשים את זה בכותרת: נעמי לבוב לא רוצה זוגיות כרגע. אני צריכה עוד לעשות דרך ארוכה עם עצמי. הרבה פעמים כשאת רווקה זה לא רק הצורך בזוגיות. זה גם הצורך בילדים. זה מתערבב, יש לחץ ושעון ביולוגי. עשיתי וי ענק על זה. גם בגלל זה אני חושבת שדניאלה היא מתנה. היא שיחררה אותי. זה יהיה הכי הוגן להיות עם עצמי עכשיו. לצאת עם עצמי לדייטים. כשיבוא משהו – הוא יבוא. ואם הוא לא יבוא, שלא יבוא. אפשר לראות גם סדרה בבינג' לבד. לפעמים אפילו עדיף".

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 08.05.18 , 23:35