ב־2014 זה הלך לקראת גסיסה. ישראל לא הצליחה להעפיל לגמר האירוויזיון בפעם הרביעית ברציפות אף ששלחה מתמודדת טובה, מיי פיינגולד. העניין הציבורי הלך וירד. יחד עם קריסתה המהדהדת של רשות השידור, יחסי ישראל והאירוויזיון נראו כמי שעומדים לפני גירושים כואבים במיוחד. התנתקות, הגרסה המוזיקלית.

הפתרון הגיע, כמעט כמו תמיד בישראל, דווקא מהערוץ המסחרי. הזכיינית קשת והמנכ"ל שלה אבי ניר ראו באירוויזיון את הפוטנציאל שברוממה לא חיפשו יותר. הם הבינו שאמנים מנוסים כבר לא יסכימו להגיע לתחרות הטראש האירופית, ושצריך לעדכן, לחדש, להעז. במקום הקדם־אירווזיון המיושן והעייף, הגיע "הכוכב הבא" בהפקה המוקפדת והנוצצת של טמירה ירדני, יואב צפיר וטדי הפקות, אותו גוף שהכיר לכם את נינט ואת שירי מימון — ההצלחה הכי גדולה של ישראל באירוויזיון בשני העשורים האחרונים. אחרי עונה של חיפוש וטעייה, הפורמט כבר היה ברור. מחפשים את הנציג הישראלי לאירוויזיון בתוך קבוצה של זמרים שזה החלום שלהם, אלה שמגיעים עם הניצוץ בעיניים שיכול להפנט, לסחרר, לרתק למסך ובכלל.

זו הייתה אחת מזריקות האדרנלין המהירות בתולדות הטלוויזיה, בערך כמו ההמראה של סטטיק ובן אל שגויסו לצוות השיפוט. התוצאות הגיעו מיד: אחרי סדרת הכישלונות, המריאו הצלחות רצופות: נדב גדג', חובי סטאר ואמרי זיו עלו לגמר והחיו מחדש את המותג ואת ההתעניינות הציבורית. נטע ברזילי כבר כבשה את אירופה וחצי מדינה נצמדה למסכים, כמעט כמו בימים של הערוץ היחיד.

קשת, הפנים המצליחות והמזוהות יותר עם ערוץ 2, ספגה הרבה ביקורת לאורך השנים, גם מכותב שורות אלה, בעיקר על התנהלותה הצינית בעונות "האח הגדול". אבל כגוף שידור לא ממלכתי, ראויה קשת — וטדי הפקות — למחמאות גדולות על ההצלחה באירוויזיון, ולא רק בזכות ההישגים. הבחירה בנטע ברזילי הייתה אמיצה, מדויקת, נכונה, מנפצת סטריאוטיפים, משדרת פתיחות למשהו לגמרי אחר. אחר כך הגיעה הבחירה בשיר שכולו קריאת אתגר, התרסה והעצמה נשית בתוך הקמפיין העולמי של MeToo#. דוז פואה, לא פחות.

בחודשים הקרובים ירוצו שמות של מועמדים להנחייה. כמו שמציעה הקלישאה, אם זה לא שבור, אל תתקן את זה. אסי עזר ורותם סלע, שהובילו בצורה מעולה את "הכוכב הבא לאירוויזיון", יוכלו לעשות את זה גם בתחרות עצמה. אפשר להפסיק את החיפושים, כפרה עליהם.