הופך עולמות

עשר שנים שנדב איל מסקר תופעות עולמיות ורואה איך הגלובליזציה, שהביאה סמארטפונים לכל כפר נידח, אוספת אויבים מסביב לגלובוס | עכשיו, עם ספר חדש, הוא מתאר איך הפך הסדר העולמי לכאוס מוחלט, מסביר למה נשים בעולם יולדות פחות, נכנס לראש של האיראנים ושל טראמפ, ומאכזב את כל אלה שמצפים לראות על המסך מחוות אישיות בינו לבין אשתו, מגישת החדשות תמר איש–שלום

"אני אפשיט את עצמי עכשיו", אומר העיתונאי נדב איל באמצע הראיון שלנו בבית קפה. אמנם איל מוכן ללכת רחוק כדי להצטיין במקצוע, אבל אל דאגה, הוא לא מתכוון להתערטל כאן, רק להדגים מה זו גלובליזציה בעזרת טיול שורשים אל מקורות בגדיו. "החולצה הזו ממלזיה, הצבעים שלה — חלקם יוצרו בהודו וחלקם בסין. סוג החולצה עוצב באיטליה, המכנסיים — הפטנט על הסיב שלהם יושב בארה"ב והייצור שלהם באינדונזיה. הגרביים גם, והנעליים מארה"ב. מה עם התחתונים? כנראה מבנגלדש".

 

קראו קטע מתוך הספר החדש

 

במשך שנים ההסבר הזה עשה לנו טוב על הנשמה, ידענו שכל העולם מתפרנס מעבודה על הבגד שלנו, אנחנו מקבלים מוצר במחיר זול יותר, וכולם מרוויחים. לא מעט הרוויחו, פחות בבנגלדש ויותר בארה"ב, אבל בגדול העולם התקדם פלאים בעזרת הקסם שנקרא גלובליזציה. "ב־1950 שליש מהעולם ידע לקרוא ולכתוב, היום 85 אחוז מהעולם יודע. מספר ההרוגים בסכסוכים ברחבי העולם מצוי בירידה תלולה והוא כנראה הנמוך ביותר אי פעם. תמותת ילדים עד גיל חמש צנחה במחצית מאז 1990. ב־1988 היו כ־400 אלף מקרים של מחלת הפוליו ברחבי העולם, ב־2017 אותרו רק 22 מקרים בעולם כולו".

 

נשמע נפלא? לא כולם חושבים כך. "הגלובליזציה שיפרה דרמטית את מצבם הפיזי של בני אדם, אך השפיעה בדרכים מגוונות ובלתי שוות על קהילות, בונה בהתמדה את זרעי המרד נגדה", אומר איל, שהשבוע ייצא לאור ספרו "המרד נגד הגלובליזציה" (הוצאת "ידיעות ספרים"), שבו הוא מנסה להסביר לאן העולם הולך.

 

בהתחלה גם איל לא הבין מה הכיוון. כעורך חדשות החוץ של ערוץ עשר, הוא יצר מספר כתבות וסרטים דוקומנטריים על אירועים ותהליכים בעולם; גל הפליטים באירופה, פיגועי הטרור במומבאי, פגישות עם ניאו־נאצים, אנרכיסטים ביוון, עלייתו של טראמפ. בהדרגה הבין שכמו עם הבגדים שלו, גם בין כל הסיפורים הללו יש קשר הדוק. את הספר, מין קיצור תולדות האנטי גלובליזציה, איל כותב כפרשן באולפן וכעיתונאי בשטח. מציג את התמונה הגדולה, פורש רקע היסטורי, כלכלי וחברתי, ואז צולל פנימה ומביא בפינצטה את סיפוריהם של החלקיקים הקטנים, האנשים. מדי פעם הוא משלב אנקדוטה מחייו האישיים, כמו למשל ההקפצה מלונדון לסקר את הפיגוע במומבאי יחד עם אשתו תמר איש־שלום, הוא עבור ערוץ 10 והיא עבור ערוץ 2. מעל הכל איל מנסה להבין למה העולם השתגע, או לפחות מתנהג כמו שיכור, ואיך זה הולך להשפיע על כולנו.

 

נדב איל ותמר איש־שלום. "היא ירושלמית קשוחה"
נדב איל ותמר איש־שלום. "היא ירושלמית קשוחה"

 

"עברנו עשר שנים של התערערות טוטאלית שהתחילה במשבר הכלכלי, המשיכה עם דאעש, המלחמה בסוריה, פוטין, משבר הפליטים, הברקזיט, המשבר ביוון, העלייה של טראמפ. אליהם תחבר רשתות חברתיות, פייק ניוז, מלחמות סייבר. העולם לא עבר מהפכה אלא מפץ, משהו שמתפרק להמון חלקיקים ויוצר יקום חדש. בכל מקום אנשים מרגישים שהזהות שלהם בסכנה, הפרנסה שלהם בסכנה והביטחון שלהם בסכנה. בכל מקום יש מהגרים, בכל מקום כבר יש טרור, ובכל מקום יש חדירה של טכנולוגיות: זרוע רובוטית שבגללה אפשר לקצץ את המשרה שלך. זה מרד של אנשים שהחיים שלהם מתערערים והם רוצים חיים יציבים כמו של ההורים שלהם".

 

אבל עד האירועים הללו העולם היה יחסית יציב, החיים שלהם היו יציבים.

 

"נכון, חיינו בעידן היציבות והאחריות, פעם קראו לו 'המלחמה הקרה' כי לא ידענו כמה טוב היה לנו. היה משהו מאגד בין הגבר בן ה־85 מישראל, צרפת או ארה"ב כי כולם ראו את העולם נשרף, שואה, שתי מלחמות עולם, וכתוצאה מזה נהגו בזהירות, בחרו במפלגות מרכזיות ובמנהיגים עם אחריות. אבל עידן היציבות נגמר".

 

הילד במכרה

 

עטיפת הספר
עטיפת הספר

 

 

איל בן ה־39 שנולד וגדל בפרדס־חנה, בכלל לא התכוון להיות האיש שנותן פרספקטיבה רחבה על כל מה שקורה מחוץ לעולמנו הישראלי הצר. "בתור ילד אני בכלל לא זוכר שהייתה אופציה להיות עיתונאי, פשוט קראתי הרבה, הייתי כמובן חנון למדי". הוא התגייס לגלי צה"ל ככתב שטחים ובהמשך ככתב מפלגות. על הדרך הכיר בתחנה חיילת צעירה בשם תמר איש־שלום, שהייתה אז כתבת בכנסת. עם הקמת ערוץ 10 הוא הפך לכתב פוליטי ומדיני (הצעיר בישראל), עבר ל"מעריב" ככתב פוליטי ובמקביל למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

אחרי כמעט עשור בתחום הפוליטי, החליט לפרוש מעיתונות. "הרגשתי שהעבודה הפוליטית היומיומית היא רק עבור הכותרת שעליה אתה מקבל קרדיט לחצי שעה, דברים שלא מותירים שום רישום על בני אדם לטווח ארוך". הוא ואותה חיילת שכבר הפכה לבת זוגו החליטו לנסוע ללונדון וללמוד לתואר שני. "נסענו ונשארנו כמעט שלוש שנים בשיא הפנאן, לפני שהיינו נשואים, אחת התקופות היפות בחיינו. תמר הלכה ללמוד מדעי הדתות בקינגס קולג'. אני קיבלתי מלגה וחיפשתי תואר שיהיה לי נוח ללמוד. מצאתי תואר שנקרא 'פוליטיקה גלובלית' ב'לונדון סקול אוף אקונומיקס'. פוליטיקה אני יודע, אז בגלובלית. כשהתחלתי את הלימודים הבנתי שהתואר הוא בעצם לימודי גלובליזציה. ישבו איתי בכיתה כל תלמידי ליגת הקיסוס האמריקאית, הם ידעו על מה מדובר ורצו ללכת להתמחות בבנק העולמי או לעבוד עבור קרן המטבע".

 

ורק העיתונאי לא עשה תחקיר.

 

"כן. היה לי הלם תרבות לימודית. הבנתי שהמשחק שאנחנו משחקים בפוליטיקה מקומית או ארצית הוא דמקה, והמשחק הגדול הוא שח. הבנתי שאין 'פרובינציאלי' יותר. התל־אביבי שאומר לעצמו 'אני איש העולם הגדול' או מישהו מהפריפריה שחושב שהוא במקום הקטן שלו, כולם חיים בתוך רקמה".

 

אחרי הלימודים הוא התחיל לסקר אירועים בינלאומיים, "וכל נבואות הזעם האקדמיות התחילו לקרות. בעיקרון יש שלוש גישות: הגישה הראשונה אומרת שגלובליזציה היא מסיבה, כפר גלובלי, כולנו עם אחד והעולם השתפר. גישה הפוכה אומרת שהגלובליזציה הורסת את העולם, זו תופעה של תרבות צרכנית וקהילות מקומיות נרמסות, וגם אם זה עושה טוב זה יעשה יותר רע. הגישה שלמדתי ואני מחזיק בה, היא התייחסות לגלובליזציה כתופעה שיש בה דברים מעולים לצד ניצול. גלובליזציה מרימה אנשים, ובמקומות אחרים מורידה. אפריקה צריכה להיות היבשת החקלאית, אבל מסתבר שבאזורים שלמים בניגריה במקום לגדל עגבניות מוכרים רסק עגבניות שמייבאים מאיטליה. למה? כי בטווח הקצר יותר זול לייבא מאיטליה. זו דוגמה לאיך גלובליזציה יכולה לבלום פיתוח".

 

מה מנהל את הגלובליזציה?

 

"יש כוח אחד ששולט בה: היצע וביקוש. ויש כלל שמנהל את הכוח הזה: יעילות כלכלית בהיבט הקצר. כי אין ממשלה עולמית שמנהלת את זה, בסוף זה קפיטליסטים שרוצים להרוויח. קח את הסמארטפון שלי: החברה רשומה בקוריאה, המטה המשווק בארה"ב, הרכיבים נוצרו בשורה של מקומות עם מעבדים שחלקם אפילו אולי מישראל, והחומרים מאפריקה – בעיקר קולטן וקובלט. איפשהו עכשיו יש ילד במכרה קולטן, הגשם יורד עליו, ומעליו מישהו שעומד לתת לו מכה. הילדים מוחזקים ומשועבדים ע"י מיליציות חמושות ומרוויחים שכר עלוב. המכרה הוא מין חור באדמה והילד הזה מוציא חתיכות חומות של מתכת, שמים אותן בשקים ומבריחים מקונגו לרואנדה כי שם אתה לא משלם על זה איזה מס. בסוף זה מגיע לאיזה חברה ענקית".

 

ולמי אכפת מהילד הזה.

 

"האם זה מעניין אותנו? מעניין, אבל לא ישפיע על ההחלטה. אני קונה טלפון ויש מנגנון שנוצר כדי שאני לא אדע מאיפה הוא בא ואיך זה השפיע. אתה חי את חייך כשכל דבר נגוע בעוולה אפשרית. המצב המוסרי השתנה באופן עמוק, הדבר הזה אומר משהו מערער על המציאות שבה אתה חי".

 

ילדים מנוצלים בשביל שתוכל לסמס.

 

"הבעיה בידיעה הזו היא שמגיבים אליה בהשלמה. האפיפיור קרא לזה 'הגלובליזציה של האדישות'. זה דבר מאוד מפחיד ואתה רואה את זה במלחמה הסורית. האדישות הזו מתחילה במקום אחד ומשחזרת את עצמה במקומות אחרים".

 

כמו שלא אכפת לי מהילד באפריקה גם לא אכפת לי מהילד בסוריה.

 

"נכון. היה מתבקש שיהיה לנו יותר אכפת כי אנחנו יותר תלויים אחד בשני. אבל לא".

 

אז מה הולך לקרות בעולם?

 

"אחרי העשור הזה, לנבא זה דבר מסוכן וטיפשי. האתגר שלנו הוא לדעת מה עכשיו. התחושה שלי היא שאם השיטה הגלובלית לא תתוקן, אז הקִדמה תיסוג. ואם הקִדמה נסוגה, החושך זורח. תראה, בסוריה ניצח ולדימיר פוטין כי הוא היה מוכן להיאבק. המערב לא מוכן להיאבק".

 

נובל או מלחמה

 

בראש אלו שאמורים להיאבק עבור הקדמה תמיד עמד נשיא ארה"ב. אלא שכיום מדובר בדונלד טראמפ, אדם שחושב שהתחממות כדור הארץ היא קונספירציה סינית. מצד שני, אצל טראמפ אי־אפשר לדעת באמת מה הולך לקרות. ביום ראשון אמריקה השאירה את מלחמות המזרח התיכון לרוסיה, וביום שלישי הנשיא קרע את הסכם הגרעין עם איראן וחזר בגדול לזירה. "לטראמפ יש כמה אלמנטים עקביים", אומר איל. "האג'נדה שלו היא נגד סחר בינלאומי, הוא ספקן לגבי הגירה, מאוד פרו־אמריקאי עם מוטיבים שהם לפעמים יותר מלאומיים. בנאום שלו השבוע הוא שובר את הסדר העולמי. יש סוכנות לאנרגיה אטומית? יש קהילה בינלאומית שקובעת שהאיראנים עומדים בהסכם? בא טראמפ ואומר, 'אני מוחק את הסדר העולמי הזה'. במילים אחרות: אמריקה פירסט".

 

בינתיים הוא רק נאם.

 

"וזה מה שאנחנו לא יודעים, האם לצ'ק שהוא נתן יש כיסוי. נאומים זה דבר אחד, להחליט לסדר את המזה"ת מחדש ולעמוד על שלך, זה כבר דורש דם וכסף. האם אמריקה תצא נשכרת? האם האיראנים יזחלו לשולחן הדיונים? האם לצפון־קוריאה לא תהיה פצצה? אין תשובה. אנחנו בעיצומו של תהליך רדיקלי, זה יכול לנסוע לכיוונים מעניינים ומלאי תקווה, וזה יכול להגיע בקלות למקום מסוכן".

 

מה לגבי הציר סוריה־איראן־רוסיה?

 

"יש חלק שלם בספר שעוסק באימפריה הנסוגה אמריקה. זה שהיא נסוגה לא אומר שהיא מתה. גורמים בבית הלבן של בוש, של אובמה ושל טראמפ צעקו עליי שאמרתי את זה. הם אומרים, 'מה נסוגים? יש לנו פה ופה כוחות'. והם נסוגים. איך אני יודע? כי אתה רואה שיש מלחמה בסוריה, ומי ההגמון האזורי שנתניהו צריך לנסוע אליו לבקש בקשות? הוא לא נוסע לוושינגטון, הוא נוסע למוסקבה. הרוסים לא חברים שלנו, אנחנו נשחק משחק יפה ומנומס איתם ונשתדל לנהוג בהם בכבוד רב, אבל הם מצביעים בעקביות נגד כל עמדה ישראלית. ובכל זאת הנסיעה של נתניהו למוסקבה היא הישג עבורו. הוא מצטלם עם פוטין בבוקר אחרי שחיל האוויר תוקף בסוריה והורג איראנים, זה מסר לטהרן שנתניהו מחלץ בחוכמה: ישראל יכולה להילחם באיראן ולהישאר בקשרים עם מוסקבה".

 

ובינתיים האיראנים העבירו לנו מסר עם מתקפת הטילים ביום רביעי בלילה. הספר עוסק בהרחבה גם בפונדמנטליסטים. המעשים של איראן מבוססים על פונדמנטליזם?

 

"פונדמנטליסטים הם הצוק האיתן והעיקש ביותר נגד הגלובליזציה. הם נביאי המרד. הם עמדו שם לפני כולם. והתודעה המהפכנית של הרפובליקה האיסלאמית, ומי שמגלם אותה, המנהיג הרוחני וקאסם סולימאני, הם בדיוק הפונדמנטליזם שאני מדבר עליו. בשנה שעברה אסרה איראן על לימודי אנגלית בחלק מבתי הספר. יש קשר הדוק בין חשיבה כזו ובין סולימאני שחושב באמת ששליחותו היא הגדלת הסהר השיעי ולבסוף מיגורה של ישראל. הפונדמנטליסטים, וזו הנקודה הכי חשובה לגביהם, מתמכרים לשקר. שקר שהם מייצגי הדת הבלעדיים. שקר שיש להם שליחות אלוהית שהיא פוליטית, ולא רק רוחנית".

 

לצד הפונדמנטליסטים המוסלמים, אתה כותב גם על הנאצים. זה באותה מחלקה?

 

"זה כמובן שונה מאוד, יונק ממסורות שונות, אבל בסוף כן. הנאצים רואים את עצמם בעלי שליחות משיחית להרוס ולברוא עולם חדש, מאמינים באיזה יסוד מדומיין גזעי. אין שום מוסר חוץ מהרצון להקים את העולם החדש. אני מצטט בספר את מי שנותן פקודות למחבלים במומבאי. הוא אומר להם בטלפון, 'יופי, יש גופות בכל פינה, נהדר!' ובאותו פרק אני מדבר עם נאצי שאומר לי, 'מה זה חשוב אם הושמדו או לא הושמדו. העיקר הוא מה שתזכור ההיסטוריה'. יש קו ישר בין הדברים".

 

לפוטין יש מספיק צרות בבית, למה הוא צריך את המלחמה והשליטה בסוריה?

 

"המדינה הרוסית של פוטין היא כישלון מזהיר וכולה רשומה על שמו. תחשוב מה קרה בסין בשנים הללו. פוטין נהג להעניק לאורחים בלשכתו את הסמארטפון הרוסי הראשון, הוא נקרא 'יוטהפון'. אתה מכיר מישהו שמחזיק בו? זו המדינה ששמה את האדם הראשון בחלל, ששלחה את הלוויין הראשון, עם אחוז המהנדסים הגדול בעולם, והמדינה הזו נעלמה אל מול הסינים והקוריאנים. הדמוגרפיה הרוסית מתכווצת, תוחלת החיים של הגבר הרוסי במצב לא טוב, הם סוגרים בתי ספר, הסנקציות של אובמה פגעו בהם עמוקות. זה סיפור של כישלון, מלבד נקודה חשובה אחת. האתגר ההיסטורי הראשון של שליטי רוסיה היה, בפשטות, לשלוט בה. לוודא שהמדינה תתקיים, במובן שאזרח יחוש בה ובחוק שהיא משתיתה. אז המדינה הרוסית קיימת והיא חזקה ובזה פוטין הצליח. הוא שואף לשמר את ממדי הכוח הרוסיים, עוסק בהתחמשות, מקים בסיסים. למה? כי זה מה שהוא יודע לעשות".

 

הוא גם התערב בבחירות בארה"ב, מה הוא רצה להשיג שם?

 

"כאן יש שאלה שרודפת את העולם: האם פוטין איבד כל רסן? שלוש סוכנויות המודיעין האמריקאי קבעו: רוסיה פעלה למען טראמפ. זה לא אומר שטראמפ ידע, ואני מאמין שהוא לא ידע. המבצע היה כל כך נרחב שבמהלכו סוכנויות המודיעין האמריקאיות אמרו לרוסים, 'אנחנו רואים מה אתם עושים, תפסיקו'. והרוסים המשיכו. הם היו כל כך בוטים בניסיונות שלהם, שהתחושה בוושינגטון הייתה שהם עושים את זה כדי שיראו".

 

למה הם רצו את טראמפ?

 

"מטרת המבצע לא הייתה להביא לבחירתו של טראמפ אלא לערער את הדמוקרטיה והקוהרנטיות של החברה האמריקאית. הרוסים יזמו הפגנות בעד ונגד טראמפ, שילמו לשחקנים שיגיעו לעצרות כהילארי קלינטון לבושה במדי אסיר. הם הקימו עמודי פייסבוק עם מיליוני עוקבים, למשל עמוד שנקרא 'מרכז המורשת המוסלמי האמריקאי' שהודיע שהוא תומך בהילארי, עם תמונות שלה עם מוסלמים, כדי שאנשים שרואים את זה לא יצביעו לה. ממשל אובמה הכה בהם, וטראמפ ממשיך את המכות האלה בסנקציות, אבל העובדה היא שפוטין דחף ושזו ההצלחה המסחררת ביותר בהיסטוריה של הביון הרוסי".

 

אתה חושב שטראמפ יעבור את החקירות והמכשולים וישלים קדנציה? ייבחר שוב?

 

"אני מנחש שטראמפ ישלים קדנציה, ונכון להיום לפי הסקרים אני משער שהוא היה מנצח. כשאתה שואל אנשים שהצביעו לו, הם מרוצים. גם הנתונים האמפיריים מראים שהם מרוצים, ואני לא רואה כרגע מועמד מהצד השני שיכול לנצח אותו".

 

הילדים של מחר

 

אחד הפרקים המרתקים בספר של איל עוסק בשאלה המסתורית מדוע אנשים בכל העולם החלו, במקביל, להביא הרבה פחות ילדים. הוא לוקח את יפן הנעלמת מבחינת אוכלוסייה כמקרה בוחן. "כיום שיעור הפריון ביפן עומד על 1.41 ילדים לכל אישה בממוצע. כדי שחברה מודרנית תוכל לשמור על גודל האוכלוסייה שלה, היא זקוקה לממוצע של 2.1 ילדים לכל אישה". אלה שמבקשים למצוא את המפתח לשאלת הצלילה בילודה, אומר איל, צריכים להתחיל אצל האמהות הפוטנציאליות שלהם. "מי מביא ילדים לעולם? נשים, אז קודם צריך לשאול על מצבן של נשים בעולם".

 

הערעור העולמי לא נכנס אליו הביתה. אצלו התקרה הסטטיסטית נשברה ולפני כמה שבועות נולדה לאיש־שלום ולו בת שהצטרפה לעוד בת ובן. "בישראל הירידה בילודה לא קורית, מסיבות אחרות".

 

אתה יכול להעריך מה יהיו התהליכים המרכזיים בעולם שילוו את בתך הקטנה לאורך חייה?

 

"זה יהיה עולם של אפשרויות יותר מוטרפות ומגוונות בכל דבר. משחקים, צעצועים, תעסוקה, תחומי עניין. העבודה, המקום שתחיה בו, הפירות שאתה קונה והרעיונות שאתה צורך. הם יתחרו על מקום העבודה שלהם לא רק עם מי שגר איתם באותה עיר אלא עם אנשים מכל העולם. דבר נוסף שיהיה, זה עולם מעורער עם רעיונות הרבה יותר רדיקליים. זה אומר שהם יגדלו למציאות פחות יציבה, וסביר להניח שחלק מהם יצמיחו רעיונות רדיקליים בעצמם".

 

המקצועות ישתנו.

 

"לא נולדים היום הרבה ילדים שיהיו נהגי מוניות או משאיות או מנהלי חשבונות או סוכני תיירות או פועלי ייצור. בארה"ב מאשימים את המעבר של הייצור לסין, אבל 70 אחוז ממקומות העבודה בייצור שאבדו לאמריקה ב־15 השנים האחרונות אבדו בגלל אוטומציה".

 

אחרי שסיים את לימודיו בלונדון חזר איל לארץ והלך להתמחות במקצוע שאין עדיין רובוט שחיסל אותו: עריכת דין. יום אחד הוא התבקש לדבר על בריטניה בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" וכשיצא מהראיון, הוצע לו התפקיד במקומו של ניצן הורוביץ, שפרש לטובת פוליטיקה. לצד עבודתו בערוץ עשר, איל גם כותב מאמרים בנושאי חוץ ב"ידיעות אחרונות".

 

פעם חדשות חוץ היו דבר שולי, נכון?

 

"זו הייתה מן מכלאה. ביזאר בנכר, סיפורים על צוללן שגופתו נמצאה ליד יער שרוף ביוון. אבל בשנות התשעים החברה הישראלית נפתחה אל העולם והעולם נפתח אליה. ישראל חוותה אביב מושלם, ועידת מדריד והסכמי אוסלו, הגיעה העלייה הגדולה מחבר המדינות, הכלכלה התחילה לזהור בגלל ההייטק, מחירי הטיסות ירדו ואנשים טסו לחו"ל, החברה הפכה גלובלית. התוצאה הייתה שינוי עמוק בשיחה הישראלית, והביקוש לחדשות מהעולם מאוד השתנה".

 

אם פעם עורך חדשות החוץ היה קם בבוקר אל ערימת עיתונים מהעולם, היום אין לו בוקר ואין לילה. "אני כל הזמן בצריכת חומרים, 'ניו יורק טיימס', 'וול סטריט ג'ורנל', 'האטלנטיק', 'לה־מונד', טונה של אתרים". הוא נכנס לארגז החול הטלוויזיוני אחר הצהריים, יכול לדבר אצל רפי רשף או להרחיב דיון אצל "לונדון וקירשנבאום", "אחת הפינות המפורסמות שלי הייתה שעסקתי בתופעה של בתולות קווקזיות שנחטפות". ובשמונה, בהמהדורה המרכזית, שם לרוב מחכה לו אשתו בתפקיד המגישה. "אנחנו חיים בצורה הזו, עובדים אחר הצהריים, אז הילדים בידיים טובות ואין הקפצות".

 

וכשתמר מראיינת אותך?

 

"תמיד מצחיק אותי שאנשים חושבים שיש בזה משהו מוזר. שואלים, 'איך אני לא צוחק', למשל. אבל הדבר המוזר הוא בדיוק הפוך — המחשבה שנביא איזה משהו אישי לשידור. תמר מגישה את החדשות, היא שואלת שאלה וכתבים ופרשנים מנסים לענות על השאלה, ובזה האירוע נגמר. זה אף פעם לא מגיע לאישי, הרי אם זה היה מגיע כבר היית רואה את זה. זה לא יכול לקרות כמו שזה לא יקרה עם אף כתב".

 

זה עדיין נתפס מוזר.

 

"אם זה היה קורה זה היה מאוד מוזר. אבל עכשיו אנשים ברחוב אומרים לי, 'מזל טוב' על הלידה, ובדרך כלל גם 'אני מת על אשתך בטלוויזיה, היא עושה לי את זה'. ואני כזה שואל, 'כן, אתם רואים גם 'לונדון וקירשנבאום' אולי?' זה פחות, והם אומרים, 'תמסור לה'".

 

קיבלתם חיקוי טוב ב'ארץ נהדרת'.

 

"גדול, מאוד מדויק וסופר־מצחיק. כמעט לא נעים לי להגיד כי לא יאמינו, אבל תמר מעודדת נסיעות שלי ותמיד תגיד, 'תישאר עוד לילה אם אתה צריך'. היא ירושלמית קשוחה. זה קצת הורס את המערכון שהוא מעולה ומצחיק ומדויק, אבל בדרך כלל זה אני שאומר, 'לא, אני אחזור'".

 

Nevo21@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
כל התגובות לכתבה "הופך עולמות"
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים