בבית הלבן התייצב אתמול מורד. לצידו היו ישראל וכמה מדינות סוניות. מולו עמד כל שאר העולם: רוסיה, סין, אירופה, דרום אמריקה. ולא רק הם: תעשיית האנרגיה, העולם הפיננסי, תאגידים בינלאומיים שרוצים לעשות עסקים עם המזרח התיכון והאיראנים.
אל מול כל המוקדים רבי־ההשפעה האלה התייצב האיש החזק בעולם - ומרד. העמדות שאימץ זהות, אחת לאחת, לעמדה של ראש הממשלה נתניהו; תכליתן הברורה, השקופה, לא הייתה רק לקפל את איראן. טראמפ, ומי שכתב את הנאום בבית הלבן (הימור: ג'ון בולטון היועץ לביטחון לאומי הניצי) רצו לרסק את הרפובליקה האיסלאמית, לגמור את ההסכם הגרעיני ולהבהיר שיש עתיד ליחסי איראן והעולם - אם יתחלף בה המשטר. זו הייתה המשמעות של קריאתו לעם האיראני בסוף נאומו, ויחד עימה אזכור ארסי של המגעים עם קוריאה הצפונית.
אבל היה דבר מה עמוק יותר בנאום. טראמפ אימץ, בהשראת בולטון ושר החוץ החדש שלו, עמדה חד־משמעית לגבי המזרח התיכון: קיר ברזל מול ההתפשטות של ההשפעה האיראנית באזור. לא ניסיון להסדיר את המשברים דרך מגעים ופשרות, אלא רצון בהיענות לכל הדרישות האמריקניות. זו הייתה תחייתם המאוחרת של הנאו־קונסרבטיבים מתקופת בוש, אלה שהובילו את הנשיא האמריקני אל המדמנה בעיראק.
אם האיראנים ייכנעו, ייבלמו, טראמפ יתברר כמנצח ענק. כך יהיה גם אם הנשיא האמריקני יפרק באמת ובתמים את קוריאה הצפונית מנשקה. אך זהו משחק בסכומים גבוהים מאוד, הליכה מתמדת על הסף. טראמפ מרד לא ביריביה של אמריקה, אלא בבנות בריתה, ידידותיה הקרובות באירופה. אנגלה מרקל הגיעה להפציר, עמנואל מקרון התחנן, שר החוץ הבריטי קבע לעצמו הופעות ברשת הטלוויזיה פוקס והבטיח לטראמפ פרס נובל על שני הישגים, בקוריאה ובאיראן. כל התחינות הללו קיבלו סטירת לחי מצלצלת מהבית הלבן. האירופאים כבר ישבו אתמול עם סגן שר החוץ האיראני והבטיחו שהם מחויבים להסכם הגרעין. אם ימשיכו להחזיק בעמדה הזו, הרי שטהרן הצליחה לתקוע טריז בין ארה"ב לבין מוסקבה, בייג'ינג, ברלין, פריז ולונדון.
זהו מצב עניינים מסוכן. הנשיא האמריקני הנוכחי ניהל קמפיין עם טקסטים בדלניים, הצהרות רוויות סתירות שבחלקן הבטיח לשחזר את כוחה של ארה"ב בעולם - ומנגד הבטיח לצמצם את ההשקעה והנוכחות האמריקנית. רק לפני כמה שבועות הייתה שיחה נוקבת בין ראש הממשלה נתניהו לבין טראמפ לגבי יציאה אפשרית של ארה"ב מסוריה - והמשמעות לגבי נוכחות איראן באזור. לאחר מכן פורסם שארה"ב בעצם נשארת בסוריה. השאלה שנותרת מרחפת בערפל המתוח היא האם הנשיא האמריקני החליט להשיב את ארה"ב למעמדה האזורי, מה המשמעות ביחס לאיראן - ואפילו חשוב מכך, ביחס למוסקבה. מילים מגיעות בזול, אבל על מעורבות אזורית צריך לשלם בממון ובדם.
