רוצחת חסרת רחמים עם עיניים קרועות לרווחה ומבט מקפיא דם - כנראה פסיכופתית, אבל למה להדביק תוויות - ניצבת מול קורבן מובס. הוא שואל אם היא מתכוונת להרוג אותו. היא עונה לו בחיוב אבל מוסיפה שקודם תנצל אותו לסקס. עיניו נפערות. היא פורצת בצחוק ומודיעה לו שהתלוצצה. ההבעה שהוא עוטה - פרייסלס. הוא שטוף אימה, כמובן, אבל משהו סביב עיניו מסגיר גם אכזבה זעירה. הוא באמת חשב שהיא תשכב איתו לפני? מסכן, הולכים לקרות לו דברים איומים.

זו לא סצנה מכוננת, אבל היא משקפת כמה מהתכונות שהופכות את 'להרוג את איב' (HOT) לסדרה הכי מגניבה בטלוויזיה כרגע. מותחן פשע־ריגול קומי שמתריס נגד מוסכמות הז'אנר, עם זיק ממזרי בעיניים ולשון בלחי. 'להרוג את איב' פיצחה את נקודת האיזון המושלמת בין מתח לקומדיה בדיוק שגורם לנח האוולי מ'פארגו' המהוללת לצרוח בלילה מעונג ומאימה.

הסדרה הזו מצליחה לטלטל את קונספט החתול־עכבר, הבלש והנבל, הרודף והנרדף, האיש הטוב והאיש הרע שמגלים כמה הם דומים, בלי להפוך לפרודיה, בלי לאבד אפקטיביות בבניית מתח מורט עצבים. מסביבה סדרות נפוחות מחשיבות עצמית, אפלות ומלחששות, ואילו ל'להרוג את איב' יש ברומטר גאוני שמקפיד לווסת לחץ ולהזכיר לכולם שזו רק טלוויזיה. סצנת מעקב מלחיצה חותכת בשוט פתאומי לפסל ראש של כבש שכמו שובר את הקיר הרביעי ופועה לעברך: ממממה, תנשום חמוד, תכף יהיה ממש מפחיד.

'להרוג את איב', המבוססת על סדרת הספרים מאת לוק ג'נינגס מספרת על וילאנל, רוצחת שכירה, יפה וילדותית ועל איב, אמריקאית שעובדת עבור שירות הביון הבריטי, ומנסה להניח עליה את ידה. הן מרותקות זו מזו, אובססיביות לריקוד המופרע שהן רוקדות. רודפות־נרדפות־רדופות. היוצרת היא פיבי וולר־ברידג' מתהילת 'פליבג' (ו'קראשינג' הבריטית, סדרה קורעת), ומגע הקסם שלה ניכר בכל ממד בסדרה.

ראשית, מדובר בהישג נשי מרשים. סדרה בז'אנר גברי שנוצרה בידי אישה, מציבה נשים כגיבורות החכמות והאלימות שלה, הולמות בגברים בכוח הזרוע ובחדות המחשבה. לוילאנל יש בוס שהיא מחרפנת וממרה את פיו כמו ילדה שבוחנת גבולות. לאיב יש בעל משופם שהיא כמעט מוחצת תחת הדומיננטיות שלה.

שנית, וולר־ברידג' היא כותבת קומית ארסית עילאית. הדיאלוגים ב'להרוג את איב' טובים בכמה דרגות מסדרות אחרות. אם היא הייתה חטיף, היה נכתב על האריזה שלה "אינו מכיל קלישאות" וצופים אלרגיים שבעי בלשים גבריים ששותים ובוגדים ולא רוצים ללכת לפסיכולוג של המשטרה היו חוטפים אותה מהמדף. הנשים של 'להרוג את איב' יכולות לעבור לגור בסיטקום מחר והן עדיין יהיו הדבר הכי שנון בחדר.

"יש לי כסף", מנסה הקורבן למלט את עצמו ממותו. "גם לי", עונה וילאנל. "יש לי ילדים", הוא מנסה לפנות ללב שלה, אבל היא סרקסטית עד מוות: "אני לא רוצה את הילדים שלך!" "יש לי ילדים לטפל בהם", הוא מבהיר את המובן מאליו והיא מגחכת ומנחמת אותו שמותו "יקרב ביניהם". לב המאפליה שוכן בתוך בית החזה של וולר־ברידג'.

הלאה, הדמויות. סנדרה או ('האנטומיה' של גריי') זורחת מהרגע הראשון כאיב. נוירוטית ואמיצה, פחדנית וסקרנית. לא פסיכית כמו קרי ב'הומלנד' אבל לא פחות נחושה. לא קרת רוח כמו אליזבת ב'האמריקאים' אבל ניחנה כמוה באינטואיציות חדות. ג'ודי קומר מתחילה כוילאנל פלקטית אבל משתכללת כל כך מהר שמי זוכר. התועלת שהיא מפיקה מיופייה לא נעוצה בפתיינות מינית, אלא בהקטנה והתיילדות שפועלות כהסוואה שעולה להרבה אנשים בחייהם. כל כך חכם.

המפעיל של וילאנל, קונסטנטין (קים בודניה, 'הגשר') הוא דוד־דובי שלא הייתי רוצה לראות מתעצבן באמת, ומעל כולם – קרוליין (פיונה שואו), המפקדת המבוגרת והאלגנטית של איב, אישה כל כך לקונית ונונשלנטית שהיא תגיב לידיעה שסוף העולם הגיע טוב יותר משאתם מגיבים לזה שמגישים פה רק פפסי.

ובסוף, זו התחושה החמקמקה הזו של חוסר המאמץ. המצרך החשוב ביותר והנדיר ביותר ביצירה קולית. 'להרוג את איב' לא עושה עניין מכמה היא טובה. מהמסר הפמיניסטי שלה. מהעיסוק ברצחנות. גם לא מתבשמת משנינותה. "הנה אני", היא אומרת, "פשוט סדרת טלוויזיה כמעט מושלמת שתמתח ותצחיק אתכם במשך 40 דקות בשבוע, ותגרום לכם לחכות בטירוף במשך 10,040 הדקות שיעברו עד הפרק הבא".