שלישי 20 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דרום תל-אביב. צילום: יובל חן
    7 ימים • 09.05.2018
    בין הפטיש לסודן
    מצד אחד , תוכנית הגירוש קרסה, מצד שני, מתקן חולות נסגר והשוהים בו שוחררו. מצד אחד, תושבים זועמים, מפוחדים, שחשים שהמדינה נטשה אותם. מצד שני, זרים שחלקם עברו גיהינום בדרך לפה, ורוצים בסך הכל לשרוד עוד יום. וברקע, כרישי נדל"ן שלוטשים עיניים לאחת האדמות הכי יקרות במדינה. דנה ספקטור יצאה לשבוע ברחובות הזועמים של דרום תל אביב, המקום שבו גזענות, זונות, נרקומנים, עוני, פוליטיקה והרבה מאוד כסף מרכיבים פצצת זמן חברתית מתקתקת - עם פתיל שהולך ומתקצר. יומן מסע מטלטל
    דנה ספקטור | צילומים: יובל חן

    עכשיו, כשאני הולכת לבדי באמצע הלילה ברחוב צדדי בנווה שאנן, אני מתקשה להבין, מה לעזאזל עבר לי בראש? מה גרם לי לבחור בנעלי סטילטו אדומות לפסיעה ברחוב הזה בחושך? איזה סיכוי שבעולם יש לי לפרוץ בספרינט מטורף על שני קיסמי הגבינה המגוחכים האלו?

     

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "בבקשה אל תסתובבי לבד בלילה בתחנה המרכזית הישנה", אמרה לי מאי גולן כמה שעות קודם, "ואם את כבר הולכת, אז בבקשה לא בשמלה הזאת". היא סיפרה לי שבמשך שנים היא הייתה מתלבשת במיוחד לפני כל שיטוט בחושך בשכונה, חובשת כובע בייסבול, אוספת את השיער, בוחרת בגדים גדולים, שמה גז מדמיע בשלוף בתיק. "שנאתי את זה", הסבירה, "זה פגע בגאווה שלי, לצאת מהבית כל כך דרוכה, מחכה לאלימות שיכולה לבוא כל רגע".

    מאי גולן. "סגנון אלימות חדש"
    מאי גולן. "סגנון אלימות חדש"

     

    עכשיו היא כבר לא זקוקה לזה, כי מאז שהיא התפרסמה כמקימת תנועת העיר העברית וכאחד מהפרצופים הכי מזוהים עם המאבק בעד גירוש הזרים ‑ יש לה ליווי משטרתי צמוד. "כשאריתריאי ב’ארומה’ מזהה אותי ואומר: 'אני הולך לאנוס אותך ואז לערוף לך את הראש כמו שעושים בדאעש'", היא מסבירה, "טוב שיש לי ניידת שמלווה אותי עד הבית".

     

    אני מסתכלת על החבורה. שבעה גברים ממוצא אפריקאי שעומדים בפתח חמארה קטנה בפוזה שנראית לי מכאן כמו תנוחה של מארב. דווקא השתיקה הזאת שלהם מצליחה להלחיץ אותי. ממש. ואני לא סובלת את זה, את רמת הכוננות שגורמת ללב שלי לנתר למעלה ולמטה כמו סירנה, את העובדה שבתחילת הערב, בדירה שאני מסבלטת בשכונת נווה שאנן מיועץ פוליטי חמוד בשם דרור מזרחי, עוד הייתי בן אדם רגיל שתוהה למה לאנשים צעירים אין אף פעם טלוויזיה ואיך לעזאזל אני אמורה לראות "האח הגדול".

     

    צילום: יובל חן
    צילום: יובל חן

     

    לפני חצי שעה עוד הסתובבתי בגינת לוינסקי, בשוק האוכל הלילי של הפיליפיניות. מדי ערב מתכנסות כמה יזמיות חרוצות ומקימות במרכז הגן מין פסטיבל נודלס שמח. יש בזה משהו מקסים, הן עומדות מול מגשים לוהטים עם כפות ומעמיסות כל מיני מזונות בצבע צהוב־אדום לאנשים שמגישים להם צלחות פלסטיק. וכולם עומדים בתור, נהגי מוניות ישראלים, פיליפינים וסינים, רוסים ואפריקאים. אני מרגישה כל כך טוב כשאני יוצאת משם, שאני מאבדת קצת מהמגננות שלי ופשוט צועדת בלי לחשוב על כלום. על זה מדברים כל התל־אביבים המכילים שמרגישים שזו זוועה כל הגירוש האכזרי הזה, על הצבעוניות של האזור, על האווירה הקוסמופוליטית. פתאום אני מוצאת את עצמי ליד ספסל לא מואר, ושלושה קולות גבריים מתחילים להטריד אותי ממנו. "איזה חמודה, למה לבד?" "רוצה לבוא איתנו עכשיו?" "בואי, בואי".

     

    זה לא בדיוק האימה ששירטטו לי חלק מתושבי המקום, אבל זה ממש לא נעים. ממש כמו שזה לא היה נעים כשעצר לידי איזה בחור צעיר ברחוב הקונגרס וחקר כמה אני לוקחת. הוא דווקא לא היה אפריקאי, הוא היה גבר לבן. כך שזה אפילו לא קשור למוצא, זה קשור לאווירה שיש פה, שהעולם שכח מקיומו של המקום, שמותר לעשות פה הכל. פחי הזבל שפוכים על המדרכה, פנסי הרחוב לא פועלים, מטר מפה מתרחשת עסקת סמים. בחורה על אופניים בטרנינג אדום מעבירה כמה שטרות ומקבלת משהו במעטפה מקומטת. לא סתם אפשר לראות פה גברים משתינים ברחוב בכל אחת משעות היום. הם מתייחסים לקירות כמו אל שירותים, אפילו לא טורחים לרכוס לפני שהם מסתובבים אלייך.

     

    אף אחד לא סגור על כמה זרים ממוצא אפריקאי יש בדרום תל־אביב. העמותות שעוזרות להם טוענות ש־39 אלף. תומכי הגירוש טוענים שאיפה, מאה אלף לפחות. וזה לא הדבר היחיד שמבלבל פה. כי לפני כחודש החליט נתניהו לדחות את מתווה הגירוש. בינתיים הממשלה הטילה סנקציות חדשות. כל זר ממוצא אפריקאי שישב בסהרונים או בחולות לא יורשה לחזור לתל־אביב ולשאר הערים הגדולות. לא משנה שמהשבוע שבו ביליתי פה כבר ברור שכולם חוזרים בלי בעיה לנווה שאנן, זה גם לא ממש מובן איך זה אמור לעזור. לימבו, זה המצב שבו תקועים כרגע תושבי נווה שאנן, ובלימבו הזה יצאתי להסתובב שבוע, כדי להבין איך חיים כשהשכונה שלך היא שטח הפקר שלאף אחד לא אכפת מה מתרחש בו וכל אחד יכול לבוא ולהשתין על הקיר.

     

    ***

     

    עשר בבוקר, יום שלישי, קפה אלבי.

     

    אתמול התקיימו הבחירות לוועד של נווה שאנן. כמו כל דבר פה בתקופה האחרונה, גם האירוע השכונתי הזה ישר נהפך לחבית נפץ פוליטית. שתי נשים יריבות נלחמו מי מהן מייצגת יותר את התושבים. שולה קשת, ילידת השכונה ופעילה בולטת במאבק נגד הגירוש. מולה ניצבה שפי פז, שתומכת בגירוש, אלא שהיא עצמה תושבת שכונת שפירא שלא הייתה יכולה להתמודד אלא רק לתמוך במועמדים אחרים. בסוף קשת נבחרה למקום הראשון.

     

    שולה קשת. "פשע סביבתי"
    שולה קשת. "פשע סביבתי"

     

    אני יושבת בחוץ ומחכה שהמלצרית שנראית כמו קליאופטרה ההיפסטרית תביא את הקפה ופוגשת את עברי באומגרטן, בחור יפה וירוק עיניים עם זקנקן, שנבחר כאילו מטעם שפי למספר שתיים בוועד השכונה.

     

    עברי, מצביע מרצ, ממש לא קרוב לדעות הפוליטיות של פז, "היא תמכה בי בלי תיאום איתי ובלי ידיעתי", הוא אומר, "אני מניח שהייתי מבחינתה הרע במיעוטו. ובכלל, הריב הזה בין הקהילות פה הוא מגוחך, כל מה שזה עושה זה לשחק לידיים של העירייה והפוליטיקאים". והוא בכלל יזם - מתעניין בעיקר בשימור בתים וגינות קהילתיות ואפילו השיג תקציב מהעירייה כדי להרים פסטיבל רחוב בשם ‘מנורת לילה’ שזה פסטיבל אמנות שבין היתר הציבו בו פסלי אור בין בתי הזונות.

     

    "'שלא תאכזב אותי', אמרה לי אחת הזקנות אתמול", אומר לי עברי, "'תדאג שיגרשו את השחורים מכאן'. ואני מסביר לה שזה לא עניין של להשאיר או לגרש את השחורים, זה לדאוג שיהיה פה מספיק אסתטי, נכון, מדויק, שישראלים ירגישו בנוח לחיות פה ו’הם’ יתפזרו באופן טבעי".

     

    המתנגדים אומרים שאתה ג'נטריפיקטור ‑ כלומר מנסה להשביח את ערך הנדל"ן ולהבריח תושבים ותיקים.

     

    "אני עובד עם המשפחות הוותיקות, הילדים שלהן כבר לא פה, ברחו, והן נשארו כאן לבד, כמה מאות בודדות. נכנסתי לפה בשלב האחרון, שבו כבר מתחילים להיכנס הנדל"ן והאשכנזים. אז כן, אפשר לקרוא לי ג'נטריפיקטור, אבל לא דחקתי אף אחד מפה. אני בסך הכל מנסה להפוך את האזור הזה לבית שכיף לתושבים להיות בו".

     

    דנה ספקטור בדרום תל-אביב. שטח הפקר
    דנה ספקטור בדרום תל-אביב. שטח הפקר

     

     

    ***

     

    חמש אחה"צ, יום שלישי, מול גינת לוינסקי.

     

    מאי גולן היא בחורה כריזמטית ורהוטה בת 32, שהקימה בעצמה את התנועה הראשונה למאבק נגד הזרים. תנועת העיר העברית. היא נולדה בלב לבה של נווה שאנן, סמוך לתחנה המרכזית הישנה, שם אמא שלה גידלה אותה לגמרי לבדה. בגיל תשע היא כבר הגיעה ל’מעגל’ של דן שילון, לקרוא שיר על מה זה להיות ילדה ענייה. זה הלך ככה: "גם עניים רוצים עוד קצת ליהנות מהחיים, רוצים לנסוע, רוצים לטייל, לראות את העולם כמו כולם, אך זה לא ביכולתם".

     

    היא התפרסמה בתוך שניות, אבל הקימה את התנועה שלה רק אחרי התקיפה המינית שעברה. "אויש", היא אומרת, עיניה הירוקות־בהירות מצטמצמות, "זה לא קשור לניסיון אונס, לא בגלל זה אני נאבקת". ובכל זאת היא נעתרת לספר לי על מה שקרה.

     

    "חזרתי הביתה משוק לוינסקי עם כמה סלים, זה היה בדיוק בתקופה שהם התחילו להגיע, המסתננים. אז עוד לא הבנו במי מדובר. אני הולכת ופתאום בשנייה סוגרים עליי שני זוגות אופניים שעליהם שני אנשים שחורים. בתוך רגע אני מופלת על הרצפה, אחרי בוקס שחטפתי לפנים, מה שנקרא פצצה, איבדתי את ההכרה לאולי חצי דקה־דקה, כשחזרתי להכרה כבר הייתי בלי בגדים. והם רוכנים מעליי. ואז אני פתאום קולטת שאני עומדת להיאנס וחושבת לעצמי: 'מאי, יש לך שתי אופציות, שהם יהרגו אותך במכות או שתישארי בחיים. לפחות תחיי.

     

    "אז אני שמה את הידיים שלי הכי חזק שיש על הפנים. להגן על עצמי מהמכות. ופתאום רואה בחור נפאלי, עומד כמה מטרים מאיתנו ומסתכל. ואני צורחת 'הלפ מי', והם הסתובבו, וכשהם הסתובבו הם הרימו ממני את הכובד של הגופות שלהם, ואני, עם הידיים על החזה, קמתי ורצתי הביתה.

     

    "אבל זה לא מה שהתחיל לי את המאבק, כי גם אחרי התקיפה חזרתי לחיים הרגילים. המשכתי לעבוד וללמוד. התחלתי אותו רק כשניגשה אליי שכנה קשישה שאמרה לי: 'תקשיבי מאי, קיבלתי דו"ח של 600 שקל על זה שיש לי צואה בחצר. הם אומרים לי תנקי או תשתלמי, את הישראלית היחידה פה, זה באחריותך'. וזה שיגע אותי, אישה בת 80, חיה לבד, מה עכשיו היא צריכה לנקות צואה מהחצר שלה. אז פה התחלתי את המאבק, בדיוק פה. כשראיתי איזה עוול עושים לאמא שלי, לנשים מבוגרות, איך מוחקים להן את מרחב המחיה, איך הורסים להן כל זיכרון טוב או יקר שהיה להן מהבית שלהן, שם התחלתי לכעוס".

     

    אבל לפעמים את מגזימה, כמו קודם כשאמרת לי שהביאו לפה את ה’בְּרָרָה’ והעבריינים, שהם מפלצות בעינייך.

     

    "תראי את תמונות הילדות שלי, גדלתי עם אנשים שחורים. את רואה תמונות מחזור שלי, מאי באמצע ומימין חוף השנהב, וגאנה וניגריה ומה לא. לא ידעתי מה זה המושג גזענות, לא ידעתי שהם שחורים או אחרים. אני נאבקת נגדם כי הם הביאו לפה סגנון אלימות שלא היה פה קודם".

     

    ***

     

    שלוש בצהריים, יום רביעי, רחוב בני־ברק.

     

    קמי עומד מחוץ לחנות הנעליים שלו, שעומדת בקרוב להיסגר. כן, גם קמי מקפל את הבסטה והולך, כמו רבים מהעסקים ברחוב שהיה פעם רחוב הנעליים שכל ישראל נהרה אליו, כולל אמא שלי ואני כשהתעקשתי שתקנה לי סנדלי זהב עם שיבולים. זהו תהליך של ייבוש, של המתה, תהליך ארוך־שנים וקטלני שקמי הוא הראשון שמודה בהוגנות שלא התחיל עם הזרים.

     

    "זה כמו מכות מצרים", הוא מסביר, "מכה מספר אחת הייתה התחנה המרכזית הישנה שהביאה לפה זנות וסמים, מכה מספר שתיים הייתה התחנה המרכזית החדשה, פיל לבן מלא פיח ועשן. מכה מספר שלוש אלה האינטרנט והקניות און־ליין והמסתננים זה רק המכה האחרונה. אבל מה, זו מכת בכורות, אי־אפשר לצאת מזה".

     

    עצוב לראות אותו יושב לבד עם אחיו בחנות היפה והמסודרת בקפידה שלו. פתאום הוא מרים נעל אחת מהמדף ושולף מתחתיה אולר קטן. אחר כך הוא הולך לארון, מוציא ממנו אלת בייסבול כבדה מעץ. הוא מקנח עם המגירה, ממנה הוא מוציא סכין די ארוך. "יום אחד", הוא אומר, "אני יושב פה בחנות ופתאום רואה אנשים רצים ברחוב, ושומע איי, איי, איי, צעקה של כאב מהמדרחוב. אני יוצא החוצה ורואה שאיזה אריתריאי מסתובב עם סכין באורך שלושים סנטימטר ופשוט דוקר אנשים. אני לוקח את האלה מהארון, יוצא למדרחוב ומנטרל את הדוקר. מאז יש לי עוד סכינים בחנות. אני מגן על עצמי.

     

    "400 מטר מפה זה רוטשילד, עם כל היפהפיות שיושבות עם המיני שלהן והציצי מיצי בחוץ והחברים שלהן עם הראסטות והקעקועים. כולה 400 מטר, ופה אנשים נשחטים עם סכין. אנחנו פה בגטו. בואי תגידי לי ולאחי ולפיליפינית שעשרה גברים הפשיטו ברחוב ולזקנה שעושים לה מדורה בחצר ביום שישי כמה שאנחנו לא נחמדים".

     

    עוברים לכריכייה של איציק עומרד. עוד עסק בדרך לסגירה. "יש פה ציוד בשווי מיליון וחצי שקלים", הוא אומר, "תראי את המכונות, ברמה הכי גבוהה שיש. אף לקוח לא נכנס, אף אחד לא בא להדפיס, מפחדים לבוא לפה. גם מי שמגיע מחנה ברחוב, קופץ פנימה ולוקח את החומר. יום אחד מישהו השאיר את האוטו פתוח, קפץ מישהו פנימה, לקח לו את האייפון".

     

    איציק עומרד בכריכייה. "הלקוחות מפחדים להיכנס"
    איציק עומרד בכריכייה. "הלקוחות מפחדים להיכנס"

     

    הוא איש שקט ורך דיבור, איציק, לא מתלהם. אולי בגלל זה יותר כואב כשעולות לו דמעות בעיניים כשהוא מדבר על המלגזה שלו. "יום אחד הגיע אריתריאי, לקח את המלגזה. סתם התחשק לו לעשות סיבוב ברחוב עם המלגזה שלי. לעשות רושם על החברים. תאמיני לי, זה לא צבע העור שלהם, אם היו באים לפה שישים אלף משוודיה עם עיניים כחולות ועושים את הפשעים האלו, הייתי אומר אותו דבר".

     

    במשרד איתנו יושב עלי, שגם הוא, כמו עומרד, נשוי לאישה פיליפינית. אולי זה מה שמחבר בין שני הגברים, האהבה העצומה שלהם לנשותיהם, לאיציק יש אפילו בת מתבגרת יפהפייה שתמונתה תלויה לו במשרד. עלי הוא גם בין היחידים שזכו למעמד פליט רשמי ממדינת ישראל. הוא מוסלמי שהגיע אלינו דרך מצרים אחרי תלאות רבות, מאוהב לגמרי במדינה וממילא לא יכול לחזור למולדתו כי שם מצפה לו עונש מוות.

     

    "זה לא היה אותו דבר אם הם היו שוודים", הוא אומר, "לא בגלל שהם שחורים, בגלל שבראש שלהם הם שחורים אז הם כבר באים אליך עם המבט של ‘אתה חושב שאני שחור, אתה מתנשא מעליי'. הוא שונא אותך קודם, כי הוא חושב שאת שונאת אותו".

     

    את אשתו, הוא אומר, התקיפו פעמיים. פעם אחת במדרחוב, הם הלכו שניהם יד ביד, ופתאום הגיע גבר אריתריאי ותפס לה בישבן. פעם שנייה במונית שירות. "היא חזרה מהעבודה ושתי בחורות, ממוצא אריתריאי, שרצו לעקוף ולעלות לפניה, תפסו אותה שתיהן ונתנו לה מכות. תפסתי אותן וניגשתי לשוטר, אמרתי לו: ‘מה עושים?’ הוא אמר לי, ‘כלום, אני משחרר אותן'. ואני אומר לו, 'מה משחרר, תסתכל על אשתי, מה עשו לה'. הוא אמר: 'מילה שלהן נגד מילה שלה. ויש להן ילדים שמחכים בבית, אני לא יכול לעצור אותן'".

     

    איציק ועלי מתלוננים על דבר אחד. על זה שהחוקים הרגילים לא תקפים לגבי הזרים פה, למרות שהמשטרה אמנם נמצאת פה כל הזמן והנוכחות שלה באמת מרשימה. "השכירו את המגרש מתחתיי לבית קפה", אומר עלי. "שמו כיסאות, שולחנות, הביאו מנגל אולי חמישה מטרים. מדליקים את המנגל, העשן מגיע אליי לדירה. מתקשר למשטרה, ואומרים לי מה הבעיה. אמרתי להם שהעשן מתחת לחלון שלי. הם אמרו לי: זה עסק של סודני? תתקשר לעיריית תל־אביב. התקשרתי ל־106. אדוני, מה אתה מתלונן, לא מתים מקצת ריח".

     

    "העירייה והטייקונים כבר זוממים לקחת לי את הכריכייה", איציק אומר. "יש כבר תוכנית של שלושה מגדלים רבי־קומות וקניון פה. ממש על האדמה הזו. בואו נראה מי ינצח אותי קודם, היזמים, העירייה או האריתריאים".

     

    ועכשיו אני יושבת מול יעקב עומרד, האיש שנדקר באותו יום במדרחוב נווה שאנן. איש תמיר וירוק עיניים כבן 70, מנהל פה חנות נעליים שעדיין משגשגת, ומה שהכי מפתיע, הוא בכלל נגד הגירוש.

     

    "באתי בבוקר, הכנתי לי קפה שחור, הסתכלתי על הפח, ראיתי שהוא קצת מלא, הלכתי לשפוך את הזבל", הוא נזכר. "ואיך שאני מסיים, ההוא בא, הכניס לי שברייה כזאת. אחר כך הבנתי שהוא לקח שני כדורי אקסטזי, שהוא לא היה בשפיות, הוא בדיוק שמע שעומדים לגרש אותו. ואחרי שזה קרה שלחו אותו בחזרה לסודן. דרך אגב, המצב שלו שמה ממש לא טוב, הוא מסתובב ברחובות, אין לו אוכל, הוא איבד את הילדים שלו".

     

    אתה מרחם עליו.

     

    "בטח שאני מרחם עליו. הוא גם בא ממשפחה מאוד טובה. הם גרים פה לידי, הדודים שלו. איך שזה קרה הם באו להתנצל, הרי גם אותם הוא דקר, דקר את בן הדוד שלו בבטן, הוא שכב בבית חולים במיטה לידי. אז בן אדם אחד התחרפן ודקר אותי, קורה. זה כמו תאונת דרכים".

     

    אז מה אתה מציע לעשות?

     

    "אפשר למיין אותם. את הבעייתיים לגרש, את הטובים להשאיר, ותאמיני לי שזה אפשרי, תנו לי למיין, אני עושה את זה נהדר. אי־אפשר להכליל, לגרש את כולם, לגרש אמהות וילדים, איך את יכולה לגרש ילד שנולד פה? הרי האריתריאים באו כי הם היו שם במצב של מלחמה, אלו שבאו ראשונים הגיעו פצועים, ראיתי את זה במו עיניי, איבדו אחים ואחיות. סבלו. אחר כך כנראה השמועה נפוצה שבישראל המצב טוב, ואז הגיעו גם הסודנים. הם באו בגלל פרנסה. אבל גם אותם אנחנו צריכים בשביל כוח עבודה. למה לגרש? אנחנו מדינה שיש בה מכל הסוגים ומכל המינים, אם אנחנו נתחיל לשנוא, מה יהיה מאיתנו?"

     

    ***

     

    סוזנה מדלגת לקיוסק של הסיגריות על עקביה הגבוהים. העיניים שלה חתוליות, השיער שלה אדמדם, לבושם שלה יש ריח נרקיסים. קצת קשה להאמין שהיא כבר בת אוטוטו חמישים ועובדת בעבודה הקשה הזאת מאז שהיא בת 16 בלי שתאבד את שמחת החיים ואת הניצוץ השובבי במבט שלה.

     

    "בואי, בואי כפרה", היא אומרת, "אני רק קונה מרלבורו ובאה לדבר איתך". "אבל אמרת לי שמחכה לך לקוח", אני אומרת, "שיחכה", היא עונה, "אני קובעת את הזמנים שלי".

     

    היא עובדת ברחוב פין שנים, עוד מתקופת המכונים הגדולים, תקופה שהיא זוכרת בערגה כאילו הייתה תור הזהב. "היינו עובדות כמה בנות בחדר גדול, מסודר, עם מאבטח", היא אומרת, "עד שבאו הפמיניסטיות וצעקו שצריך לנקות את האזור מזנות. ועכשיו תראי אותנו. כל אחת יושבת לבדה בחדר קטן, כל מי שרוצה לקחת כסף או להרביץ לבחורה חלשה יכול לעשות את זה בשקט".

     

    עכשיו הרחוב נראה כמו רובע החלונות האדומים, רק בלי אורות אדומים, והאמת היא שגם בלי חלונות. לכל אישה יש חלל, מין כלוב בטון כזה בן חדר אחד עם עוד קומה עליונה שמגיעים אליה במדרגות לולייניות. הנשים עומדות בפתח, לבושות בקומבינזונים מפתים, והגברים מהלכים על המדרכה, סוקרים אותן כמו בובות של חלון ראווה, עד שמחליטים להיכנס לאחת ולהתמקח.

     

    הלקוחות החביבים על סוזנה הם אריתריאים. היה לה גם בן זוג אריתריאי, אבל לאחרונה היא נפרדה ממנו."אני כמעט לא נכנסת למיטה עם ישראלים. אריתריאים זה יותר כסף, וזה פחות כאב ראש. הם רק רוצים לגמור, זה כל מה שמעניין אותם. והם נחמדים, תאמיני לי, הם מכבדים אותי מאוד, חלקם קוראים לי אמא. הם מתגעגעים הביתה, תשמעי, הם גם צריכים רוך וליטוף מדי פעם. יש לי אריתריאי שמביא לי אוכל מהמסעדה שהוא עובד בה. יש כאלו שקונים לי טבעות זהב. אני מקבלת אותם כמו משפחה, אוהבת את אלו שכלאו והלכו ברגל וקצרו להם איברים ולא ראו את אבא ואמא שלהם כבר שבע־שמונה שנים".

     

    ***

     

    שלוש בצהריים, יום ראשון, אזור התחנה המרכזית החדשה.

     

    שולה קשת, ראש הוועד החדשה של השכונה, אישה יפה עם נוכחות חזקה מאוד, מנענעת בהתלהבות את תלתליה השחורים. "את יודעת שיש פה תחנה מרכזית שבנו בלב לבה של שכונת מגורים? תחנה מרכזית שהיא פשע תחבורתי סביבתי חברתי מהקשים ביותר בישראל. תחנה מרכזית שחונקת את כולנו. המצב בשכונה היה מאז ומתמיד קשה וזה רק הולך ומחמיר. הרסו כאן כל חלקה טובה, את השדרה עם הספסלים והעצים כמו בהר ציון, את בית כנסת שהרסו כדי לפנות נתיב לעשרות אלפי אוטובוסים מרעישים, את בית ספר ביאליק".

     

    אבל אנשים בשכונה מפחדים.

     

    "ערב אחד חזרנו הביתה ובפתח הבניין ישב נרקומן שהזריק. ניגשתי אליו כדי לגרש אותו ואמא שלי עצרה אותי אמרה לי, עזבי אותו. לא מגרשים מישהו שאין לו לאן ללכת. המשפט הזה מלווה אותי תמיד. הדיון הציבורי על המצוקה הקשה בשכונות דרום תל אביב מתמקד במבקשי המקלט ויוצר דמוניזציה לקהילות האלה, כאילו הם מסתובבים ברחובות ושהם כולם עבריינים ופושעים. כמזרחית אני מכירה את החוויה של לסמן קהילות שלמות כערבים ופריחות, כפולשים. בפועל, המרחב הציבורי בנווה שאנן הפך למוקד לסחר בסמים וסחר בנשים עוד משנות ה־40 של המאה שעברה. ואם לא היה די בהקמת שתי תחנות מרכזיות בשכונה ומיקוד הפשיעה פה בחסות הרשויות, הממשלה והעיריה ניתבו לכאן עשרות אלפי מהגרי מקלט ומבקשי מקלט. זה מצב שהוא בלתי אנושי לכולם".

     

    גם זהבה, 71, אישה מרשימה ומעוררת יראה, לא נשמעת כמו שאפשר היה לצפות מתושבת ותיקה של השכונה. "הגעתי לפה מסוריה", היא אומרת לי, מחלישה את הטלוויזיה שמונחת על המזנון הישן לצד האגרטל עם פרחי המשי. "אני יודעת מה זה גזענות, ככה התייחסו אליי קיבוצניקים ואשכנזים עשירים. זה גם טבעי בעצם, מי שמגיע ראשון תמיד מתנשא על החדש שמגיע. אבל זה לא מה שאני עושה פה, כי אין לי שום בעיה עם הגאנאים והניגרים שהגיעו לפה בעבר, מה שאומר שעכשיו זה לא עניין של צבע. זה פשוט שהכל נהיה שלהם פה, הכל עבר כיבוש".

     

    זהבה הייתה חברה של אסתר גלילי ז"ל, ניצולת שואה בת 70 שהוכתה למוות על ידי אזרח סודני. היא לא מדברת על זה הרבה, נשארת מאופקת. הן גזע מיוחד מאוד, הנשים המבוגרות של דרום תל־אביב, הן כמו שורשים עיקשים של עצי זית, כמה שלא יתעללו בהן, אי־אפשר להזיז אותן, הן נאחזות בקרקע הזאת שלהן וממשיכות לשרוד.

     

    "אולי את יודעת למה אפילו אין פה בנק ברחוב?" היא אומרת, "כדי להגיע לבנק, אני צריכה לנסוע קילומטרים. שזה עוד מילא, אבל אין לי פה גם קופת חולים. יום אחד הרגשתי לא טוב, בקושי הצלחתי לגרור את עצמי למטה לרחוב, זכרתי שיש מרפאה ממש קרוב אליי הביתה. הגעתי לשם בקוצר נשימה, ראו עליי שאני עומדת להתעלף, התחננתי לאחות: 'בבקשה תני לי לראות רופא, אני לא מרגישה טוב'. היא הסתכלה עליי ואמרה: 'מצטערת, אבל זאת מרפאה לעובדים זרים, גברת. את לא יכולה להיות מטופלת פה'".

     

    "למה באמת אין פה קופת חולים?" אני שואלת את קשת. "כי זה לא חשוב מספיק", היא עונה, "זה מה שאני מנסה להסביר לך, הם רוצים להיפטר מאיתנו כדי לפנות לעצמם מקום לפרויקטים ולבניינים. זה אותנו שמגרשים מפה, לא אותם".

     

    ***

     

    חמש בערב, יום שישי, מרכז האישה האריתריאית.

     

    למרכז לאישה האריתריאית יש אולי שם מפוצץ, אבל בפועל מדובר בדירת שלושה חדרים חנוקה ולוהטת שמסתתרת אי שם ברחוב צ'לנוב. "מצטערת", אומרת לי מעיין רביד, מתנדבת בעמותה, ומפנה אליי עיניים חומות ירוקות, "המזגן התקלקל לפני כמה ימים ואין לנו ממש כסף לטפל בזה".

     

    על הקיר מולנו תלה מישהו קישוט דל, נוגע ללב. כמה קרטונים שעליהם כתבו ילדים את אותיות האיי־בי־סי וכמה מילים עם ציורים לצידן: עגלת קניות, חציל, מלח, עדשים.

     

    אני יושבת על כיסאות הפלסטיק הלבנים. המאוורר מנסה לתת פייט לאוויר הלוהט שבחדר. על הספה לידי יושבת בחורה צעירה עם מטפחת כחולה גדולה שמספרת לעיתונאי אמריקאי מזוקן מה"בוסטון גלוב" את סיפור חייה. המתורגמנית מעבירה לו בגוף שלישי את מה שהיא אומרת, "היא הותקפה במדבר, הגיעה לפה וכמעט נורתה על ידי החיילים המצרים. אסור לה לחזור לאריתריאה כי יכלאו אותה בכלא ויתנכלו לילדה שלה".

     

    גם אם לא מתרשמים מהצלקות שהם מראים מהמסע הקשה שלהם במדבר, ברור שהם לא נהנים פה מחיי חופש ודבש כמו שמנסים לתאר. "זה מתחיל בזה שאין להם שום זכויות או מעמד", אומרת מעיין. "אין להם תעודת זהות, אין להם חשבונות בנק, מה שאומר שאין להם 12 צ'קים לתת לבעל בית ולכן הם לא יכולים לגור בעיר אחרת או בדירה נורמלית. פעם בחודש־חודשיים הם גם חייבים לחדש את ויזת השהייה שלהם. עושים את זה רק במשרד ההגירה בבני־ברק, גם מי שגר באילת או בצפת חייב להגיע לשם כי זו הלשכה היחידה שמקבלת. התורים במקום הזה מפורסמים באורכם, אנשים באים ערב לפני כדי לעמוד שם בתור. בנוסף מוטל עליהם חוק הפיקדון, עשרים אחוז מהמשכורת שלהם מגולחים ומופקדים כל חודש למשמרת המדינה כדי לדחוק אותם החוצה. ולא רק עליהם, גם המעסיק שלהם צריך לשלם 16 אחוז מכל מה שהוא נותן להם, מה שגורם לו לחשוב פעמיים אם כדאי לו לשכור אותם".

     

    "אז למה הם לא נוסעים מכאן?" אנשים שואלים. "אם כל כך קשה פה, מה רע בקנדה?" אני מתעניינת אצל ג'וני, שפגשתי בפיצוצייה שבה שתיתי מיץ תפוזים והוא צחק לי בפנים. "נראה לך שאני לא רוצה לנסוע לקנדה?" הוא אמר, "יש לי חבר שחי שם ועוד שניים בשווייץ ובגרמניה, כולם מרוצים לאללה. אבל לוקח שנה־שנתיים להתקבל לשם. זה לא פשוט בכלל וצריך ספונסר. אני לא יכול לנסוע מפה לאן שאני רוצה, אני די כלוא פה, בניגוד למה שחלק ממכם חושבים".

     

    בחודש האחרון הנחיתו עליהם את הציווי המוזר הבא: אם השתחררת מסהרונים או מחולות, אסור לך לחזור לתל־אביב או לשש ערים נוספות. שזה באמת חוק יפה, רק שמישהו שכח לספר את זה למולו, שרק אתמול השתחרר מסהרונים והיום פגש אותי לאינג'רה בלב מדרחוב נווה שאנן. "ואתה לא מפחד שיתפסו אותך?" אני שואלת. "קצת", הוא עונה ומושך בכתפיו, "אבל לאן אני אלך? איך אני אמור לחפש את עצמי בעיר קטנה, הרי אף אחד לא ישכיר לי דירה בלי צ'קים. את יודעת, כשישבתי בסהרונים קראתי ספר של נלסון מנדלה, היה כתוב שם משפט: 'הנקמה הכי טובה היא לשפר את עצמך'. אז אני מנסה לשפר את עצמי, ללמוד יותר, לקרוא, להשיג עבודה שתקדם אותי, אבל אני פשוט לא יכול כשאין לי תעודה ואין לי זכויות וכל רגע יכולים לגרש אותי שוב לסהרונים".

     

    מולו מספר שנולד באריתריאה, בכפר קטן, לאמא חד־הורית שפירנסה אותם לבד, אבא שלהם נלקח לצבא ולא חזר. הוא משרת בצבא כבר 37 שנה. "זה לא צבא רגיל, הם הופכים אותך לעבד. אתה נכנס ואתה לא יודע מתי אתה יוצא. אתה יכול למצוא את עצמך בתור משרת של קצין, 40 שנה מצחצח לו את המגפיים ומכבס את המדים שלו.

     

    "וגם אחר כך, כשהגעתי למדבר, פתאום המעביר אמר שהוא לא ממשיך מכאן. הוא רוצה שהמשפחה שלי תשלח לו כסף. בינתיים הם עינו אותנו, שמו לי פלסטיק חם על הגוף, לעשות כוויות. כל הזמן פחדתי שאם המשפחה שלי לא תשלם ‑ ייקחו לי את הכליה, כי זה מה שהם עושים אם אתה לא משלם, קוצרים איברים ומרוויחים ממך כסף. ואז אני מגיע לגבול, החיילים המצרים יורים בנו בלי הבחנה, אני חטפתי כדור בכתף. אחר כך אוטובוס, יומיים ישנתי בגינה, לא מכיר אף אחד, בלי בית. לכן אני כל כך אסיר תודה לציבור בישראל, הביאו לי משהו לשתות, לאכול, נתנו לי שמיכה חמה. אני תמיד אומר: 'העם שלכם זהב', ממשלת ישראל זה כמו אריתריאה, רק שבאריתריאה כנראה יהרגו אותנו אם נחזור, וכאן לא הורגים אותנו".

     

    מעיין ‑ שהדוקטורט שהיא כותבת בחוג לקרימינולוגיה באוקספורד, על כליאת הגירה ועד כמה היא אפקטיבית, תזה שהיא בודקת דרך מתקן חולות ‑ לא צדקנית. היא מבינה בהחלט למה התושבים הוותיקים כל כך כועסים. "זה סיר לחץ מטורף", היא אומרת. "כל כמויות האנשים המטורפות האלו. ואנחנו גם מאמללים אותם, סוגרים עליהם יותר ויותר, אז הם פונים לאלכוהול והתפרעויות, מה שעוד יותר מגביר את האומללות של התושבים הוותיקים. אם רק היינו מפזרים אותם בארץ לפי תוכנית מסודרת שתאפשר להם להתפרנס ולהתקיים בכבוד. כמות קטנה של מבקשי מקלט בכל עיר גדולה בארץ לא מפריעה לאף אחד. זה מה שמדינות אחרות עושות, וזה לגמרי עובד. והכי חשוב, אם רק נכיר בהם כפליטים, זה באופן פרדוקסלי רק יגדיל את הסיכוי שהם ילכו מפה. לאנשים עם מעמד פליט יותר קל להתקבל למדינה באירופה".

     

    מימין: מיסרט, מנהלת מרכז האישה האריתריאית, ומעיין רביד, מתנדבת במרכז. מיסרט: "אנחנו לא נשים שאוהבות להרכין את הראש"
    מימין: מיסרט, מנהלת מרכז האישה האריתריאית, ומעיין רביד, מתנדבת במרכז. מיסרט: "אנחנו לא נשים שאוהבות להרכין את הראש"

     

    אני מדברת עם מיסרט, מנהלת המרכז, ועם חברה שלה. החברה מספרת לי למה החליטה לברוח מאריתריאה. "כפמיניסטית ופעילה חברתית, תמיד התנדבתי למען מטרות שעניינו אותי. יום אחד שמעתי על קבוצת נשים שהולכים לעשות להן עוול נורא. הן גרו בכפר ליד הים, והממשלה שלנו החליטה להעביר אותן בשרירותיות לאזור אחר בצפון, סתם ככה, פקודה של המשטרה. זה שבר לי את הלב שעושים להן את זה, כי ידעתי שבצפון הן לא יצליחו לפרנס את עצמן, כי הן עבדו בחקלאות שקשורה לים. בכלל, בארץ שלי אתה זז ממקום למקום רק בפקודת הממשלה. למשל, אם אתה חי בכפר מסוים אסור לך לנסוע לכפר אחר. אי־אפשר לטייל איפה שבא לך. אתה חייב אישור מהממשלה. אז התחלתי לעזור לנשים האלו, לדבר על זה במשרד שבו עבדתי כאשת חינוך, וחודש אחרי שלחו אותי למחוז אחר וקיצצו לי את המשכורת בחצי. אז החלטתי שאני חייבת לעזוב, שאני לא יכולה להיות מאושרת במקום שמעניש אותי על הבעת הדעה שלי".

     

    "נראה לי שזה מה שמפריע לכם בנו", מתערבת מיסרט, "שאנחנו לא נשים שאוהבות להרכין את הראש, שיש לנו גאווה, שחלקנו למד באוניברסיטה. אני לא מסוגלת ללקק לכם רק כי אני אורחת פה ואין לי מעמד. אם מישהו מרגיז אותי אני אומרת לו מה אני חושבת".

     

    "אולי זה כי אתם עם שכבר עבר עבדות אחת", אני אומרת, "אז אתם לא מוכנים להתרפס יותר". "יכול להיות", היא מחייכת, "זה מזכיר קצת אתכם, לא? הישראלים".

     

    spectorit@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 09.05.18 , 01:55