"בשנה הבאה בירושלים" - זה המשפט ששומע ממני כל שגריר זר, ששגרירות ארצו נמצאת בתל אביב־יפו, כאשר הוא מגיע לפגישה היכרות עימי.
בכל שנות כהונתי כראש העירייה אני מבהיר לכל שגריר מכובד כי אנחנו נעניק לו ולצוותו את השירות הטוב ביותר כדי שירגישו כאן בנוח, אך עם זאת – אני קודם כל ישראלי - שחש פגוע מכך שארצו מסרבת להכיר בבירת מדינתי - ירושלים - כבירת ישראל. מה היו אומרים אנשי איטליה אם מדינת ישראל הייתה מחליטה שמילאנו ולא רומא היא בירת ארץ המגף - וממקמת שם את שגרירותה?
תל אביב־יפו גאה בהכרה ההולכת וגוברת שהיא מקבלת בזירה הבינלאומית כעיר עולם - עיר שחשיבותה כמרכז כלכלי, תרבותי, מדעי ותיירותי חורגת מגבולות מדינתה ופעמים רבות מוזכרת בנשימה אחת עם הערים הנחשבות בעולם. אבל העיר העברית הראשונה יודעת שתמיד תהיה שניה לירושלים - בירת הנצח של העם היהודי.
תל אביב־יפו יכולה להיקרא בירת הכלכלה, בירת ההיי־טק או בירת התרבות של ישראל אך היא לעולם לא תהיה הבירה – בה' הידיעה, כי בירה יש רק אחת בישראל - והיא ירושלים. לכן העיר שלנו מתייחסת לאירוח השגרירויות הזרות כאל שליחות זמנית - עד שיעלו כל השגרירויות לשכון במקומן הטבעי - בירושלים.
כישראלי, יהודי וציוני – ירושלים תמיד נמצאת על לוח ליבי. איני יכול לשכוח את ההתרגשות העצומה שאחזה בי בסיום מלחמת ששת הימים, בה לחמתי כטייס קרב, כאשר ששמעתי במכשיר הרדיו של תא הטייס את ירושלים של זהב והבנתי שהעיר שוחררה. היום אני מוחא כף להחלטתו של נשיא ארה"ב על העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים, מברך עליה ושמח בה. כמו דוד בן גוריון, גם אני חש ש"אם יש לארץ נשמה - ירושלים היא נשמתה של ארץ ישראל" ו"ירושלים היא לב ליבה של הארץ".
לא פעם מציגים אותנו - את ירושלים ואת תל אביב־יפו - כשני עולמות שונים. ואכן יש שוני - אבל זה השוני שבין שתיים מפניה הרבות והמשלימות של ישראל המודרנית, שהיא כולה שילוב של רוח וחומר, עבר ועתיד, שורשים ופלורליזם. תל אביב-יפו בת ה־109 וירושלים בת ה־4,000 - שתיהן ישראל של שנת 2018. תל אביב־יפו הצעירה שמחה בשמחת אחותה הבכירה על חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים ומברכת אותה על ניצחונה המוסרי, שגם אם התמהמה, הגיע לבסוף.
נ.ב.
וגם האירויזיון – בשנה הבאה בירושלים!
