כמו העונה, כך גם בעונה שעברה, הכתובת הייתה על הקיר. אז לא צריך היה לחכות כל כך הרבה זמן כדי להגיע לעימות הישיר והצפוי בין קליבלנד לגולדן סטייט, אבל כללי הפרוטוקול ב־NBA חייבו אותנו להמתין 82 משחקים פלוס כמה סדרות פלייאוף נטולות מתח.

השנה זה היה אותו נוהל עם סוף קצת שונה, בשביל הגיוון. סדרת גמר המערב בין גולדן סטייט ליוסטון, שתתחיל הלילה בטויוטה סנטר (4:00 לפנות בוקר), היא במובנים רבים גמר ה־NBA האמיתי, בין שתי הקבוצות הטובות בליגה ובעלות הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות באליפות על פי סוכנויות ההימורים. זמן טוב למדריך קצר לקראת מה שמחכה לנו.

מה עשיתן עד היום

בפעם הקודמת שהשתיים נפגשו בגמר המערב, לפני שלוש שנים, גולדן סטייט לא התאמצה מדי להגיע, בזמן שיוסטון ירקה דם והשלימה קאמבק מדהים מול הקליפרס. החבורה של סטף קרי שלטה בליגה, בעוד יריבתה הייתה בעמדת הרודפת. בקיץ, כשהרוקטס הביאו את כריס פול, סביר להניח שהם כיוונו בדיוק לקפיצת המדרגה הבאה: השתלטות אגרסיבית על פסגת המערב ושתי סדרות קלילות (1:4 על מינסוטה ויוטה נטולת ריקי רוביו) בדרך לדבר האמיתי, כולל רבע שלישי פסיכי של 50 נקודות במשחק מספר 4 נגד הטימברוולבס, שמדגים היטב מה קורה כשהכל שם נדלק.

אחרי שסיימו את העונה הסדירה בגמגום מדאיג, הווריורס סימנו שתי מטרות עיקריות בפלייאוף הזה: להשיב את כוח ההרתעה שקצת נפגע (אבל רק קצת) ולהכניס לעניינים בהקדם את קרי שחוזר מפציעה. עד עכשיו המאמן סטיב קר יכול לסמן "וי" גדול על שתי המטרות. קווין דוראנט וקליי תומפסון חיפו על קרי מול סן־אנטוניו, וברגע שחזר נגד ניו־אורלינס ההשתלבות שלו הייתה מצוינת.

התקפה

רוצים הוכחה לכך שהמאץ'־אפ בין יוסטון לגולדן סטייט הוא משהו מעולם אחר? הנתון הבא יספק לכם אותה. לפי ESPN, מאז שהחלו ב־1973/74 לאסוף סטטיסטיקות לגבי איבודים, הסדרה הנוכחית היא הראשונה בהיסטוריה בין שתי קבוצות שקולעות לפחות 112 נקודות ל־100 פוזישנים בעונה הרגילה. במילים אחרות, אנחנו הולכים לקבל שישה או שבעה משחקים (נהמר שלא פחות מכך) בין שתי חמישיות שיודעות לשים את הכדור בסל ממש טוב.

גולדן סטייט סיימה את העונה הסדירה במקום הראשון בנקודות למשחק ושמרה על ההובלה בתחום גם בפלייאוף, למרות שחצי מהזמן שיחקה ללא קרי. היא עדיין קטלנית, עדיין רצה וכבר יודעת איך לטרוף יריבות במעמדים כאלה, כשריח התואר נכנס לנחיריים. יוסטון היא קבוצת שלשות היסטורית, ששברה העונה את השיא של עצמה בקטגוריה הזאת מהעונה שעברה, וגם בפלייאוף הנוכחי צולפת מבחוץ יותר מכולן. שישה שחקנים שלה קלעו בעשרת המשחקים האחרונים יותר מ־1.5 שלשות במשחק, וזה עוד בלי לדבר על הכוח וההתעופפויות שקלינט קאפלה מספק לה בצבע. בקיצור, אל תמצמצו.

הגנה

הדומיננטיות של שתי הקבוצות בהתקפה מתחברת גם להגנות מעולות, שמהווה חלק בלתי נפרד מהאופן בו הן שולטות בליגה. יחד עם מילווקי שהודחה בסיבוב הראשון יוסטון היא הקבוצה עם הכי הרבה חסימות בפלייאוף הנוכחי, וגולדן סטייט הייתה בצמרת הקטגוריה הזאת בעונה הסדירה. שתיהן נמצאות בפלייאוף בטופ 3 בממוצע הנקודות שהן סופגות (יוסטון שנייה), אבל יש גם סיבה להאמין שההגנה של מייק ד'אנטוני איכותית יותר.

ראינו את זה בעונה הסדירה, אבל גם בפלייאוף, עם מופע החסימות של קאפלה במשחק 4 נגד יוטה, שנעצרה על 87 נקודות וחטפה מהקפיץ השווייצרי חמישה גגות בשלוש הדקות האחרונות. בקו האחורי יש לרוקטס שני סופרסטארים שחוטפים בפלייאוף הזה 2.1 כדורים (פול) ו־2.3 (הארדן), ואחרים שיודעים לשמור היטב כמו פי.ג'יי טאקר, טרבור אריזה ולוק מבה א מוטה.

אבל לגולדן־סטייט יש תשובות־נגד בגזרה הזאת. עדיין קשה לשכוח את ההגנה המדהימה של קליי תומפסון בפלייאוף הקודם, על השיפור של קווין דוראנט בצד הזה של המגרש כבר דובר, ודריימונד גרין, למי ששכח, הוא שחקן ההגנה של העונה שעברה. ככה שבסופו של דבר המפגשים הקרובים יוכרעו לא רק בסוגיות מרכזיות כמו שלשות ונקודות מתחת לסל (תחום שיוסטון לא מצטיינת בו, למרות קאפלה), אלא גם באלמנט נוסף ולא פחות משמעותי שהופך אותן לשתי קבוצות־על. יהיה מעניין לראות איך שני המאמנים, שיכולים להרשות לעצמם לתת לכוכבים שלהם חופש פעולה, יזיזו את הכלים שלהם על הלוח במשחק השחמט שנקבל.

ספסל

המכנה המשותף שלהן ממשיך בספסל, וזו כבר נקודה רגישה וכואבת יותר. גם גולדן סטייט וגם יוסטון לא מקבלות מספיק מהמחליפים. קווין קוק, האיש ש"הדיח" את עומרי כספי מהסגל הסופי של האלופה לפלייאוף, חזר לממדים צנועים יותר אחרי התקופה המדהימה לקראת סיום העונה הסדירה, וגם אנדרה איגודלה המזדקן מספק תרומה מוגבלת. שון ליווינגסטון וג'בייל מגי נותנים תפוקה סבירה, וכאן בערך נגמרים הכלים של קר על הספסל. לא נורא, לא טוב במיוחד.

רק שאצל יוסטון המצב אפילו פחות מעודד. אריק גורדון נמצא בכושר רע, והתבססות על החמישייה גבוהה קצת יותר. נגד גולדן סטייט שחקנים שמקבלים פחות זמן במה בפלייאוף וירדו במספרים שלהם, כמו ג'ראלד גרין, מבה א מוטה וננה, יצטרכו לעשות צעד קדימה - בערך כמו שהצוות המסייע של לברון ג'יימס בקליבלנד נקרא לדגל בסדרה נגד טורונטו.