לפני שבוע בדיוק, ביום בו פורסם דו"ח מבקר המדינה שהצביע על עלייה בשיעור העישון בישראל ועל קשר בעייתי בין משרד הבריאות לחברות הטבק, נפל ד"ר טוביה לרר בן ה־80 בדירתו היפואית והובהל לבית החולים איכילוב. "למזלנו, אבא צלל לקריסת מערכות כללית, הוא הורדם והונשם ולא הספיק לשמוע את מסקנות הדו"ח", אומר צעיר בניו, גיא לרר, 39, העורך והמגיש של תוכנית "הצנרת" ברשת. "אילו שמע אותן, הוא היה מת במקום".
במשך שלושה ימים הקיפו בני המשפחה — אשתו, שלושת ילדיו ושמונת נכדיו — את מיטתו של הלוחם מספר 1 בעישון בישראל. "הדבר האחרון שאבא היה רוצה זה סצנות של בכי ואבל ומורבידיות", מספר בנו, "אז נפרדנו ממנו בחיוך. העלינו סיפורים מהעבר, צחקנו איתו וצחקנו עליו".
צחקת על אביך הגוסס?
"איך לא? בסוף שנות התשעים, כשהייתי בצבא, אבא שלי כיכב בשער של '7 ימים', בכתבת תחקיר על נערת הפיתוי של חברת 'דובק'. הכתבת גלית ימיני הגיעה לבחורה היפה שנשלחה להפיל את אבא שלי בפח והביאה עדות של בכיר ב'דובק' שהתוודה על מכלול השיטות שנוסו כדי לחבל בעבודתו ולהשתיק אותו. במשפחה שלנו לוקחים כל דבר בהומור. כולנו הסתכלנו על תמונה של הבחורה, והקנטנו את אבא בשאלות כמו 'איך לא הסכמת? היא לא הייתה מספיק יפה? ביישת את המשפחה בזה שלא הלכת איתה'. אבל ברור שמעבר להומור, ההתנהגות של אבא עוררה בנו גאווה. הכרנו ילדים שהוריהם גרושים או פרודים, ושמחנו להיווכח שאבא נאמן לאשתו, אמא שלנו, בצורה קיצונית".
במוצאי שבת, יום אחרי הלוויה, לרר ג'וניור הרגיש צורך לשחרר מעט מהאובדן וצייץ על כך בטוויטר. לאחר מכן עיבד את הציוצים לפוסט שגרר אלפי תגובות. עכשיו הוא מספר לראשונה על חייו כבנו של לוחם שהובס במלחמה. "התחלתי לכתוב את הציוצים בבית החולים, כשאבא עוד היה בחיים, ואחרי שנפטר שיניתי את הפעלים כך שיתאימו למי שכבר איננו כאן", מספר גיא. "כולנו חיינו בצל הסיפור של אבא. התגאיתי בהיסטוריה של המלחמות שהוא ניהל, אבל בבית שלנו אין תרבות של האדרה עצמית. אבא תמיד שידר מסרים של 'אל תעוף על עצמך, תעשה, אל תדבר'. זה היה ווייב מובהק. מעולם לא נמנעתי מלדבר עליו, אבל כיבדתי את רצונו. אני מרגיש שאחרי מותו הוענקה לי הפריווילגיה להביא את סיפור חייו".
מפני שאביך הלך לעולמו כאיש כועס? מריר? מאוכזב?
"הוא היה איש מאוד אופטימי, שמח, רך וחייכן, אבל הוא ניהל מלחמות קשות וספג פגיעות קשות. רוב הזמן הוא חי עם כישלונות, בתחושה שאף אחד לא מבין אותו, ואני מניח שזה השפיע עליו. עם זאת, אני מאמין שהיה לו סיפוק. הוא ראה את השינוי שהתחולל בתודעה הציבורית ביחס לנזקי העישון ולעוולות של תאגידי הטבק הגדולים".
זרוק רעב בשלג
בציוץ הראשון שלו כתב גיא לרר: "בגיל שאתם שולחים את הילדים שלכם לשחק במגלשות בגן, אבא היה זרוק רעב בערבות המושלגות של סיביר. ממשפחתו נותרו רק הוא ואמו, שדעתה נטרפה עליה, אבל עשתה ככל שיכלה לשמור עליו ובסוף הצליחה".
"אבא נולד בפולין, רוב משפחתו נרצחה במחנות הנאצים, אבל הגורל שפר עליו ועל אמו והם הוגלו לסיביר", הוא מספר לי. "בגיל שמונה־תשע הוא ואמו עלו ארצה למעברת מחנה ישראל ליד לוד. אמו עבדה בכל מיני עבודות דחק כדי לפרנס אותם. הוא למד בתיכון חדש בתל־אביב, ואחרי שירותו הצבאי בגולני עשה תואר ראשון ושני ברפואה חברתית באוניברסיטה העברית בירושלים".
הוא מעולם לא עישן?
"להפך, אבא היה חובב גדול של סיגריות ואלכוהול. הוא היה מעשן כבד, שלוש קופסאות ביום. במלחמת ששת הימים הוא נתקע בשדה מוקשים וקפץ לנגמ"ש שכן כדי לעשן סיגריה. ההבנה שהוא מכור הדליקה אצלו נורה אדומה, ומאז הוא נשבע להפסיק ולהקדיש את חייו למלחמה בעישון. הוא התחיל ללמוד את הנושא לבדו וקרא מחקרים. כעשר שנים לאחר מכן, כשכבר היה נשוי לרותי, אמי, ואב לשניים (הפסיכולוג זאביק והקולנוענית איילת), הוא טס איתם למנצ'סטר ועשה דוקטורט ברפואה חברתית, עם דגש על בעיות התמכרות. בשובם ארצה, לירושלים, אחרי שנתיים וחצי, הוא נקלט לעבודה באגף לבריאות הציבור במשרד הבריאות ושם בנה לעצמו את הטיקט של מלחמה בעישון".
גיא נולד בירושלים, שנה אחרי שמשפחתו חזרה ארצה, "אבל אבא הראה לי מודעות שפורסמו ב־1972, לפני שנולדתי, ושבהן העישון הוצג כמו שכיום מציגים חלב. במודעות נכתב שלעשן זה גברי וזה בריא וזה מחזק כאן ומשפר שם. בתקופה שבה עישנו במטוסים ובקולנוע, ומבחינה תודעתית העישון לא זוהה עם שום אלמנט שלילי, הוא קם והתחיל להסביר עד כמה העישון רע ומזיק. בהתחלה ראו בו מדען שבא עם בשורה. עם השנים אבא שלי התחיל להוות מטרד".
למי?
"כל מי שהתפרנס מהעישון לא ראה בעין יפה את העובדה שד"ר לרר מספר לכל העולם כמה העישון מזיק. חברות הטבק ותאגידים גדולים הרגישו שהוא מאיים עליהם ועשו הכל כדי להצר את צעדיו. עד שפורסמה כתבת התחקיר ב'ידיעות אחרונות' המשפחה לא התייחסה ברצינות לתלונות של אבא. כשחזר הביתה וסיפר שמנסים לשים לו רגל, ראינו בכך תלונה שגרתית על יום פחות מוצלח בעבודה. לא ידענו עד כמה זה היה רציני ומה נכלל בתפריט של המאמצים לגרום לאיש הזה להפסיק את עבודתו. רק אחרי פרסום הכתבה גם המשפחה התחילה להתייחס אחרת לתלונותיו".
בכתבה שפורסמה ב־1998 מתואר איך 14 שנה קודם, כשד"ר לרר הקים את האגודה למניעת עישון ויצא להרצאות ברחבי הארץ, נצמדה אליו מתנדבת צעירה. כשהסיע אותה לביתה, היא הזמינה אותו לעלות אליה, לשתות קפה. כשהיה חולה, היא באה לבקרו בביתו והביאה לו במתנה את הספר "זיונים זה לא הכל" של דן בן־אמוץ. לרר, איש משפחה מסור, הדף את חיזוריה בגבורה. במסגרת התחקיר הודה בכיר בהנהלת דובק שהתוכנית הייתה לצלם את הדוקטור ונערת הפיתוי בתנוחות אינטימיות כדי לסחוט אותו ולשתק אותו.
"מה שמדהים הוא ההקבלה יוצאת הדופן בין מה שהיה אז לבין דו"ח מבקר המדינה בנושא הכשל במלחמה בעישון שפורסם בשבוע שעבר", מחדד לרר. "הדו"ח מתייחס לשליטה של לוביסטים בשירות תאגידי הטבק הגדולים ומכוון את האצבע המאשימה לעבר ליצמן, שר הבריאות או סגן שר הבריאות, שפטר את הבעיה באמירה מחפירה בנוסח 'לא אכפת לי מנזקי העישון, אני מתרכז בנזקי הג'אנק פוד'. גם בתקופה שבה אבא שלי יצא נגד העישון, הוא מצא את עצמו מול פקידים בכירים במשרד הבריאות, שכנראה היו שליחים של הלוביסטים וחברות הטבק, שהחליטו לעשות כל שביכולתם כדי לדחוק אותו לפינה. והם הצליחו, לצערי, מפני שהוא היה איש של תכלס. הוא לא יכול היה לנהל מלחמות פוליטיות וקרבות מרפקים מול מלחכי פנכה, שאמרו את מה שהבוסים שלהם רצו לשמוע".
אבא היה כועס ועצבני
בסוף שנות השמונים הפסיק ד"ר לרר את עבודתו במשרד הבריאות ופתח מכון לגמילה מעישון. "אבא נרמס ונדחק החוצה מהשירות הציבורי", מספר גיא. "הוא אמר 'אני לא צריך אותם, נציל את העולם לבד, באופן פרטי', אבל לנפש כמו שלו לא היה חוש עסקי. כילד, אני זוכר אותו חוזר הביתה כועס ועצבני. הוא סגר מכון אחד ופתח מכון שני, אבל אף אחת מהתצורות הפרטיות לא החזיקה מעמד הרבה זמן מפני שהוא לא היה ביזנסמן. יצא שמעובד שכיר הוא עבר לסקטור הפרטי שבו עבד בעצם בהתנדבות".
למה בהתנדבות?
"מדי יום ביומו התקשרו אליו עשרות אנשים, אם לא יותר, שרצו להיגמל. איכשהו כולם השיגו את מספרו הפרטי. שמעתי את השיחות ושמעתי אותו עונה 'עזוב את הכסף, תבוא בלי כסף, בחינם', ואפילו כילד זה חרה לי. אתה רוצה שאבא שלך יהיה עשיר וחזק כמו כל האבות. פעם הסתכלתי על הסכומים שהוא גבה ממטופלים. אלה היו סכומים פעוטים, מצחיקים".
ממה חייתם?
"אמא שלי עבדה כמורה, והייתה תקופה לא קצרה שחיינו עם חובות והלוואות. בשום שלב לא חיינו בעוני, אבל מאז ילדותי שמעתי 'אי אפשר לקנות כי אנחנו בחובות'. אבא לווה כסף מכל מי שיכול היה להלוות לו. האם אני כועס על שהעדיף את מלחמותיו על פני רווחת המשפחה? באמת שלא. הקשיים הכלכליים רק ליכדו אותנו יותר — מאחוריו".
ניסית לעצור אותו?
"לא הייתי בגיל של להטיף מוסר לאבא שלי. אף אחד לא ממש ניסה, באופן פעיל, לעצור את פעילותו. כשאת רואה סופה מתקרבת, את לא מבקשת ממנה לסגת, אלא מחפשת מחסה. מי שהכיר את אבא ידע שאין טעם בשיחות. בכל פעם צץ בראשו של אבא רעיון שיווקי חדש. הוא המציא את עצמו מחדש והאמין שעם הבשורה החדשה הוא יגיע רחוק, במקום להודות שהוא פשוט לא איש עסקים. עד יום מותו הוא המשיך לנסות".
כמה אנשים הוא גמל מניקוטין?
"המון. אלפים. הרבה לפני שהפכתי לבנאדם שמופיע בטלוויזיה, לפרצוף מוכר, מי שראה את שם המשפחה שלי שאל אם אני בנו של טוביה, ותמיד עניתי 'כן' בגאווה. בגיל 23 הייתי אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים. באחד המשחקים צרחנו והתפרענו על הגדרות. פתאום ניגש אליי המאמן ואמר, 'עליך אני בחיים לא אוכל לכעוס כי אבא שלך הציל אותי, בזכותו הפסקתי לעשן'. החזה שלי התנפח. זה היה כבוד.
"גם רגעי הגאווה הבלתי מוכחשים היחידים של אבא היו כשהוא פגש ברחוב נפש שמצאה בו עזר בעבר. כבר בלוויה ניגשו אליי כמה כאלה. אנחנו לא אנשים של הנצחות, אבא לא היה רוצה אגף על שמו, גשר או ספסל. עצם הידיעה שהאנשים שהוא גמל אותם מסתובבים בעולמנו היא מבחינתנו ההנצחה הכי טובה שיש".
מה הייתה השיטה שלו לגמילה?
"אבא תמיד דיבר בזלזול על המכונים שמבטיחים שיטות וקסמים. הוא הכיר לעומק את המטופלים שלו והתמודד עם כל מקרה לגופו. הוא כתב ספר, 'הסיגריה האחרונה', בו הסביר שרוב המעשנים סובלים מאוד מהשעבוד לסיגריות, אך הבעיה העיקרית היא איך להפסיק לעשן ולהתמיד בכך לאורך זמן. לכל אחד הוא ערך אבחון מדוקדק ותפר לו תוכנית אישית של גמילה הדרגתית שמבוססת על גורמים התנהגותיים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. התוכנית שאיפשרה לו לעמוד במשימה ללא לחץ ועצבים, ללא תופעות לוואי, ובעיקר ללא עלייה במשקל".
הוא ראה אותך מעשן?
"ברור, הוא ראה אותי מעשן סיגריות וגם ג'וינטים וזה לא הפריע לו בכלל. כשאחותי איילת הייתה בת 17, היא חזרה הביתה ואבא זרק אליה בכעס 'את מסריחה מסיגריות!'. היא ענתה לו 'אבא, לא עישנתי סיגריות, זה חשיש', והוא אמר 'אה, זה בסדר'. הכל נעשה בחיוך ובנחמדות, ללא איסורים. הוא גם לא התלונן על אנשים שעישנו מולו או בסביבתו מפני שהוא לא היה כפייתי וקיצוני בשום צורה. אפילו לאלה שבאו אליו לטיפול הוא אמר 'אל תפסיקו מיד, קחו סיגריה בכיף ורק תקשיבו למה שאני אומר'.
"אבא התנהג כמו מיסיונר. הוא עצר ברחוב אנשים מעשנים והתחיל לדבר איתם. יצאנו לטיול משפחתי, ופתאום הוא התיישב בשולחן של מעשנים והתחיל להרצות להם לא בפנטיות, שנאה או בוז למעשנים. הוא פעל למענם מתוך הזדהות איתם".
קבורה בלי עשן
בשנות התשעים חזר ד"ר לרר למשרד הבריאות, "שם העביר כמה שנים שקטות עד פרישתו לגמלאות", מספר בנו. "בניגוד לקריירה הרשמית שלו, שהייתה רצף של כישלונות, עבודתו ההתנדבותית הייתה הצלחה גדולה. בסיבוב הראשון הוא נלחם כדי להראות ולהסביר כמה העישון מזיק, ובסיבוב השני הוא הסביר שהעישון הפסיבי גורם למוות לא פחות מעישון פעיל. הוא טען שמלצרית שעובדת כמה חודשים בפאב מלא עשן עלולה לחטוף סרטן ריאות שיגרום למותה. הוא היה בן בית בכנסת, שר הבריאות ויקטור שם־טוב היה חברו ושותפו הטוב ביותר למלחמה ולחקיקה, התקשורת אהבה אותו, הוא הרבה להתראיין ולהרצות, אבל אף אחד מההישגים האלה לא היה בפיי־ג'וב שלו. הם נעשו בזמנו הפנוי, ואני מניח שגם זה היה מקור לתסכול רב. בדיעבד, אבא שילם על הקרבה לעשן. בעשור האחרון לחייו בריאותו הידרדרה בגלל סי־או־פי־די — מחלת ריאות חסימתית כרונית שמיוחסת למעשנים פסיביים ומתבטאת בשיעול ובקוצר נשימה".
לפני כארבע שנים עזבו רותי וטוביה לרר את ירושלים ועברו ליפו. "אמא שלי, ילידת סופיה, גדלה ביפו. עד ליומו האחרון אבא המשיך לחקור, לכתוב מאמרים, להתראיין ולחשוב על אגודות ועמותות חדשות. הראש שלו עבד בגדול. אילו חשב קצת פחות בגדול, ויותר בפרקטיקה של היומיום, אולי הוא היה מצליח להגשים את רעיונותיו. אחי, זאביק, אמר בהספד לאבא שמאבקו בעישון נבע לא רק משיקולים בריאותיים. הדלק שלו היה המלחמה המעמדית. הוא ראה בסיגריות כלי של העשירים לשעבוד החלשים. הוא הקריב את חייו כיוון שזיהה מצב אי־שוויוני של ניצול מעמדי. והוא כאב את ההידרדרות בתחום מניעת העישון".
אבל הוא לא הספיק לקרוא את דו"ח מבקר המדינה.
"נכון, אבל כשאבא היה פעיל מספר המעשנים ירד. אני לא אהיה רברבן או טיפש כדי לייחס את זה רק לאבא שלי, אבל יש נתונים. מתחילת שנות השבעים ועד 2003 הייתה ירידה דרסטית, ולאחר מכן מספרם חזר לעלות. עובדה".
בצוהרי יום חמישי הרופא נתן לבני משפחת לרר את האות לפרידה מהאב, הבעל והסב. "מזגנו כוסית, ואחותי הדתייה קראה קריאת שמע", מספר גיא. "למחרת, כשליווינו אותו בדרכו האחרונה, צעקתי לחזן שלא יקבור את אבא בטעות בפינת המעשנים", מחייך גיא. "החזן היה נחמד. הוא הוציא מהכיס קופסת סיגריות ועשה לי 'ששש'. הוא ביקש שלא אגלה לאבא שהחזן שקבר אותו הוא אחד שמעשן".
