אקט המרד הראשון שלי — אחרי הדלקת האור "בטעות" בשבת — היה טיול קבוע עם אחד מאחיי הקטנים בעגלה והתייצבות, כמו שעון, מתחת לאחד הבניינים המרוחקים בעיירת הפיתוח בדרום השפלה. שם, במעין תיאום שקט, היה דייר באחת הדירות מפעיל את הרדיו בקולי קולות ומאפשר גם לי להאזין ל"שירים ושערים". מדי פעם הייתי מביט לצדדים, לוודא שאין בסביבה מי שילשין. הלב פעם 180 פעימות בדקה.

אחד הדימויים המלגלגים המזוהים עם יציאה בשאלה הוא הפחד מפגיעת הברק אחרי חילול השבת הראשון. כזו הייתה היציאה הראשונה שלי בשישי בערב בירושלים. בהחלטה ספונטנית עצרנו מונית, ובמשך דקות ארוכות חיכיתי שמשהו רע יקרה. אבל האמת היא שכל הדברים הרעים קרו עוד קודם, והיה להם חלק מרכזי בבחירתי להוריד את הכיפה. בתחילת הדרך עוד חשבתי שאני יחיד סגולה, הרגשתי חריג. אמנם איש לא נידה אותי — לשמחתי, המשפחה שלי חריגה מספיק כדי להכיל, ובסופו של דבר יצאו גם רוב אחיי — אבל בשנים ההן רוב היוצאים עשו זאת בסתר, בלי לדעת איפה, אם בכלל, יש אנשים כמותם. רבים מהם שילמו מחיר כבד.

פאסט פורוורד, 2018. מהפכה. היוצאים בשאלה היום הם קהילה חזקה, מעניקה גב ולא מתמסכנת. לא פעם משווים בצדק את היציאה מהמגזר החרדי להגירה — מחליפים את התרבות, המנהגים ואפילו השפה, ועוברים לעולם תרבותי שונה לגמרי. כעת חושף המחקר המקיף ביותר שנעשה בישראל בתחום, כי כבר מדובר בגל הגירה הולך וגדל: מעל לאלף איש נוטשים בכל שנה את החברה החרדית, ומספרם הולך וגדל. רובם הופכים לחילונים, ואחרים בוחרים לעצור בתחנות ביניים שונות.

במחקר שערך ד"ר נרי הורביץ ושכלל, מעבר לעיבוד של נתונים קיימים, גם ראיונות עם מאות יוצאים בשאלה, פעילים, אנשי מקצוע ומחנכים מתוך המגזר החרדי, נעשה לראשונה פילוח של היציאה בשאלה ממגזרים שונים בתוך החברה החרדית, וגם ניתוח תקדימי של הסיבות לנטישת החברה החרדית.