שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 15.05.2018
    הדיבור מתגלגל
    תומך בבנימין נתניהו וחושש שהשמאל הקיצוני יתנקש בו. לומד תורה, נוסע לקברי צדיקים ורואה את הקשר בין אברהם אבינו לתל–אביב. מתחלחל מימי זיכרון משותפים ליהודים וערבים. חושב שכפייה דתית מיותרת ובטוח שבכל מקום אחר בעולם אנשים כמו נתן זך או אפרים שמיר היו נמחקים מחמת גזענות בלתי נסלחת. מיכה שטרית חוגג 20 שנה ל'מסמרים ונוצות' ומוציא את הפטיש
    יהודה נוריאל

    שנה ל'מסמרים ונוצות'. אלבום הבכורה המופלא של מיכה שטרית. שעת צהריים עצלה, חזרות לקראת המופע החגיגי באולפני 'כאוס' בדרום תל־אביב. בפעם הרביעית ברציפות, מבצעים את 'טבריה', שיהיה בדיוק־בדיוק. "נדפוק במלך. נדפוק לו בראש. אחת שתיים שלוש. כמו ברומא, כמו בפריז, כמו באמריקה", שר שטרית. ונזכר בערב ההוא בכיכר מלכי ישראל, כשיגאל עמיר דפק אחת, שתיים, שלוש. כמו באמריקה.

     

    "באותה תקופה גרתי ליד הכיכר. שמעתי את הידיעה ומיד יצאתי למקום עם בת זוגי. הבאנו נר. ואז ראינו שכולם עם נרות. אז פשוט עמדנו ובהינו. רגע מאוד חזק", הוא אומר. משתהה. "אבל אתה יודע, המפתיע הוא, שלפי הסקרים ביבי היה אמור לנצח. התקופה של הפיגועים מאוד השפיעה. תקופה איומה. הרחוב רתח גם בלי ביבי. עושים לביבי עוול ביחס לאותה תקופה. מקשרים אותו לרצח. אבל ביבי דיבר על עניין הביטחון האישי. כן, היו גם קיצונים שדיברו נגד רבין. אבל לא הוא".

     

    אבל מאותו ערב, השד יצא מהבקבוק, לא? רצח פוליטי יכול לחזור.

     

    "לפעמים יש לי תחושה הפוכה. שזה עלול לקרות לביבי. שיכול לבוא רדיקל מהשמאל ולאמץ מחשבה כזו".

     

     

    דעותיו של שטרית עשויות להפתיע את מי שלא מכיר. וזה אומר כולם, בערך. הוא מעדיף לשמור על פרופיל נמוך. "היום נורא קשה לי לדבר פוליטיקה עם אנשים ולהציג דעה קצת יותר רחבה. זה נהיה לוהט", הוא מודה. "למשל פייסבוק. אי־אפשר לנהל שיח. מדברים בסיסמאות. אי־אפשר לבטא רעיונות מורכבים יותר. ובשנייה, זה מגיע כמעט למכות".

     

    היה לו תאקל אחד כזה, בזמן 'צוק איתן'. אחרי שאפרים שמיר הבזיק ברשת, בעוד אחת מההתבטאויות המאוד פרובוקטיביות שלו: "הערבים היהודים הם ערבים כמו חמאס, חיות פרא נבערות. אבל הם מאוד רוצים את אחדות העם. או במילים אחרות: שכולם יהפכו לבהמות כמוהם". שטרית לא התאפק. "אפרים", כתב בתגובה, "אלה שהביאו את האלימות והבריונות לארץ ישראל, ועדיין מנהלים ומתפעלים את האלימות, הם כל־כולם גזענים כמוך, אירופים מדומיינים ורעי רוח". ומשם הלאה, הקרנבל הרגיל. "אפרים שמיר השווה את הסבים שלי לחמאס", הוא אומר עכשיו. "הגבתי, והצטערתי שבכלל הגבתי. למחרת התקשרו אליי מהרדיו וכאלה. עניתי, לא רוצה לדבר. עזבו אותי. תתקשרו לחברים שלו, דני סנדרסון, יוני רכטר, שיגידו מה הם חושבים.

     

    "וזה להיות פריבילגי. להגיד דברים שאתה יכול רק בעברית, ולא היית מעז בשום שפה אחרת. למשל האמירה ההיא של נתן זך. 'יש כאן שני עמים שאין ביניהם שום דבר במשותף. אלה באים מהתרבות הגבוהה ביותר שישנה, התרבות המערב־אירופאית. ואלה באים מהמערות'. תאר לך שהיה אומר את זה משורר בארה"ב, או הגיטריסט של האיגלס, 'השחורים באו מהביוב ואנחנו הבאנו ככה וככה' - כל התקשורת הייתה שורפת אותו! אבל פה יש אנשים שיכולים להגיד את זה, רק בעברית. היית מתרגם את זה לגרמנית, צרפתית, אנגלית - הם היו שרופים".

     

    שטרית אדם מנומק, מעורה, טעון. השיח הנפוץ מטריד אותו. "יש פה גם הקצנה של תיאור המציאות. למשל, השימוש היומיומי ב'יודו־נאצים' ו'פשיסטים'. בזמן שאני רואה את מה שעיניי רואות: אנשים בים, המנופים עובדים, המדינה משגשגת. אז כן, יקר, וקשה לקנות דירה. אבל זו לא גרמניה! זה זילות בעיניי", הוא אומר.

     

    "ומצד שני, יש פה נושאים שלא היו מעלים בשום מדינה אחרת. מישהו היה מתעסק בכלל באוכל של ראש ממשלה? אם הוא אכל בעוד 350 שקל ליום? אני שם זין. מה אכפת לי. מישהו היה מתעסק בגלידה של מקרון, אם הוא אכל שני קילו או קילו פיסטוק? האמריקאים היו מתעסקים בזה עכשיו, אם אובמה אכל ושתה? זה נורא ואיום. הרצון לניקיון כפיים מבורך, אבל מנסים להפוך הכל למשפט בכיכר העיר".

     

    שמעת את הדברים של דויד גרוסמן בטקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני?

     

    "כן. וקשה לי עם 'מתבייש להיות ישראלי'. 'אני לא מרגיש בבית'. משפט כזה הורג לי את הלב. בנאדם שלא מרגיש פה בבית - איפה כן תרגיש? והכנס הזה של יום הזיכרון, קומם אותי. כי לי יש מושג כזה, 'אויב'. הוא לא נמחק מהעולם. כמו שלא אשב בערב יום שואה אלטרנטיבי, עם קציני אס־אס ומשפחות שאיבדו גרמנים. מה זה הדבר הזה?"

     

    גרוסמן לא ישב עם מחבלים. אלא עם אנשים שאיבדו את יקיריהם מהצד השני.

     

    "אז אל תחברו אותם. יש לי בעיה מוסרית עם זה. מלחמה היא דבר איום ונורא. אנחנו משלמים את המחירים הכי כבדים עליה. אבל מצב של מלחמה צריך להיות מוחלט. האויב הוא דבר מוחלט. אם הבן שלי ייצא לשטחים, אגיד לו שיעשה הכל כדי לחזור בחיים, ולא יעשה חשבונות שיסיחו את דעתו והוא יאבד את חייו. אבל החייל הופך להיות פיון. צריך ללכת עם עורך דין צמוד. נחזיר, נכבוש, מחר שוב נחזיר - רק אף אחד לא מחזיר את המתים! ואז החייל הופך להיות בשר תותחים".

      

    החברים של נטשה | צילום: רועי ברקוביץ
    החברים של נטשה | צילום: רועי ברקוביץ

    בעקבות אלאור אזריה, אולי לא כדאי שהבן שלך בעתיד ייקלע למציאות דומה.

     

    "הבן שלי, כשיגיע הזמן, יחליט מה שיחליט. אבל במקרה של אזריה, אין 'בערך' אויב. יש מחבל או לא מחבל. אולי היה כשל מקצועי. אבל לעשות מזה עניין, להפוך את אלאור לרוצח - זה כבר הלך רחוק מדי.

     

    "תראה, הדיון הוא נכון. הרצון לניקיון, השאלות המוסריות - כולן נכונות. אבל רמת הדיון כרגע שטחית. ענייני המוסר היו של מומחים, פילוסופים, פוליטיקאים. עכשיו הציבור דורש להיות שותף לדיון. הוא לא נחלתם של המומחים. גם לנו יש מה להגיד. יש אויב? איך מתייחסים אליו? דורשים כללים ברורים. ואלאור אזריה אכל אותה שם. וזה נכון להכל, לשאלת המהגרים, המסתננים, כל המושגים דורשים הבהרה מחדש. תרבות? בוא נפתח את זה. אמונה. ארץ. מחפשים כלכלה חדשה, פוליטיקה חדשה".

     

    מה זה פוליטיקה חדשה? יאיר לפיד?

     

    "לא. מיאיר לפיד ותמר זנדברג, ועד ביבי - זו פוליטיקה ישנה. וביבי הכי טוב בישנה. החדשה עוד תבוא, ותחדד את עניין הזהות שלנו והעניין המוסרי. ולא במנותק מהמזרח התיכון. כולם ישתנו. הפלסטינים ישתנו. החרדים ישתנו. ואם נפתור פה את העניינים זה ישפיע על כל העולם. כאן המעבדה לכל השאלות. תראה מה קורה. הפרסים כאן. העות'מאנים, הבריטים, הרוסים, האמריקאים. עכשיו גם כל הדיון ההיסטורי נפתח. מה, ה־BDS הוא ארגון צלבני לכל דבר! רוג'ר ווטרס הוא צליין. הוא גם לא אומר לך באיזה גבולות הוא כן רואה את ישראל. יש להם שנאת יהודים, כפשוטה".

     

     

    × × ×

     

    בקרוב יקיים שטרית הופעה חגיגית ל'מסמרים ונוצות', ועוד שירים נפלאים מהמשך הדרך, בהיכל התרבות בתל־אביב. ב־9 ביוני יופיע במועדון הפורום בבאר־שבע. אם הם נשמעים כמו בחזרות, רוצו לרכוש כרטיס. ז'אן־פול זימבריס הנצחי על התופים, גיל סמטנה בבס, אלדד ציטרין בקלידים, רון בונקר בגיטרה, יועד ניר בצ'לו, כלי הקשה ומפיק מוזיקלי - רע מוכיח, שהוא אנרכיסט בדעותיו, ונציונל־סוציאליסט, במובן החיובי, ביחס למוזיקה.

     

    אתה נטוע בלב ברנז'ה מקצועית, רובה שמאלנית.

     

    "ברור. תראה את החברים שסובבים אותי. יש לנו גם הרכב חדש, 'מוסטאנג'. ויושבים שם רע מוכיח, שמאל־שמאל, ואדם שפלן, גם הוא מהשמאל, ורועי חסן, חבר טוב ומשורר אדיר. אבל הוא לא־ציוני. אז פשוט הפסקנו לדבר בינינו פוליטיקה. מצד שני, אני לא יכול לנתק אותם מהחיים שלי. לא יכול לוותר על חבריי מהשמאל".

     

    הלימוד פקח את עיניו וחידד את תפיסתו. כבר כמה שנים ששטרית משקיע את מיטב זמנו הפנוי בלימוד המקורות היהודיים. מציין בראש ובראשונה את "מניטו", הרב יהודא ליאון אשכנזי. "האדם שמבטא הכי קרוב מהי יהדות, עבריות וישראליות. הוא יעיף אותך. אני קורא עכשיו את 'סוד מדרש התולדות' שלו. הוא שלח אותי גם לקרוא את התנ"ך מחדש. והבנתי שלא ידעתי לקרוא עד היום", הוא אומר.

     

    התחזקות דתית במובן של קיום מצוות? ממש לא הכיוון. "היהדות מלמדת אותי רק דברים שאני מבין. היו לי שנים שהייתי שמאלני. במובן של ארץ ישראל, האם אני כובש או לא, האם זה המקום שלי או לא - למרות שנולדתי פה.

     

    "היום, הסיפור של ארץ ישראל מבחינתי מוחלט. אני יליד הארץ. גם ילדיי ילידי הארץ. ותמיד היינו פה. כשאני נוסע לקברי צדיקים, זה לא מבחינה מיסטית. מירון וצפת הם מקומות שאנשים כתבו בהם ספרים. יש ארכיאולוגיה. אם הייתי מאמין שהמקום הזה לא שלי, לא הייתי גר פה. אבל אני לומד עכשיו על אברהם אבינו. ומבין שממנו, עד מקומי היום בתל־אביב - יש חוט".

     

    מה אתה עושה עם הפלסטינים שנמצאים פה על אדמת ארץ הקודש?

     

    "אי־אפשר לחלק את הארץ. גדר לא תעבוד. אי־אפשר לחלק פה, פרקטית. גם אם תהיה גדר, ייכנס דאעש ויהיו פליטים על הגדר. כל המושג של 'וילה בג'ונגל' לא עובד. גם הוכחנו לסביבה שאנחנו מכאן. ולמזרחיות יש חלק ענק בזה".

     

    "אני נוסע להופעות בשטחים, עמנואל, אריאל, ובדרך רואה את המשאבות של 'מקורות' וקווי התקשורת, אנרגיה, חשמל - זה בדיוק העניין! המים, האוכל, החשמל. החיים. מול האיסלאם, שמקדש מוות. אז אני מצפה למהפך שם. לחימה על זכויות אדם? שם. בגלל זה אני אומר, לא יכול להיות פה הסכם על בסיס גדר. עוד 20־25 שנה יחיו כאן ביחד. ומי שלא רוצה? לא יהיה פה".

     

     

    × × ×

     

    שטרית, 55, מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו בבית שכור בכפר שמריהו. יליד קריית חוף, נהריה, זיכרונות מהמדינה של אלי אביבי, משפחה ממוצא צפון אפריקאי שעברה משם ליקנעם־עילית. ילדות שהוא מבקש לזכור בצבעים חיוביים, למרות הטראומה הגדולה שהייתה שם באמצע. על אותן שנים סיפר כבר בהרחבה. איך חווה כבן בכור טרגדיה נוראה בבית ביקנעם. אביו ואשת השותף שלו ניהלו רומן. השותף הנבגד גילה את הסיפור, וכשחזר ממילואים, פתח בירי לכל הכיוונים, שממנו נפצעו האבא, אשתו, הסבתא והדודה. כדי לשמור על שלומו, הועבר מיכה לפנימייה חקלאית בנהלל. הוא הגיע אליה אילם.

     

    חי יותר בשלום עם הילדות?

     

    "בסופו של דבר חווה אותה כנפלאה. עד האירוע ולאחריו. עד גיל 12 יקנעם, ואז לצד השני של העמק, בי"ס חקלאי נהלל, בפנימייה. שם בנהלל, כאילו לא היית קיים מבחינת הנהללים. פגשתי שם הרבה חבר'ה כמוני מהפריפריות. למקום הייתה הילה. נחמקין, דיין. אבל אנחנו באנו ונטענו וגידלנו עצים והוצאנו כבשים למרעה - העמק היה שלנו. אז הביוגרפיה שלי היא לא כמו של מאיר שלו. עבורו מגדל המים הוא עניין. בשבילי, מגדל עם בטון".

     

    כמה פעמים במהלך שיחתנו הוא חושש מהאופן שבו דבריו ייתפסו, במיוחד קרבתו ליהדות. "זה כמו פגז, כל פעם שאתה מתחיל להגיד 'יהדות', ישר זה 'הדתה, הדתה'. קשה לנהל דיון", הוא אומר. "אני עושה בירורים, מה יש ליהדות להציע עבורי. היהדות היא לא דת. לא הובטח שהיא דת. לא כתוב בבראשית, 'ואעשך לדת גדולה', אלא 'ואעשך לגוי גדול'. בחו"ל לא היה 'יהודי חילוני' או 'יהודי דתי'. היה שומר מצוות, יותר או פחות.

     

    "אבל היסוד הדתי תפס נפח. וכל החילונים של הציונות צדקו. הם ראו שהדתיים לא מזיזים רגליים. אז וואלק, אם זה מה שתוקע אותנו, אז שתלך לעזאזל הדת! הם הגשימו את הציונות, וזה בדיוק החלום של סבא שלי ממרוקו. איך אמרה מרים פרץ בנאום שלה: 'המשיח ילבש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וינעל סנדלים'. אז תקרא לי משיחי, במובן הפוליטי".

     

    יש לו ביקורת חריפה על הממסד הדתי־אורתודוקסי. "אני לא רוצה להיות במקום המוגבל של היהדות כמו החרדים. החילונים צודקים, הם באים ואומרים, מה יש ליהדות להציע לחיים שלנו? דבר איתם על תיקון האנושות, שלום עולמי, איפה שיש ליהדות מה להציע - זה מעניין. את זה הם מחפשים. שם אני לומד יהדות".

     

    אבל הדת נכנסה פה לתוך הפוליטיקה. לא הפרידו דת ממדינה. מה שמוביל לטענות על כפייה דתית, בנישואים ובגירושים, כשרות, תחבורה ציבורית - איפה לא.

     

    "לא צריכה להיות כפייה. הציבור יבחר בשבת. גם כשרות. מה, במרוקו לא הייתה רבנות. אז לא אכלו בשר? אכלו! לא היה כשר? היה כשר! יש פה זרמים ביהדות שגובלים בעבודה זרה".

     

    מה עם ההקצנה בנושאי צניעות? שירת נשים, דרישה להפרדה במרחב הציבורי?

     

    "זה לא יחזיק מעמד. אלה פרשנויות שהלכו איתן רחוק מדי. במרוקו, כשהיו מוציאים את הספר תורה, נשים היו עטופות תחת הטלית של הגבר, מנשקות ביחד את הספר. ונשים שרו במרוקו. מה זה 'איסור שירת נשים'?! ולטעמי, גם ש"ס עברו את הגבול. ככה היא לא תשרוד.

     

    "המון מהתפיסה הנוצרית השתרשה ביהדות אשכנז. העולם של הגמרא והפלפול הפך לעולם של החמרות. אבל בצפון אפריקה, הערך של הקהילה - הוא־הוא היה ההלכה. קודם כל לשמור על הקהילה ביחד. בזה היו מחמירים. אני זוכר מהשכונה שלי, היו אלה שקראנו להם 'הפושעים', היו מעשנים בשבת. עובר מישהו ממול, אז ההוא ככה מזיז את הסיגריה, לא לפגוע. ואחרי זה, יכול להיכנס פנימה לבית הכנסת. יעני, הכל בסדר".

     

     

    × × ×

     

    "נראה לי שאחזור לעשות את 'מסמרים ונוצות'. אולי אשכנע את ברי ויזהר להצטרף", אמר לי שטרית בראיון האחרון שקיימנו כאן. אמר ועשה. באמצע חלפו שבע שנים. זה הקצב הטבעי שלו. 20 שנה לאלבום נהדר מסוף עידן האלבומים, כשעוד קנו כאן כאלה. ועוד איך קנו, עשרות אלפי עותקים, זהב תוך חודשיים, אחר כך פלטינה. אחר כך באו עוד ארבעה אלבומים שחסו בצילו.

     

    "האלבום נולד מהמשבר של פירוק נטאשה", מספר שטרית. "הייתי תקוע. עד שהבנתי שאין לי מה לעשות, חוץ מלכתוב שירים". הוא זימן את יזהר אשדות וברי סחרוף, חודשיים וחצי ב"סדנא", כמו שהוא קורא לזה. יצאו מזה כמה שירים שחרכו את הרדיו. שיר הנושא, 'מסמרים ונוצות'. "'ציפור שלא עפה', דימוי פלסטי של חוסר כוחות. הוא ניבא את סוף היחסים שלי דאז. זו שהייתה איתי אמרה שזה שיר נבואי, וצדקה", הוא צוחק, "והגירושים של ההורים, הכל התחבר שם. דפקנו סולואים, לא חשבנו סינגל. שיר של קרוב לשש דקות. והשמיעו אותו ככה".

     

    את 'אינתי עומרי' כתב אחרי שקרא כתבה ב'ידיעות' על סגירת מפעל פולגת. "זוג מבוגר, היא בוכה, הוא מחבק אותה. זרק אותי למקומות שאני בא מהם. יקנעם וסולתם. כל העיר סביב מפעל אחד. הייתה שם סירנה בסביבות 12, מודיעה על ארוחת הצהריים, וכל יקנעם שמעה. משאית שעושה את האיסוף והפיזור של העובדים באותה שעה. רוטינה. בפיטורים פינו את העובדים עם כלבים. והכרתי את רובם. גם אמא שלי עבדה שם". כשנולדה לימים בתו, קרא לה עמרי. "והיא מקפידה, עמרי במלעיל, שומרת על השורשים. למרות שהיא חצי אשכנזייה. אומרת, 'אני מרוקאית'".

     

    להיט אחר, 'באביב', נולד מהקול של יוסי בנאי, כמו שמיכה מדמיין אותו. "חשבתי עליו אומר, 'באביב. באביב'. הוא השפיע עליי בחיתוך המילים, ההנחה הסבלנית, איך אתה מספר סיפור. זה גם שיר עידוד עצמי. עטוף זיכרונות. היה לי בראש עץ הדר, כמו שילדים מציירים, ירוק עם עיגולים כתומים, ישראליות שגדלתי עליה, יוסי ואריק איינשטיין. לימים, כשהצטלמנו ב'מפגשיר' ל'תרנגול כפרות', יוסי הגיע. עם תפוז ביד".

     

    היו גם 'יונתן'. שיר הילדים החנוך לויני. "והיה לי קשה לכתוב אותו. אמא הזדקנה, אבא מת. יצאתי מעצמי, האיש הבודד. פתאום נהיה מרחב. ארץ. סביבה. היסטוריה. קונפליקט. הילד הקטן שנולד פה". וגם 'שיר לכת', "השראה מעטיפה של ניק קייב. 'דה גוד סאן'. הילד עם התוף, קח את התוף ילד, קח את התוף, צועד אל העתיד. כמה שנים אחרי מלחמת לבנון, לקראת המילניום, והסכסוך באוויר. מחפש את זה שיצעד הלאה". ואז 'שיר מאסף', הפנינה של הסיום, האהוב עליי אישית. "מסתכל אחורה על הדרך ואוסף נקודות", הוא אומר. ככה נולד אלבום מופת.

     

    עוד חזרה על 'טבריה'. הם באמת נשמעים נפלא. לפני 20 שנה= זה לא הלך כל כך. "עשיתי אז מופע־שניים. היה לי קשה לתפעל את זה, לא ידעתי איך להתייחס לקריירה העצמאית, היה קשה להחזיק להקה לאורך זמן. וזה ירד", הוא משחזר. "גם לא אהבתי להופיע. היה לי קשה למצוא את עצמי על במה. זה קרה עוד בנטאשה. ארקדי גם היה מאוד דומיננטי. התחפרתי בעמדה של הסינגר־סונגרייטר. אתה יכול אפילו להגיד, פחד במה. תן לי להיות באולפנים. אבל לעמוד על במה ולהחזיק ערב? זה דורש עמדה, לקח לי המון זמן בכלל להחזיק מעצמי.

     

    "החלטתי שאני יורד מנושא של להקה. רצתי המון שנים עם אקוסטית. זה לימד אותי את הבמה. איך להופיע. מול אנשים עם בירה, מדברים, בהתחלה תמיד האשמתי את הקהל. עם הזמן הבנתי שזו בעיה שלי: תגרום להם להאזין לך! והייתי ממציא פטנטים. למשל, מתחיל נורא חלש. אז כולם משתתקים כדי לשמוע. וגם התחלתי לדבר עם הקהל", הוא מסכם. "עד שב־2017, באיחוד האחרון של נטאשה, באנו עם אהבה גדולה לבמה והערכה עצמית. ופתאום אתה בסדר עם האהבה שנותנים לך, ולא מתבלבל!"

     

    השאלה המשומשת: היחסים עם ארקדי?

     

    "ארקדי הוא obvious. דמות בלתי נפרדת מהמעגל הכי קרוב של החיים שלי. מעבר לזה שהוא מוזיקאי ששווה לעבוד איתו, מלחין־על. ועכשיו אנחנו מופיעים טוב. הוא גם הביא לי רצון, לפתוח שוני והיכל התרבות. אני עדיין שואל את עצמי: מיכה, אתה באמת יכול? אז וואלה, עבר זמן. ואתה רואה את האלבומים שעשית, נטאשה, ומסמרים, ושירים לאחרים. והופעות הפכו להיות קטע, היום אני כבר נהנה, מגיע ללב של אנשים, לסיפור בחיים של מישהו, וזה מרגש. אז כן, אני יכול.

     

    "ואתה כולה במקום צעיר, 70 שנה. פתאום מוצא את עצמך, בלב התרבות הישראלית עם אמנים שהערצתי, אריק ושלום. וזה וואו. כי בגלל אריק אני כותב שירים. גיל עשר, פעם ראשונה ששמעתי את 'אני ואתה'. והוא היה האדם הראשון שהאמנתי למה שהוא אומר. ששנינו, הוא ואני, באמת נשנה את העולם! הגיטרה המייבבת בהתחלה, ואריק מהסרטים, ו'מציצים', וקצת ים ואהבה, ישראליות אחרת עם חיוך בעיניים, ממזרי קצת. הציע נורמליות שהייתה מאוד מרגשת. זו החוויה כששיר משפיע עליך. וידעתי שאני רוצה לכתוב שירים".

     

    7nights@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 15.05.18 , 00:53