קל לשמוח בשביל נטע ברזילי. לא רק כי היא כובשת ומהממת ופיזרה על מדינה שלמה נצנצים שאיחדו פה באמת את כולם ל־24 שעות, אלא בעיקר כי היא כבר עשתה את זה. היא מזמן לא אנדרדוג, מזמן לא צעצוע, היא ברבור יפהפה כבר שנים, ואלה אנחנו שטרחנו לגלות אותה רק עכשיו.

כנראה שלפני עשור לא היינו מבחינים באוצר שטמון בילדת הקסמים שהיא תגדל להיות. כיף לנו לחשוב שנטע היא צלמנו ודמותנו - לא מתנצלת, בועטת, מכילה אלף גוונים, מסמלת את הפלורליסטיות והפמיניזם ועוד מיליון מושגים של העידן החדש. אבל למעשה, נטע היא ממש לא מי שאנחנו, אלא כל מה שאנחנו רוצים להיות. ויש לנו דרך לצעוד עד שנגיע למקום הטוב והבריא והשמח הזה שהיא מציעה לנו.

אתמול רבבות ילדות מתוקות הלכו ב"תסרוקת נטע" לבית־הספר והגנים ודיקלמו בעל פה "א־א־א־ני לא בובה". אפילו בריקוד הדגלים בירושלים ובישיבת חברון החרדית רקדו דתיים, דתיות וחרדים לצלילי השיר של ה־אישה מספר אחת. שיר שרק מבקש לייצר יותר מקום ויותר גיוון ולהכחיד רעה חולה בלתי נסבלת - בריונות. תחושת עליונות שהיא תמיד־תמיד מפלטו של הפחדן והנבל.

אוהבים להגיד שהשיר קורא לנו "לקבל את השונה" ועוד כל מיני קלישאות כאלה ואחרות, אבל האמת היא שהאמירה של נטע לאורך כל הדרך הייתה רדיקלית פי כמה. היא לא ביקשה שה"נורמלים" (מי הם?) יכילו (ברוב טובם) את המוזרים והשונים, אלא דרשה לנפץ את מד הנורמה. את הסרגל המדומיין הזה שקובע מי נכון ומי לא, למי יש פה ומי לנצח יושתק (או במקרה של MeToo - תושתק).

אל לנו לדמיין חזקים שמכילים חלשים ברוב חסדם, אלא מציאות שבה המונחים האלו בכלל לא רלוונטיים. נשמע קצת יותר מדי אוונגרד? אולי. אבל זה בדיוק כוח־העל שלה. שיבוש תרבות. נטע כמו נטע, לא עמדה במבט נוגה ודיקלמה דף מסרים בגיטרה אקוסטית. היא עשתה את כל מה שאנחנו אוהבים לבוז לו - והגיעה לאירופה המעונבת עם ההטרלה הכי טובה אי פעם. פרצופים משוגעים, טקסט פסיכי שנתקע במוח, קרקורים של תרנגולות וקולולולו מהאגדות. כאילו מישהו בא ודפק לנו על הטלוויזיה, ואז התמונה התבהרה.

מתברר שעד עכשיו ראינו שלג, והיינו זקוקים לאיזו בעיטה בלתי שגרתית בשביל להבין מה הפסדנו בקוצר הראייה שלנו. בתחושה המדומיינת שלפיה כולנו "האחר הוא אני". ממש לא. האחר הוא אחר. וזה מה שנפלא בו. ונטע האחרת חוללה נס: היא גרמה לאנשים להאמין שהם יכולים להיות טובים, ושמגיע להם שיהיו טובים אליהם. השאלה היחידה היא מה יקרה מחר בבוקר, וכמה מהאור הזה באמת יישאר בנו, ויגרום לנו להתנהל קצת אחרת.